ניקרגואה מאשימה את גרמניה בסיוע ל"רצח עם" בעזה בתיק שהוגש לבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) ביום שישי. המדינה המרכז אמריקנית שלמעשה מצטרפת לדרום אפריקה אומרת שבגלל הצעדים הללו "גרמניה מקלה על ביצוע רצח עם, ובכל מקרה כשלה בחובתה לעשות כל שניתן כדי למנוע את ביצוע רצח העם".
ממשלת ניקרגואה אמרה כי גרמניה סיפקה סיוע כספי וצבאי לישראל ועצרה את המימון לסוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א). גרמניה היא בין 16 מדינות שהפסיקו זמנית את המימון לאונר"א בעקבות האשמות הישראליות לפיהן 12 מעובדי הסוכנות היו מעורבים במתקפת החמאס באוקטובר. לעומתה, ניקרגואה אומרת כי אונר"א מספקת "תמיכה חיונית לאוכלוסייה האזרחית. גרמניה מודעת היטב להשלכות הקטלניות על הפלסטינים בעזה שייגרמו מהשעיית הכספים לאונר"א", מציינת ניקרגואה בתיק.
במשך עשרות שנים היחסים בין ישראל לניקרגואה היו צוננים. שתי האומות הללו, מרוחקות גיאוגרפית אך שזורות זו בזו במורכבות של הפוליטיקה הבין-לאומית, מוצאות את עצמן כלואות במעגל של עוינות דיפלומטית. הבנת שורשי המחלוקת הזו דורשת בחינת התנגשויות היסטוריות והבדלים אידיאולוגיים מתמשכים.
משלוחי נשק ותמיכה דיפלומטית
משפחת סומוזה שלטה בניקרגואה מתחילת שנות ה-30 עד 1979. ניקרגואה של הסומוזאים הייתה בין הראשונות להכיר בהקמתה של מדינת ישראל, אך המשפחה שלטה בכלכלת המדינה וחסמה למעשה את כל הניסיונות השלווים לשינוי פוליטי וחברתי, וזכו לתמיכה מלאה על ידי ארצות הברית. יחסיה של ניקרגואה עם ישראל קודמים להקמת המדינה הציונית, כשהנשיא אנסטסיו (טאצ'ו) סומוזה דביילה סיפק לסוכנים ישראלים של ארגון ההגנה כיסויים דיפלומטיים הדרושים לרכישת נשק באירופה. טובה זו מילאה ללא ספק תפקיד מסוים באספקת ציוד צבאי של ישראל למשטר סומוזה החל מאמצע שנות החמישים.
בפברואר 1957 ניהלה משלחת ניקרגואה לישראל משא ומתן על עסקת נשק בסך 1.2 מיליון דולר עם שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד ההגנה הישראלי. במשך תקופה שנמשכה יותר משני עשורים מכרה ישראל לצבא ניקרגואה טנקים, מטוסים קלים, משוריינים, נשק אוטומטי ותחמושת. עד שנות ה-70, לפי המכון הבינלאומי לחקר השלום בשטוקהולם (SIPRI), ישראל הייתה אחראית ל-98 אחוז מייבוא הנשק של ניקרגואה.
מכירת נשק ישראלית לניקרגואה ולמדינות אחרות במרכז אמריקה נותרה בלתי שנויה במחלוקת עד להתגברות האופוזיציה של מפלגת החזית הסנדיניסטית (FSLN) ב-1978, מפלגת שמאל שהתנגדה למשטר סומוזה. הפראות של חיילי סומוזה כלפי אזרחים בתקופה שלאחר המרד, יחד עם המשך התעללויות גסות בבני אדם, אילץ את ארצות הברית לנתק את משלוחי הנשק לניקרגואה. עם זאת, ישראל המשיכה למכור נשק לשלטונות בניקרגואה וזו המשיכה לתמוך במדינה היהודית בכל החזיתות.
משנים כיוון ומשתפים פעולה עם אש"ף
היחסים ההדוקים בין הסומוזאים לישראל והעובדה שישראל סיפקה נשק כדי להילחם בסנדיניסטים, מסייעים להסביר את היחסים בין הסנדיניסטים לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שראשיתו בסוף שנות ה-60. הסנדיניסטים ראו בהשתתפותם בקרבות נגד בעלות בריתה של משפחת סומוזה עניין של הגנה עצמית. כמה מחברי ה-FSLN הראשונים אף התאמנו עם אש"ף בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ובכך החלו להיווצר הקשרים ההדוקים בין הצדדים.
בשנת 1981 הצליחו הסנדיניסטים לעלות לשלטון בניקרגואה, ומערכת היחסים עם ישראל ירדה לטמיון. ניקרגואה תחת השלטון הסנדיניסטי השמאלני, יישרה קו עם ברית המועצות ובעלות בריתה, כולל ארגון אש"ף. זה העמיד אותם בסתירה עם ישראל, שראתה באש"ף ארגון טרור. ניקרגואה אף ניתקה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל ב-1982 בעקבות הפלישה הישראלית ללבנון.
