רישיקש, אוטראקהאנד, הודו. אם אתם בין מאות אלפי הישראלים שכבר ביקרו בעיר הקטנה והקדושה הזו, עצמו עיניים והיזכרו. אם לא, אל תנסו לדמיין, זה בלתי אפשרי. נדמה לי שהקלישאה החבוטה "בקצה השני של העולם" תופסת כאן. הכל פה אחר, זר, חדש. מי המונסון שירד בימים האחרונים שוצפים בפלג קטן של נהר הגנגס, הקדוש למאמיני ההינדו. מטרים מהמים, במקום בו הרעש שלהם עוד חזק באזניים, אני יושב ומביט בעשרות ילדים הודים משחקים ומשתוללים עם כמה ישראלים צעירים. אבל רגע, נתחיל מההתחלה.
אמצע אוגוסט. "היום הכי עמוס בשנה" כולם מלחשים ברקע כשאני נכנס לאולם ההמראות של נתב"ג, שמזכיר בצפיפותו את תחנות הרכבת של הודו. כולם טסים לחו"ל הלילה. באחת הפינות אני מוצא מיד את מי שחיפשתי, 35 סטודנטים מהמכללה למנהל בראשון לציון. הם מצטופפים ומקשיבים לתדריך, בוהקים בחולצות הלבנות-כחולות שלהם ומעוטרים בכובעי מצחיה שמזכירים לי את הפנג'ויה בה מעולם לא זכיתי לבקר. אנחנו עוד בישראל, בלב המולה מתוחה של אנשים שמפחדים לפספס את הטיסה שלהם לזנזיבר או למיקונוס, אבל מהמשלחת כבר עולים רעשי התרגשות ופלאשים של סלפיז.
35 סטודנטיות וסטודנטים, משמונת בתי הספר שפועלים במכללה: מנהל עסקים, כלכלה, מדעי המחשב, תקשורת, עיצוב, פסיכולוגיה, ומדעי ההתנהגות. רובם לא היו עדיין בהודו, חלקם לא עשו בכלל טיול ארוך של אחרי צבא, עבור כמה מהם זו הפעם הראשונה בחו"ל. כולם, כולל אני, מפוחדים במידה כזו או אחרת, אך המסגרת הקבוצתית - עם הביגוד התואם וניצני הרכילויות סטייל טיול שנתי - מחזיקה אותם.
כמו ישראלים רבים בשלב הזה של החיים, הם טסים להודו. אבל במקרה הזה זה לא לטיול אתגרי בהרים, לא לחופשה מרגיעה בחופי גואה, לא לישיבות ארוכות ומעושנות בגסטהאוסים דלים. היעד כאמור, הוא רישיקש, עיירה קטנה ומתוירת למרגלות רכס ההימלאיה שבצפון המדינה. המטרה: סיוע הומניטרי. זו השנה החמישית ברציפות בה אגודת הסטודנטים של המכללה מוציאה משלחת התנדבותית בחודשי הקיץ. בין היעדים הקודמים: תאילנד, אתיופיה, נפאל (פעמיים), והפיליפינים.
בנתב"ג, אני שולח יד לעזור עם מזוודה גדולה שצריכה לעלות על המשקל בצ'ק אין אבל לא מצליח להזיז אותה. דור חיים, יו"ר אגודת הסטודנטים של המכללה ואחד מראשי המשלחת, מצחקק, עוזר לי ומסביר, "זה כבד, אספנו תרומות במכללה". הוא מצביע על עוד כמה מזוודות פשוטות וענקיות. הן מלאות בבגדים, צעצועים, חומרי יצירה ואפילו כמה דגלי ישראל בוהקים. 350 ק"ג של תרומות שנאספו בראשון לציון ויעשו עכשיו את הדרך הארוכה לרישיקש, כולל בלגנים מול נציגי חברת התעופה ההודית בטיסת ההמשך. אל דאגה, חיים וחבריו הצליחו לשכנע בסוף את ההודים לתת להם להעלות הכל, גם אם במחיר של מעט חנופה.
אך לא רק באיסוף תרומות הם התעסקו בחודשים שלפני הטיסה המיוחלת. אחרי תהליך המיון, כשהתגבשה המשלחת, הסטודנטים התחלקו לחמישה צוותים לפי תחומים: לימוד, יצירה, ריקוד, ספורט ופעילויות חוץ. כל קבוצה עשתה בארץ תהליך חשיבה ובנתה תכנית מלאה של פעילויות ועזרים שדחוסים עכשיו בתיקים הכבדים האלה. אבל בינתיים אנחנו עוד בדרך, והפעילויות המתוכננות מעניינות פחות מהרכישות בדיוטי – לפחות עד שנגיע.
