כיכר חורב (צילום: ויקיפדיה)
ביום אחד בשנה אין פקקים בכיכר חורב | צילום: ויקיפדיה
חיפה: צומת חורב

אם אתם לא חיפאים, סביר להניח ששמעתם על צומת חורב בעיקר ברדיו בדיווחי התנועה. תמיד, אבל תמיד, פקוק שם. בכל ימות השנה מקללים החיפאים את מקבלי ההחלטות שבחרו לבנות מרכז קניות איפה שהייתה חורשה ירוקה ושקטה. בנייה שהביאה לעומסים שתוקעים את התנועה בין כל חלקי העיר.

אבל יום אחד בשנה, כשהצומת פנוי מכלי רכב, כולם מגיעים מכל קצוות העיר לפגישת מחזור מרגשת עם כל החברים מהיסודי, מהחטיבה, מהתיכון, מהצבא ומהטכניון הסמוך. שם, בצומת חורב, הכרתי בשני ימי כיפור שונים, בני זוג נפלאים. פעם אחת חבר של חברים ובפעם אחרת אקס שקיוויתי לפגוש שוב, ותמיד ידעתי שרוב הסיכויים ששם זה יקרה.
(ענבל סינגר)

רמת השרון: צומת ראשונים

ביום כיפור כולם נפגשים בצומת "באת הביתה רמת השרון" (צומת ראשונים/הכפר הירוק ברמה"ש). המפגש עובד לפי מעמדות וגילאים - המבוגרים יותר יושבים על אי התנועה שקרוב לשלט כניסה לעיר והצעירים מחפשים את עצמם על הדשא בצד או סתם על מדרכה "מנודה". אין אף "רמתצ'רוני" גאה שלא יודע את זה ולא מגיע לשם בערב כיפור עד השעות הקטנות של הלילה.
(רועי מדלי)

טיול בתל אביב: דקלים בפארק הירקון
בצפון ת"א נפגשים בגשר נמיר - ממש ליד פארק הירקון
צפון תל אביב: גשר נמיר

היינו ילדים, וזה היה מזמן - אבל אני מניח שיש דברים שלא משתנים. מדי שנה ביום כיפור היינו שמים את הבגדים הכי יפים שלנו (בדרך כלל טי שירט וג'ינס, כי היינו ילדים) והולכים ל"גשר". חשבנו שהמבוגרים אולי לא יבינו באיזה גשר מדובר, כי אף פעם לא אמרנו את שם הגשר המדובר. המהדרין היו באים לבושים בלבן, ומוסיפים גם "חתימה טובה" לצ'אפחה המסורתית - אבל הרוב סתם התערבבו, כמו במועדון ענק.

מעטים הגיעו על אופניים, חלק הגיעו עם כלבים, ובכל מקרה - המונים גדשו את הגשר הכעור עם הקשתות על דרך נמיר. זה היה מפגש חברתי מיוחד לכאורה, בו אתה הולך ופוגש את החברים שלך בתוך בליל של פרצופים לא מוכרים, אבל בסופו של דבר היית עומד ומדבר עם אותם חברים שממילא היית מדבר איתם ביומיום. אבל אלה היו ימים אחרים, לא היו טלפונים סלולריים ולא יכולת לקבוע עם מישהו להיפגש לפי נ.צ ב-waze. לא בטוח שהילדים היום ידעו מה זה לקבוע להיפגש על גשר מסוים בשעה מסוימת, ולנסות למצוא אחד את השני בתוך ים של אנשים. אבל כאמור, היינו ילדים וזה היה מזמן.
(עמית סלונים)

קריית אתא: צומת קריית אתא

ביום כיפור התושבים בקריית אתא מתחילים בדרך כלל מפארק הרצל בירידה בשדרה למרכז, ואז עוקבים אחרי הדרך הראשית לצומת קריית אתא. שם יש כביש ארוך עם שני נתיבים שיכול לאכלס את כל המשוטטים.

