"ברברים", כך שמעתי את האנגליה הזקנה מסננת בלחש בזמן שקראה את העיתון על הבר. נדמה שהשבוע זו היתה המילה הנפוצה ביותר בשימוש ביבשת אירופה וגם כאן באי הבריטי. כולם השבוע דיברו וגינו את "הברברים", כשהכוונה היא כמובן לחסרי התרבות האלימים וחמושי הרובים וחגורות הנפץ ממזרח, שהכריזו מלחמה על בני התרבות חמושי העטים ממרכז היבשת.
מאה וחמש עשרה שנים לאחר המצאת סכין הגילוח המודולרי והמתכלה על ידי איש מבריק אחד בשם קינג קאמפ ג'ילט, נדמה שהעולם המערבי צועד בצעדי ענק שלושת אלפים שנה לאחור, לעבר התקופה בה הברברים החלו להכנס לתודעתם של בני אירופה. "ברברוס", כך היוונים קראו לכל אותם עמים שישבו מזרחה להם. נהוג לחשוב שקראו להם כך על שום שהיו מזוקנים (barba = זקן בלטינית), אך האמת היא שהם קראו להם כך כלעג על כך ששפתם לא מובנת ונשמעת חסרת פשר. בדיוק כמו השימוש העברי: הם "בירברו" בליל מילים לא מובן לכן קראו להם "ברברים". רק מאוחר יותר המילה החלה לתאר את כלל חסרי התרבות, שרובם היו מזוקנים, כמו גם את מקצוע הגלבות (barber).
בניגוד להתנגשות האופנתית ההיסטורית בין היוונים לברברים, היום אנשי דאע"ש, חרדים מברוקלין, באבות מהודו, רסטפרים מג'מייקה, היפסטרים מתל אביב ואפילו היפסטרים לונדוניים מוסלמים (שמכונים כאן "מיפסטרז"), כולם, על אף המרחק העצום בין השקפות עולמם, נצמדים לאותו צו אופנתי מזוקן. למרות ההבנה שמדובר בעניין אופנתי חולף, יש בכל זאת מי שמודאג מהאופנה השעירה והחדשה עד עמקי נשמתו. אלה הן חברות סכיני הגילוח, אשר מביטות על הצעירים ברחובות ורואות כיצד הכסף הקל שאותו הם היו רגילים לגלח בקלות מארנקיהם החל להעלם בסבך הקרטין הסבוך שגדל פרא על פניהם. עכשיו, בעודי יושב בפאב ה-"Smugglers Tavern", שבשכונת פיצרוביה, לאחר לגימת עוד כוס אייל מרירה שמחתימה את שפמי הדוקרני בקצף ריחני, אני קורא על כך שריווחי ג'ילט, מותג סכיני הגילוח הגדול ביותר בעולם, נחתכו ב-7.2 אחוזים כתוצאה מהטרנד העולמי המזוקן. מדובר בהפסדי עתק.
זו כנראה הסיבה שחברת ג'ילט בחרה להטיס עבדקן שכמותי כל הדרך עד ללונדון. בתחילה זה נראה כמו הצעה מופרכת מן היסוד. הרי כבר עשרים וחמש שנה לא נגע תער בלחיי. אבל עכשיו, כשהם נלחמים על כל זקיק שערה פנוי, גם מזוקנים מדופלמים כמוני נזרקים למערכה. מי יודע, אולי השקת "פרוגלייד פלקסבול" סכין הגילוח החדש שלהם, תשכנע אותי לחצות את הקווים ולהצטרף לצד המגולח של העולם. לצד שחייליו הולכים ומתמעטים עתה בקצב מפחיד.
שתהיי לי הסכין
כשאני חושב לעומקו של עניין, אם כבר להתגלח בחיים האלה, כדאי שזה יקרה דווקא כאן. כי במידה רבה אנגליה היא זו שאחראית על כך שרוב בני העולם המערבי החלו להתגלח באופן קבוע מדי בוקר, כפי שארצות הברית היא זו שגרמה להם לאכול דגני בוקר טבולים בחלב. עם המצאת תער הגילוח המתקפל הראשון, בעיר שפילד אי שם לפני מאתיים שנה, אופנת הגילוח היומיומי הפכה לאובססיה של העולם המערבי, במקביל למנהג הבריטי המוזר של חבישת פאות מהודרות לאחר שאובקו בפודרה לבנה או כסופה. להוציא שופטים ועורכי דין, עניין הפאות המגוחכות נעלם כמעט לחלוטין מנוף הממלכה, אבל גילוח שיער הפנים נותר אופנתי ממש עד לאחרונה.
האובססיה לכל מה שקשור בשיער פדחת ופנים של המאה ה-17 וה-18 הביאה לפתיחתן של מאות מספרות מתמחות בבריטניה, אשר יצרו תרבות גלבות מפוארת, שגיבשה מנהגים וסמלים מובהקים, כמו למשל "עמודי הגלבים", זרגי מתכת צבועים בפסי אדום-כחול, שנעוצים בחזית המספרות ומאותתים לעוברים והשבים על מיקומן.לצד המספרות נפוצו אגדות עממיות שגלבים היו גיבוריהן. כזה היה למשל סוויני טוד - גלב לונדוני בעל מספרה ברחוב פליט שנהג לשסף את גרונות לקוחותיו בתער גילוח ולגנוב את רכושם. סיפורי סוויני טוד הפכו לימים לבסיס של סיפורי המלודרמה הויקטוריאניים שפרנסו אלפי ספרי מתח בריטיים.
