הודו לא שאנטי
מדבר טאר. שוקעים, דוחפים וממשיכים | צילום: אריק ברא"ז

גלגלי המטוס נגעו בקרקע. פברואר, 28 מעלות. שש שנים חלפו מאז המסע הראשון שלי להודו והמעבר החד מתל אביב לדלהי שוב תפס אותי פעור פה. ממסעדות האספרסו ומהמוניות העצבניות של רוטשילד ואבן גבירול, לנהגי הריקשות המחייכים של העיר המוטרפת, לצפיפות, ולפרות שמסתובבות חופשי בכל פינה. הפעם נסעה החבורה שלנו לבדוק מסלול חדש במערב רג'סטאן, מה שנקרא בעגה התיירותית "פתיחת מסלול". המסע מתמקד בנהיגת שטח באזורים כמעט לא מתוירים בערבות מדבר טאר, תוך כדי חציית דיונות אין-סופיות וכפרים חסרי חשמל וקוקה-קולה.

היינו שמונה גברים, שאת רובם הכרתי מטיולים קודמים. את אריה ורונן פגשתי במסע האיסוזו צ'אלנג' שחצה את אוסטרליה בספטמבר 2006. עם אורי רכבתי על אופנועים במסע פתיחת מסלולים בנפאל ולאחרונה גם בקזחסטן. שלושת החברים הנוספים - פינקו, אמנון ועופר - הפכו מהר מאוד לחלק מהצוות המגובש שלנו. אריק ברא"ז, מנכ"ל-שותף בחברת התיירות אקסטריפ, ניצח על כולנו כמארגן המסע.

מדלהי תפסנו טיסת המשך לג'ודפור (Jodhpur), המכונה "העיר הכחולה" בשל הבתים הרבים הצבועים בכחול. ביקרנו בארמון המדהים שבנו שליטי ג'ודפור ובשוק הצבעוני, והתענגנו בארוחה על גג אחד הארמונות הצופים אל המצודה, אל המדבר ואל העיר הכחולה. משם המשכנו בעוד חמש שעות נסיעה לאחד המקומות היפים בעולם: עיר המבצר ג'איסלמר (Jaisalmer), המכונה גם "העיר המוזהבת", השוכנת בלב מדבר טאר. זוהי העיר המערבית ביותר בהודו, תשעים קילומטרים מגבול פקיסטן, שבאופן לא מפתיע ממוקם בה כוח צבאי גדול. המיוחד בה הוא העובדה שאנשים חיים בין החומות, בדומה לעיר העתיקה בירושלים. הסמטאות, המראות, הריחות והשוק הזכירו לי משהו שבין סצנה מסרט של אינדיאנה ג'ונס לירושלים של תקופת המקרא.

הודו לא שאנטי
הדיונות. חלקות, נקיות, בתוליות, ללא סימני צמיגים | צילום: אריק ברא"ז

ג'איסלמר הייתה התחנה הראשונה שלנו בדרך, נקודת המוצא למסע הג'יפים. לאחר הסיור במבצר ובעיר יצאנו לספארי הג'יפים הראשון, ללמוד על השטח ועל הכלים, רכבי שטח מקומיים מדגם מהינדרה סקורפיו. למחרת פנינו אל שבילי העפר של מדבר טאר. באזורים האלה רוב הכבישים הם נחשים צרים מאוד, המספיקים למעבר רכב אחד בכל פעם. בין הכפרים מחברות דרכי חול, בדרך כלל עמוק. המקומיים נעים לרוב ברגל, לפעמים על קטנועים. מכוניות נדירות, והאוטובוס עובר רק פעם בכמה שעות.

הודו לא שאנטי
בית ספר בלב המדבר. כפר אוסיין | צילום: אריק ברא"ז

הכפרים רחוקים ומנותקים זה מזה. בכפרים האלה אנשים חיים בבתי קש עם בארות מים ובלי חשמל, אבל הילדים הולכים בבוקר לבית הספר כשהם מסורקים ונקיים. הם צועדים ארבעה-חמישה קילומטרים מדי בוקר, אבל אין חור שאין בו בית ספר. הממשלה הציבה לעצמה יעד לחנך גם את ילדי הכפרים הנידחים ביותר. הנסיעה בין הכפרים מרתקת, התושבים חברותיים, חייכניים ומסבירי פנים. הילדים שמחים ורוצים להצטלם בכל הזדמנות. כשאתה פה אתה לומד שאושר הוא בחירה אישית, ולא בהכרח תלוי בכסף או ביכולת. פגשנו הרבה אנשים מאושרים שאין להם, במושגים מערביים, ממש כלום.