אחרי אינסוף שעות של תורים וטיסות, יותר דרגנועים ממה שחשבנו שקיימים בעולם, התפרצויות בכי וצחוק, מתח וחרדה, אנחנו יוצאים משדה התעופה בדלהי. במילה אחת: לח. בשלוש מילים: אמאל'ה כמה לח. אבל אחרי סיגריה זריזה והזעה קולקטיבית אנחנו עולים מיד לאוטובוס שמחכה לנו ויוצאים לעוד נסיעה מנומנמת של כ-10 שעות לרישיקש.
מתחילים לעבוד
אחרי לילה ראשון במלון, אנחנו קמים מוקדם במיוחד, כדי להגיע בזמן לטקס שאמור להיערך לכבוד המשלחת ב"הגן של ראמאנה", בית הילדים בו אנחנו אמורים להתנדב בשבוע הקרוב. אחרי הליכה קצרה בסמטאות הצרות של העיירה – כולל מפגש עם כמה פרות, חזיר אחד והרבה קופים בדרך – אנחנו מגיעים לשער הגדול של בית הילדים. הצמחייה הטרופית מצליחה להסתיר היטב את העובדה שגרים כאן כ-60 ילדים, ועוד כ-160 מגיעים כל יום ללמוד כאן, במקום הקטן הזה. אנחנו מגיעים לרחבה קטנה, בה מחכים לנו כל תלמידי בית הספר והצוות. בשורות ישרות ועם מדים חמודים באדום וכחול, הם מדקלמים תפילה קצרה. הם מתרגשים, זה בולט. כנראה שלמרות שמגיעים הנה די הרבה מתנדבים מערביים, גודלה של המשלחת מלהיב אותם.
אחת המורות נושאת מילות ברכה קצרות באנגלית מושלמת, וכל אחד מחברי המשלחת זוכה לזר פרחים שהוכן במיוחד לאירוע. ההתרגשות גדולה והמצלמות נשלפות. אחרי כמה רגעים של התרגשות קולקטיבית ופלאשים של סלפיז התלמידים חוזרים לכיתותיהם, והסטודנטים מתחילים לפעול בקבוצות – בדיוק על פי התכנית.
מחצית מהם מתחילים לעבוד על שיפור פני המקום. כמה צובעים גדר מתכת ישנה באדום בוהק (לא לפני שמשחו שכבת יסוד נגד חלודה), אחרים מתחילים להקים מעקה עץ חדש במקום בו הישן נשבר ונפל. המחצית השנייה של הסטודנטים מתחלקת לקבוצות שנקבעו כבר בארץ, כל קבוצה מתמקמת במקום אחר ומתחילה לקבל קבוצות קטנות של תלמידים.
אני עושה סיבוב בין הקבוצות, ולא מצליח להפסיק ללחוץ על המצלמה, אולי כי היא משמשת לי חוצץ מהמציאות הזו, הזרה כל כך ומלאת השאלות חסרות המענה. בחדר של קבוצת היצירה עובדים הילדים בשקט וביסודיות על שלטים לחדר. נדמה שהם מכירים את כל הציוד הצבעוני שהובא במיוחד מישראל, מלבד דבר אחד שמלהיב אותם עד כדי השתוללות – נצנצים. בחוץ מתנהל משחק סוער של "דג מלוח" עם קבוצת פעילויות החוץ. בחדר סטודיו קטן קבוצת הריקוד מתחילה ללמד את הילדים את הריקוד הפופי שהכינה כבר בארץ, ואחד מחברי המשלחת, מוזיקאי מחונן, מעביר סדנת תיפוף וקצב.
פתאום אני שומע שירה חזקה, מקהלתית, של "אל המעין". אני מסובב את הראש ומגלה קבוצת תלמידים שעוברת בין תחנה לתחנה עם אחת מבנות המשלחת. היא צועקת "בא גדי בא גדי קטן" עם חיוך שלא יורד מהפנים, והם עונים לה עם קולם הגבוה ועם המבטא המצחיק.