אם נחזור לאותם עמודי גלב, אשר הפכו לסמל המסורתי של מספרות בכל העולם האנגלו סקסי, די מצמרר לגלות שמקור הפסים האדומים על גבי אותם עמודים הוא מהתקופה בה הגלבים לא הסתפקו רק בגילוח ותספורת. מתברר שדרישות מקצוע הגלבות כללו גם הקזת דם רפואית ועקירות שיניים כירורגיות. את המטליות ספוגות הדם נהגו הגלבים לתלות לייבוש מחוץ לחנות על גבי עמודים ייעודיים, וברבות הימים התקבעה המסורת שעל העמודים להיצבע בפסים אדומים, זכר לאותם סמרטוטים מדממים.
כשהגעתי רכוב במונית "האקני" שחורה התאכזבתי שאין כאן לא עמוד ולא תער. המספרה של סוויני טוד כבר לא קיימת, ובכתובתה ברחוב פליט מספר 186 שוכנת חנות קטנה לכלי כתיבה וצילום מסמכים. אך לשמחתי, האתר ההיסטורי נמצא במרחק עשר דקות הליכה ממסעדת סנט ג'ון. המסעדה המרדנית והמשובחת בסמית'פילד, של השף פרגוס הנדרסון, לא קשורה כלל למה שהוגדר מבעוד מועד כ"מסע בעקבות ההיסטוריה של הגילוח באנגליה". אך אם מתאמצים אפשר לתרץ את החריגה מהמסלול בשתי נסיבות מקלות: הראשונה היא שאי אפשר לבקר בלונדון מבלי לאכול בסנט ג'ון, וזה כלל לא חשוב מהי מטרת הביקור. השנייה היא שביום ביקורי הוגשה כאן מנה נהדרת של צדפות מוקפצות בחמאה מזוקקת. אם הסקפטיים ביניכם שואלים מה לעזאזל הקשר בין גילוח לצדפות, אספר לכם שסכיני הגילוח הראשונים בשימוש האנושות הושחזו לפני אלפי שנה מקונכיות מחודדות. עד היום קרויות זן הצדפות ששימש לגילוח Razor clams, או בספרדית "נבאחס" – כלומר, "צדפות תער".
אמנם המספרה של טוויני טוד כבר נאספה אל אבותיה גלוחי השיער, אך בעיר עדין נותרו מספרות מיתולוגיות. למשל "פאל מאל ברברס" (Pall Mall Barbers), אשר הוקמה בשנת 1896 והיום מחזיקה בשני סניפים: האחד בכיכר טרפלגר והשני בפיצרויביה, בסמוך לפאב ה"סמאגלרז טאברן" שם כזכור התחלתי את המסלול. אך המספרה הידועה ביותר שנותרה מעידן הזהב ההוא "טרופיט אנד היל" ברחוב סנט ג'יימס 71, אשר הוקמה בשנת 1805 ונחשבת למספרה הפעילה העתיקה בעולם.
כשהגעתי אל בית המקדש לגלבים, המוסד שהצליח להיחלץ באלגנטיות מאימת שיני הזמן, מיהרו לספר לי בגאווה שכל המי ומי של בריטניה התגלחו כאן: נסיכים ודוכסים מבית המלוכה, פוליטיקאים כמו ווינסטון צ'רצ'יל ובמיוחד סופרים ואמנים ובראשם צ'רלס דיקנס, לורד ביירון, אוסקר וויילד, אלפרד היצ'קוק וקרי גראנט. להצטרף לרשימה מכובדת שכזו נשמע כמו רעיון מפתה מאוד. אם נגזר עליי להתגלח, אין מקום הולם יותר מהאתר ההיסטורי הזה. אלא ש-42 פאונד לגילוח רטוב נשמע לי כמו מחיר מוגזם. בכסף הזה הייתי יכול לחזור ולאכול מנת ארנבת ביין אדום בסנט ג'ון. מי שהכריע את הכף לשלילה באופן סופי היה יומן הפגישות שלי, שאותת על נסיעה עם שחר, אל מרכז הפיתוח העולמי של ג'ילט, שם מיטב המוחות ינסו להסביר לי למה כדאי לי להתגלח דווקא בסכין החדש שלהם ולא באיזו מספרה לונדונית עלומה שנוסדה לפני מאתיים ועשר שנה.