הודו לא שאנטי
עולים יורדים. גולשים ממרומי הדיונה | צילום: אריק ברא"ז
דיונות כמו בסהרה

כשהגענו לדיונות, הלסת נשמטה. דיונות כאלה פגשנו במדבר המערבי ובסהרה. היה איתנו מדריך שטח, איש שהצמדנו לו את השם "ה-GPS האנושי". בעברו הוא היה מבריח משקאות, שנע בין הכפרים ברגל ועל-גבי גמלים עם הסחורה האסורה.

את הלילה הרביעי למסע עשינו בכפר סמראו בביתו של ראש הכפר. ביתו אמנם מוזנח למראה מבחוץ, אבל יפה ומיוחד מבפנים. האירוח היה מעל ומעבר. את הערב סיימנו במקלחות דליי מים חמים.

בבוקר יצאנו למסע בין הדיונות. עולים ויורדים, גולשים ומטפסים. דיונות חלקות, נקיות ובתוליות ללא סימני צמיגים חיכו לנו סביב.

את היום השישי התחלנו עם מזג אוויר סגרירי וקר. עבורי היה זה גם יום קשה במיוחד מבחינה אישית. הודיעו לי מהארץ שדודתי כלילה, אחותו של אבי, בני גאון ז"ל, נפטרה לאחר מחלה קשה. ההתלבטות כרסמה בי - להפסיק את הטיול ולנסוע להלוויה או לא. אחותי ואמי שכנעו אותי להישאר ולהשלים את הטיול. החלטתי בכל זאת להקדים את הטיסה, כדי להספיק לעלות עם המשפחה לקבר בתום השבעה.

אחרי הצהריים זכיתי לאחת החוויות יוצאות הדופן של חיי: מקדש העכברים. העכבר, כידוע, מוזכר בהודו ככלי התחבורה של האל גאנש. מכאן שעכבר הנו חיה קדושה. במקדש שאליו הגענו, נעים וחיים בחופשיות אלפי עכברים. הם זוכים לטיפול VIP מידי הנזירים והמבקרים, המאכילים אותם במזון ובחלב. עבורנו, המערביים, מזעזע ומדהים לראות אנשים עולים לרגל כדי לבקש ברכות ומשאלות כשבין רגליהם מתרוצצים עכברים ועכברושים.

את היום סיימנו בנסיעה בין כפרים ברוח ספוגת חול שנשבה במדבר. בסופה הגענו לעיר ביקאנר, שם חיכה לנו מלון-ארמון בסגנון קולוניאלי, עם מים זורמים חמים כמו שצריך. הערב לא מתרחצים בדלי.

הודו לא שאנטי
כפר מסורתי. עם בקתות עץ וקש | צילום: אריק ברא"ז

מבקתת בוץ למהפכת הסלולר

היום השביעי למסע התחיל עם רוח בוקר קרירה. מחוץ למלון חיכו לנו ריקשות (כלי רכב דו או תלת גלגלי שנפוץ כמונית בחלקים גדולים של אסיה) לסיור רכוב בעיר העתיקה של ביקאנר (Bikaner). בעיר העתיקה יש בתי עשירים שכבר מזמן לא חיים בהודו, ועברו לשווייץ או לאנגליה, אך עדיין מחזיקים בנכסים נטושים רבים בערים כמו ביקאנר. הבתים אמנם מוזנחים, אך משמרים את יופיים העתיק.

הודו לא שאנטי
בכפר סמראו. נערה מביאה מים מהבאר אל ביתה | צילום: אריק ברא"ז

אחרי ארוחת הצהריים ירדנו מהכביש אל תוך השטח. נסיעת חולות הובילה אותנו בין כפרים ושדות חקלאיים. קשה שלא להתרשם מהשינוי שהחשמל הביא לכפרי הודו. שתי מהפכות יצר החשמל: המהפכה החקלאית, שאפשרה שאיבת מים והשקיה בצינורות ובממטרות, והפריחה את המדבר. השנייה היא החיבור לרשת הסלולר, גם במקומות הנידחים ביותר. לפני היציאה הכנתי את משפחתי ואת חבריי בארץ לכך שבמהלך המסע נהיה מנותקים מתקשורת. כך זה היה בפעם הקודמת. מאז קרו דברים בהודו.