נפילת ברית המועצות לא עשתה הרבה לתיקון מערכת היחסים הזו. ממשלותיה של ניקרגואה שלאחר מכן, אף שהן פחות נוקשות מבחינה אידיאולוגית, המשיכו לשמור על קשרים הדוקים עם קובה ועם מדינות אחרות המבקרות את ישראל. חשוב לציין כי ניקרגואה הפכה לאחת מהמבקרות הקולניות ביותר נגד ההתנחלויות הישראליות בשטחים, מדיניות שישראל רואה בה סוגיה פנימית.
עלייה לשם ירידה – מסמר נוסף בארון היחסים הרעועים
דניאל אורטגה, המכהן כנשיא ניקרגואה מאז 2007 והיה בעבר מנהיג וחבר בחזית השחרור הלאומית הסנדיניסטית, הביע עמדה ביקורתית כלפי ישראל ופעולותיה בעזה. אורטגה, שבעצמו מתמודד עם ביקורת על התנהלותו כרודן, מייחס לישראל פעולות של רצח עם והאשים את גרמניה, בריטניה, הולנד וקנדה בסיוע לישראל ידי אספקת נשק ומימון והשבתה של סוכנות אונר"א. יתרה מכך הוא גם כינה את ישראל מדינת טרור ותמך בעניין הפלסטיני.
משטרם של דניאל אורטגה ורוסריו מורילו, אישתו ודוברת מטעם ממשלתו, הפגין "גאווה" לדבריו כאשר קיבל בניקרגואה משלחת בראשות רמזי רבאח, חבר הוועד הפועל של אש"ף. המשטר הכריז על עצמו ככזה ש"תמיד בסולידריות עם הפלסטינים" וגינה את "החמרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני הנורא", אבל בניגוד לשאר המדינות במרכז אמריקה, לא הייתה בהכרזה הרשמית התייחסות לארגון החמאס כלל.
יחסו של משטרו של אורטגה כלפי ישראל אינו מפתיע, וכבר משנות השמונים הוא הביע ביקורת חריפה נגד ישראל, וכך גם בשנים שלאחר מכן. בשנת 2010 הודיעה ניקרגואה על ניתוק היחסים עם ישראל לאחר אירוע המרמרה ורק שבע שנים אחרי כן שבו היחסים הדיפלומטים לפעול בין המדינות, אך המתיחות תמיד הייתה קיימת.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני נותר נקודת תקיעה מרכזית. ניקרגואה הכירה בעקביות בפלסטין כמדינה וגינתה את הפעולות הישראליות שלדעתה מזיקות לתהליך השלום. תמיכה בלתי מעורערת זו בעניין הפלסטיני יוצר עוד יותר לחץ על היחסים עם ישראל. כעת עם הבקשה של ניקרגואה להצטרף לתביעה של דרום אפריקה בבית המשפט בהאג, שלאו דווקא יאשר את הבקשה, ניקרגואה למעשה הופכת לאחת המדינות באמריקה הלטינית, או בעולם, שיוצאות באופן אקטיבי נגד ישראל על הבמה העולמית ועלול לסבך עוד יותר את הקשר הרעוע בלאו הכי בין המדינות.
ניקרגואה היא המדינה הגדולה ביותר במרכז אמריקה, וככזו היא מתגאה ביופי של טבע מדהים, עם הרי געש, יערות גשם, חופים ואגמים. לניקרגואה תרבות והיסטוריה עשירה, עם השפעות של עמים ילידים, קולוניסטים ספרדים ועבדים אפריקנים והיא יעד טיולים זול יחסית, בהשוואה למדינות אחרות במרכז אמריקה.
חשוב לציין שלמשרד החוץ האמריקני יש כיום אזהרת מסע ברמה 3 לניקרגואה, והוא ממליץ לתיירים לשקול מחדש נסיעות עקב "אכיפה שרירותית של חוקים, הסיכון למעצר שגוי וזמינות שירותי בריאות מוגבלת". לעומת זאת, למרות שהמל"ל הוציא אזהרות מסע למחצית ממדינות העולם הוא לא שינה את אזהרת המסע לניקרגואה והיא עדיין מסווגת בדרגה 3. רוב הישראלים שמטיילים בניקרגואה, אליה אין צורך בוויזה, מגיעים כחלק מהטיול בדרום-מרכז אמריקה, או דרך טיסות מעבר כמו בטיסה ישירה ממיאמי בארה"ב. חשוב להיות מודעים לסיכונים ולנקוט צעדים כדי להישאר בטוחים. כדאי גם לבדוק את המלצות הנסיעות העדכניות ביותר לפני היציאה.