הטיולים האלו הם בעיקר מעיין "פגישת מחזור" אחת גדולה ששם כולם פוגשים את כולם. פתאום רואים את כל החבר'ה מבית הספר עם משפחות רודפים אחרי הילדים ומתעדכנים איך עברה השנה מיום כיפור האחרון. בגלל שהקריות די קרובות אחת לשנייה כשגדלים מכירים את כולם (למרות שכל קריה בפני עצמה היא עיר), וניתן לנדוד בין נקודות קבועות בקריות. אגב, בקריית ביאליק המפגש הוא בצומת צבר - צומת ענק שמרכז 5 כבישים, והגדול ביותר הוא כביש עכו חיפה. בקריית חיים זו המזרקה הגדולה בכניסה לאח’’י אילת (רחוב ארוך שמרכז בארים ומסעדות), משם ממשיכים לטיילת של קרית חיים עד לטיילת של בת ים.
(אילן דהן)

קניון ערים בכפר סבא (צילום: ויקיפדיה)
לא משנה בן כמה אתה - אתה צריך להופיע בכיכר קניון ערים | צילום: ויקיפדיה
כפר סבא: הכיכר של קניון ערים

בכפר סבא כולם יודעים שהמקום להיפגש בו הוא הכיכר של קניון ערים, ולא משנה בן כמה אתה. לערב אחד בשנה, הנערים בני ה-14 על הסקייטבורד יושבים לצד המדריכות שלהם מהצופים, כשכמה מטרים מהם יושבים חבורות של בני 30 שלא נפגשו מאז תחילת השירות. כולם נוטשים מאחור את החיים המגניבים בתל אביב או את השקט שמצאו במושב כדי להתיישב שוב על הדשא בדיוק באותו מקום שבו ריססו אחד את השני בקצף, באחד מימי העצמאות של הילדות שלהם. וזה יפה, ומכמיר לב, וכל כך מיוחד בו זמנית.
(עמרי קירון)

קריית מוצקין: המזרקה

המזרקה בקריית מוצקין הייתה גדושה אנשים בערב יום כיפור. גם אם היום אלך לשם, אפגוש את הרבה פרצופים מוכרים מבית הספר, חברים מהשכבה ומורות מהתיכון. כולם פשוט מתקבצים שם (מאות של אנשים), לראות ולהיראות, ולהעביר את הזמן עד השעות הקטנות של הלילה.
(יפעת השלום)

אין תמונה
ללילה היא נראית כמו רחוב עם המוני בני אדם בניו-יורק. טיילת בת ים
בת ים: הטיילת

המפגש העיקרי בבת ים בערב יום כיפור מתקיים בעיגול בטיילת בת ים בן גוריון, פינת יוספטל. אין בת-ימי שלא לקח את עצמו לעיגול בערב יום כיפור - גם אם הוא גר בקצה העיר. ללילה אחד זה נראה כמו רחוב עם המוני בני אדם בניו-יורק (או יותר נכון בברוקלין), כולם בתלבושת אחידה (לבנה), כשתופעת ה"שמתי כיפה פעם בשנה על הראש" בולטת במיוחד.
(זיו רוזן)

מעוז אביב, תל אביב: מחוץ לבית הכנסת יוסף הצדיק

במעוז אביב כל תושבי השכונה וגם תושבי הדר יוסף נפגשים בצומת הרחובות בני אפרים-קדש ברנע-הדר יוסף, ליד בית הכנסת יוסף הצדיק. הגדולים נוסעים על אופניים הלוך ושוב – דרומה לכיוון הנמל – וצפונה לכפר הירוק, והקטנים סחור סחור סביב ההורים. למחרת נפגשים שוב בצאת החג בצומת, הפעם כולם מנסים להידחק ולשמוע את תקיעת השופר בבית הכנסת.
(יעל גולן)

קריית אונו: המרכז המסחרי בקיראון

בקריית אונו במשך שנים היו נפגשים במרכז המסחרי בקיראון ונשארים שם עד השעות הקטנות של הלילה. אבל לפני כמה שנים בנו קניון ענק על גבי מה שהיה פעם המרכז, ועכשיו נותרו רק הזכרונות מהמקום בו היית בא לראות ובעיקר להיראות. בקריית אונו יש רק תיכון אחד, וכל מעבר כזה היה חושף אותנו לאנשים חדשים - בעיקר בגלל שיום כיפור סמוך לתחילת שנת הלימודים וזה היה מוקד העניין.
(ענת גפני)

השעון באשקלון (צילום: ויקיפדיה)
כולם מתאספים ליד הביג בן האשקלוני | צילום: ויקיפדיה
אשקלון: השעון

באשקלון נהגנו להיפגש "בשעון", כלומר ליד השעון הגדול (סטייל ביג בן אבל בקנה מידה אשקלוני) במרכז שכונת אפרידר הוותיקה. אחרי שכולם הגיעו, ישבנו על ספסלי האבן של הקיוסק הסגור או ירדנו לפארק רחב הידיים הסמוך.
(ניצן לוי)