לחתוך או לא לחתוך
רדינג, הממוקמת 60 ק"מ מערבה ללונדון, היא עיר אפרורית ומדכאת. כמו שפילד, אשר היתה המרכז הקודם לתעשיית סכיני הגילוח באנגליה, גם היא שימשה בעבר מרכז חשוב לתעשיית הברזל. באפרוריות שלה טמונים מספר יתרונות, למשל, האפשרות להעסיק עשרות אנשים שמשוכנעים שפיתוח טכנולוגיות גילוח זה הדבר הכי מרתק בעולם. 150 המדענים שמגיעים לכאן מדי בוקר חושבים כל היום על שערות פנים ועל הדרך המדעית היעילה והנעימה ביותר לקיצוצן. אחת מהמדענים האלה היא ד"ר כריסטינה פאנוסתוייזה, מנהלת צוותי הפיתוח של ג'ילט, אשר הספיקה להמציא עד כה יותר מעשרים פטנטים עולמיים רשומים בתחום הגילוח וטיפוח עור הפנים.
פאנוסתוייזה, שנולדה ולמדה בבלגיה, היא אנציקלופדיה מהלכת לכל מה שקשור בשיער ובגילוח. בעיניים נוצצות היא החלה לזרוק לעברי שלל נתונים ומספרים בזמן שהובילה אותי בין המחלקות השונות בקומפלקס העצום. היא סיפרה בגאווה שקצה להב סכין הפרוגלייד שהיא ועמיתיה פיתחו "קטן יותר מתא מוח ודק יותר מסכין מנתחים. עובי שפת הלהב קטן יותר מרוב החיידקים הידועים לנו בעולם". בעודנה מצמידה את עיניי לעינית של מיקרוסקופ אלקטרוני מפלצתי היא המשיכה לספר ש"על מנת שיהיה חזק ועמיד גם במימדים כה קטנים, כל להב מצופה בארבע שכבות של ננו-מולקולות. אחת מהשכבות הללו היא ציפוי של יהלום סינטתי הדומה לציפוי המשמש בשבבי מחשב, וחמשת הסכינים מרותכים למסגרת המחסנית ב-75 נקודות ריתוך, שזה יותר ממספר נקודות הריתוך במרכב של מכונית קוריאנית..."
אחר כך היא הובילה אותי אל סלון חשוך והושיבה אותי על ספה. מולינו עמדו גברים בחדרי מקלחת והתגלחו כשפניהם מופנים אלינו. "זה אם תרצה, חדר האח הגדול שלנו" היא חייכה והסבירה: "לכאן מגיעים בכל בוקר שבעים גברים מקומיים, בני רדינג, ומתגלחים מול מראות חד כיווניות. אנחנו מצלמים ומתעדים כל תנועה שלהם. אין שני גברים בעולם שמתגלחים באותו האופן. יש כאלה שזקוקים ל-30 תנועות להשלמת הגילוח ויש כאלה שזקוקים למאתיים. יש כאלה שמתגלחים בתנועות קלות מאוד - בלחץ של 50 גרם, ואילו אחרים מפעילים לחץ של יותר משני קילו על ידית הגילוח. התיעוד הזה הוא מאפשר לפתח טכנולוגיות גילוח שמתאימות לכל סגנונות האנשים בעולם. הפרוגלייד החדש מתאים עצמו לכל טופוגרפיה של פנים ולכל סגנון גילוח קיים. אם תרצה אפשר גם לצלם אותך מתגלח ולראות מה הרגלי הגילוח שלך…"
"אבל אני, אין לי הרגלי גילוח. עשרים וחמש שנה לא התגלחתי". השבתי לה, בעת שבריטי לבנבן שטף את פניו הסמוקות מעבר למראה, במרחק ליקוק מקצה אפי. זה נשמע מפתה. להתגלח מול עיניה של המפתחת הראשית של סכיני ג'ילט הוא עניין מרגש כמעט כמו למדוד נעלי ריצה חדשות מול יוסיין בולט, או יותר מכך, כמו לשתות כוס ג'וני בזמן שהמאסטר בלנדר האגדי ג'ים בווריג' צופה בך. הבעיה היא שכל סצינת האח הגדול, עם גדודי המצלמות והמראות, גרמה לי לצמרמורת בלתי נשלטת, שאילצה אותי להשיב בשלילה. מנומסת ובריטית עד כמה שניתן, אבל עדיין שלילה. "לא נורא. קח איתך סכין הביתה ותתגלח בנחת. אני בטוחה שצפויה לך חוויית גילוח שמעולם לא חשת כמותה", היא חייכה.
בטוחני שכרסטינה, אשר ממשיכה מסורת מפוארת של פיתוח ושכלול סכיני גילוח עד קץ הימים, צודקת. אבל עכשיו, כשהמארז המפואר מונח על השולחן לצידי, אני מתבונן בו בעניין, אך לא חש צורך דחוף לפתוח אותו. אני בטוח שהפרוגלייד הוא סכין גילוח מופתי. בקטע הזה אני סומך לחלוטין את ידיי על עבודתם של 150 מדעני גילוח נלהבים אשר קמים בוקר לעבודה ברדינג. מה שאני כן יכול להעיד בגוף ראשון זה שלונדון, מזוקנת או לא, היא עיר נהדרת לביקור חורפי. כשמתבלים אותו באייל מריר, צדפות בחמאה וארנבות ביין אדום, אפילו סיור בעקבות מספרות היסטוריות מרגיש כמו הדבר הכי מלהיב בעיר.