משמעות המהפכות הללו היא שינוי חברתי עמוק. תושב בית הבוץ הופך מרועה צאן לחקלאי, בית הבוץ הופך לבית אבן, הבאר הופכת לבית שאיבה, המדבר לשדות פורחים, והשטחים הפתוחים לחוות. הגמל מוחלף בטרקטור, החמור באופנוע, כפרים הופכים לעיירות ושבילים לכבישי אספלט. שיעור היסטורי בכלכלה בשידור חי. דור המדבר פוגש את דור הסלולר ומשנה לחלוטין את פני הודו.

הנסיעה לאלסיסר (Alsisar) הייתה ארוכה במיוחד. עם רדת הערב מצאנו את עצמנו נוהגים על שבילים ועל כבישים צרים, מתמודדים על השליטה בכביש עם חמורים, גמלים, פרות, עגלות, ריקשות, ג'יפים מימי הבריטים, אוטובוסים ומשאיות. הכבישים הללו מאפשרים מעבר רק לכלי רכב אחד, מאלצים את אחד הנהגים לרדת לשוליים. זה אומר נסיעה מורכבת, ועוד בצד שמאל של הדרך, כלומר הפוך מהרגיל, ירושה מימי השלטון הבריטי. כל עקיפה מימין היא אתגר, ועוד בחושך מוחלט ללא ירח. אחרי ארבע שעות נסיעה אנו מגיעים לאלסיסר, כפר קטן שבתוכו מתגלה ארמון יפהפה. ארמון מהראג'ה נוסף, שהפך למלון מדהים. תם היום האחרון של מסע הג'יפים.

הודו לא שאנטי
יופי מקומי. נערה בדיונות סאם ליד גיסלמר | צילום: אריק ברא"ז

בבוקר פקחנו עיניים בתוך מלון שהוא חוויה. ארמון אלסיסר וסביבתו הם תזכורת לתקופה מפוארת של הודו, שהייתה מחולקת לנסיכויות קטנות שבכל אחת מהן שלט מהראג'ה, נסיך מקומי. עם הפיכתה של הודו למדינה, בוטלה סמכותם וניטל מקור כוחם של המהראג'ות, והארמונות מתפוררים לאיטם בשל היעדר יכולת של בעלי הנכסים לשמרם. העיר מלאה במבנים מפוארים עם ציורי קיר מרהיבים, שאמנם דוהים והולכים, אך אינם מאבדים מקסמם. מאז שופץ הארמון והוסב למלון. חדרי המלון שוחזרו, והשינה בהם היא חוויה. סביב המלון מוקמת אט-אט תעשיית תיירות, ומבנים נוספים משופצים בימים אלה.

הודו לא שאנטי
מחבר הכתבה. משה גאון באומגה הגדולה בעולם | צילום: אריק ברא"ז
גלולת אדרנלין, גלולת הרגעה

לאחר טיול בוקר בסמטאות ובתוך בתי האוולי (haveli, בתי אחוזה פרטיים של עשירי הודו) עלינו על אוטובוס בדרכנו חזרה לדלהי. הנסיעה לדלהי ארוכה ונמשכת כשש שעות. ארבע בדרך, ועוד שעתיים בכניסה לדלהי, חוויית פקקים מטורפת שמי שלא ראה לא יבין. בדרך אריק מחליט לעצור ולבדוק חוויית אקסטרים חדשה שנפתחה לא מזמן, והנמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה מהעיר. האטרקציה היא אומגה באורך אלף ומאתיים מטרים, שמחולקת לחמישה חלקים מצוק לצוק, בגבהים הנעים בין שישים למאתיים מטרים מעל האדמה. מדובר באומגה הארוכה ביותר בהודו ואולי מהארוכות בעולם, והחברה המפעילה אותה היא פליינג פוקס. אתה טס על גלגלת הנעה על כבל כשאתה מחובר לרתמת טיפוס. החוויה, שמתחילה עם פחד גדול, מסתיימת בתחושת התעלות ענקית ומשמשת כגלולת אדרנלין לכולנו.