כשאני יורד לגנגס לנשום אויר ולספוג את הרגע, מתיישבת לידי ילדה צעירה עם שיער קצר וחיוך מאוזן לאוזן. "קוראים לי סימי", היא אומרת באנגלית שנשמעת טובה בערך כמו שלי, "אני בכיתה ד'". אני מצביע על מי הגנגס שנמצאים מטרים ספורים מאיתנו, ושואל אם היא מתרחצת בהם בקביעות. "רק לפעמים. אסור לנו לצאת לבד מראמאנה'ס", היא מסבירה. "יש אנשים שרוצים לתפוס אותנו ולקחת לנו את האיברים בשביל כסף. הם יכולים לקחת לי כליה". סימי מסבירה לי, והחיוך הנוצץ לא נמחה מפניה. "אבל כשאני אהיה גדולה מספיק אני כן אוכל לצאת, והם לא יוכלו לעשות לי כלום".
יום אחרי יום אנחנו חוזרים למקום כל בוקר ויוצאים ממנו אחרי הצהריים. בכל שעה שעוברת הקשרים בין הסטודנטים לילדים נרקמים לנגד עיני, והסיפורים על חייהם של הילדים מתגלים לנו, סיפור אחרי סיפור. "כל הפעילויות במקום הן ללא תשלום", מסבירה לי המנהלת ראדה, שעושה חצי שנה כאן וחצי שנה בביתה שבאוסטרליה לסירוגין. ב-1994 הקימה את המקום אישה אמריקאית שהגיעה להודו בשנות ה-70 בחיפוש אחר משמעות רוחנית, התגלגלה בין גורואים, וסיימה כמייסדת של עמותה ענפה שפועלת יותר מ-20 שנה. קוראים לה "פראבהוואטי דוובהא", "פראבה" בקיצור, ורעמת שיער השיבה שלה בולטת מתמונותיה המעטרות את הקירות.
"פראבה הפכה כבר מזמן לדמות מוכרת בעיר", מספרת ראדה בעיניים נוצצות, "היא דוגמה מדהימה לאישה שהגיעה הנה, ראתה דברים קשים, והחליטה לעשות כל שביכולתה כדי לתת לילדים שנולדים כאן סיכוי הוגן להצליח". הילדים מקבלים מהעמותה כל דבר שהם צריכים, החל מחומרי לימוד, דרך בגדים וחפצים בסיסיים ועד שכר לימוד אוניברסיטאי למי שרוצה ויכול להמשיך ללמוד. ראדה מצביעה על ציור מים גדול ומרשים שתלוי על הקיר. "אחד התלמידים שלנו לשעבר צייר את זה לפני שנים, כשהיה בן 9, עכשיו הוא לומד אנימציה ממוחשבת באוניברסיטה בפונה. יש לנו תלמידות שהצטיינו במחול ולומדות עכשיו באקדמיה לאמנויות, סטונדטים לרפואה ולהנדסה, ממש כל מגוון האפשרויות" מסבירה ראדה, ומדגישה שוב את החשיבות שהמקום נותן לחופש הבחירה ולרוחב האופקים של הילדים.
מונעים את המסכנות ומחליפים אותה בתחושת ניצחון
היום האחרון של ההתנדבות ב"ראמאנא'ס" הגיע במהרה. אירוע הסיום הוא סוג של בזאר. התרומות הארוזות נפרשות על שולחנות קטנים, חברי המשלחת עולים על תחפושות, ואווירת חג והתרגשות ממלאת את האוויר. הילדים משחקים במגוון תחנות בסגנון "קרנבל", ואוספים "שטרות" שהכינו חברי המשלחת, איתם יוכלו לקנות בסוף היום את הפריטים מהבזאר. אני תוהה על מה שעומד מאחורי השיטה הזו, שברור לי שכבר נוסתה במשלחות קודמות. דור, ראש המשלחת, מסביר ש"כך אנחנו מונעים את תחושת הצדקה או המסכנות שלעיתים נגרמת בחלוקת תרומות, ומחליפים אותה בתחושת ניצחון מכיוון שהילדים הרוויחו את זה ביושר ובמאמץ".
הסטודנטים ממשיכים לכמה שבועות של טיול עצמאי. טאג' מהאל, רג'אסטן, עמק פרוואטי – החשודים המיידיים למי שמכיר את תנועת הישראלים בתת היבשת. אני עושה לבד את הדרך הארוכה חזרה לישראל. בשדה התעופה של דלהי, בין לובשי החליפות למגלגלי מזוודות הטרולי, הפרצוף של סימי לא יוצא לי מהראש. אבל גם זה יעבור אחרי כמה ימים של שגרה ישראלית, בקצה השני של העולם.