אחרי צילום קבוצתי בכפפות וברתמות, המשכנו באוטובוס לדלהי. הכניסה לדלהי ברכב היא אירוע מרתק. אלפי כלי רכב נעים בצמידות, צופרים, חותכים, חוסמים. קשה לתאר את העומס שיש בכניסה לעיר, שהיא אולי העמוסה בעולם. בדרך אנו חולפים על-פני העיר החדשה גורגאון, העיר שבנו ההודים עבור תעשיות ההיי-טק והחברות הבינלאומיות וממחישה את העתיד של הודו.

ההגעה באיחור לעיר משנה לנו את התוכניות. במקום לעבור במלון ומשם לארוחת ערב, אנו נוסעים ישר לארוחת הערב בשוק המוסלמי של דלהי. השוק מפוצץ באנשים. מסעדת קארים היא אירוע גסטרונומי - מסעדה היסטורית, שמנוהלת מאז 1912 על-ידי משפחת שפים שבישלה עוד למושלים המוגולים (השליטים המוסלמים של הודו בין המאות ה-16 ל-19). המתכונים שעברו מאב לבן הפכו את קארים לאחת המסעדות הידועות בעיר. אחרי הארוחה המשכנו לסייר ברגל בשוק, הבולט בהיעדר תיירים זרים, והרגשנו כמו בסצנת הפתיחה של "נער החידות ממומבאי", עם הרוכלים, הריחות, הצבעים, האופנועים, הריקשות ועשרות הילדים הקטנים מקבצי הנדבות.

למחרת בחמש בבוקר אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת של דלהי, אירוע חובה למטייל בהודו. הברדק המסודר הזה המכונה תחנת רכבת מאופיין בעשרות רוכלים, ברשימות נסיעה מודפסות על מחשב ישן, שבהן רשומים לא רק שמותיהם של כל אלפי הנוסעים ברכבת, אלא גם תאריכי הלידה שלהם ומספרי תעודות הזהות. מצד שני - הרכבת עוזבת את התחנה בשעה שש וחמישים בדייקנות של שעון שוויצרי. נסענו להארידוור, לפסטיבל הקומבמלה, פסטיבל רוחני שנמשך ארבעה חודשים ומשתתפים בו מיליוני עולים לרגל, שטובלים יחד בגנגס, חוויה שאין שנייה לה.

אנחנו בדרכנו לרישיקש. העיירה המקסימה הזאת משמשת זה שנים אבן שואבת לתרמילאים חובבי הרוחניות והשאנטי. רישיקש מלאה באשרמים ובבתי ספר ללימוד יוגה, רייקי ומדיטציה. העיירה, שיושבת לרגלי ההימלאיה משני צדי הגנגס, היא גם נקודת יציאה לטרקים רגליים, לטיולי רפטינג, לבנג'י ולשאר סוגי ספורט לא מרגיעים כלל.

למחרת עם שחר יצאנו לרפטינג על הגנגס. התארגנו על ציוד, כולל חליפות צלילה נגד המים הקרים של הגנגס בעונה הזו, נכנסנו לסירות, והתחלנו לשוט במורד הנהר לכיוון רישיקש. כבר עשיתי רפטינג במקומות שונים בעולם - בגואטמלה, באוסטרליה, בנפאל - אבל בגנגס יש משהו מרגש במיוחד. הוא זורם מהר, הוא גדול ועוצמתי. הוא קדוש למיליוני אנשים.

הודו לא שאנטי
חבורת הג'יפאים. מאמצים את הטורבאן הרג'סטני | צילום: אריק ברא"ז

הודו משאירה טעם של עוד. ככה זה היה בפעם הקודמת, וכך גם עכשיו. אבל חשוב לזכור שלהודו צריך להגיע מוכנים. לא ליפול בלי לדעת לאן לנסוע ולאן לא. רבים טועים בפעם הראשונה בצורה שמכה בהם אנושות.

למי שמגיע מוכן, הודו הייתה ונשארה ארץ חברותית, מסבירת פנים, וכל-כך יפה בתרבותה ובנופיה. פתיחת הציר הייתה הצלחה עבורנו - מסע ג'יפים, ערי מבצר, ארמונות מהראג'ות, אוכל מקומי נפלא, שווקים, נסיעות כבישים מטורפות, אומגה ורפטינג - מה עוד אפשר לבקש מטיול אחד?

>> טיול בתמונות לסלובניה שעושה חשק
>> מחפשים מה עוד לעשות בחג: מתחם הפסח של mako