רעננה: אחוזה

שנים לא הייתי ביום כיפור ברעננה ואני תוהה אם המסורת נשארה כשהייתה. ברעננה, מקום המפגש הקבוע לתיכוניסטים ומעלה היה באחוזה, על הכביש הראשי, בין יד לבנים לבין רחבת המשביר. כולם היו שם. חילונים ודתיים כאחד, למרות שבכיפור היה קשה להבדיל. היה משהו קסום באווירה – בלי טלפונים, מפגשים עם אנשים שלא ראינו שנים וכולם לבושים יפה. זה היה ה-מקום, אם לא היית שם - לא היית קיים.
(יעל אורון)

רעות: המרכז המסחרי

היתרון הגדול בישוב קטן ללא עיר מרכזית לצדו (להלן - חור) הוא שאין יותר מדי לאן להתפזר ביום כיפור והכל מתנקז למרכז המסחרי. הערסים עם הכיפות הלבנות עושים את זה מיד אחרי התפילה, ואלה שחושבים שהם קולים דופקים איחור אופנתי של שעה-שעתיים.

ערב כיפור ברעות הוא למעשה מגה פגישת מחזור. כי מלבד תלמידי החטיבה והתיכון מגיעים גם אלה שסיימו את התיכון כמה חודשים לפני כן, אלה שבדיוק סיימו מסע כומתה, אלה שאוטוטו משתחררים וההוא שסיים בי"ס כבר לפני עשור אבל לא ממש התקדם מאז. מה עושים? כמו בכל מקום - מתלוננים על כך שהתיכוניסטיות היום הרבה יותר שוות מאלה של 1999, מקללים את הילד שדווקא היום היה לו חשוב להגיע עם הפררו רושה וכמו בכל שנה נשבעים שזאת הפעם האחרונה שעושים כיפור בישוב. 

(עומר מלכה)

כרמיאל: הכיכר שליד הקניון החדש

כרמיאל היא עיר מלאת כיכרות, ובכל שנה בערב יום כיפור כולם מתקבצים בכיכר שליד הקניון החדש (הוא חדש כבר 15 שנה, ולמרות שמאז שהוקם נפתחו עוד שניים, השם שלו נצחי).

הכיכר עצמה ממוקמת באזור נמוך יחסית לשאר השכונות, ולכן הקולות שעולים מן הכיכר יוצרים תהודה חזקה מאוד ששומעים אותה כמעט מכל העיר (בהגזמה מוחלטת), וככל שמתקדמים יותר ויותר לכיכר שומעים הד חזק של הרבה אנשים, משהו שדומה לזמזום של להקת ארבה.

על מה מדברים בכיכר? היופי הוא שמכל שכבות הגיל מתנקזים לאותה הכיכר - מי שעדיין בתיכון מדבר על ענייני היומיום, אבל מה שמעניין הוא אלו שכבר עזבו את העיר וחוזרים אל ההורים לקראת החג. אז מתחילה מסכת ריכולים והשוואות: מי חתמו קבע בצבא, מי התחתנו, ומי מגיעים כבר עם עגלות וילדים, מי מצליח בחו"ל ומי תקוע בשווארמה של אבא שלו.
(שירה בורכוב)

פתח תקווה (צילום: וויקפדיה)
פתח תקווה. מצילים את הילדים מנפילות ביחד | צילום: וויקפדיה
נס ציונה: הקניותר

ביום כיפור הנס ציוניים נפגשים בקניון הלאומי של תושבי העיר – הקניותר. כשהייתי בן 12 בנו את הקניון הראשון בנס ציונה, אז גם החל המהפך של המושבה עם לב של עיר, לעיר של ממש.

בכל שנה היינו צועדים בהתרגשות לכיוון הצומת המרכזי שנמצאת ליד הקניון ומחליטים האם לצעוד לרחובות או לראשון, או אולי לכיוון גבעות הכורכר. אני משער שעד היום זה מקום המפגש העיקרי של הציבור הנס ציוני, אבל כבר כמה שנים טובות לא יצא לי לבדוק, ויש לי הרגשה שייקח עוד כמה שנים עד שאבדוק זאת שוב.
(רועי ברגר)

אילת: הצומת הגדולה של בי"ס "עציון גבר"

לפני כמה שנים, כשבאילת עוד היו רק 40,000 תושבים ושלושה תיכונים בלבד, נהגו כל צעירי העיר להגיע אל הצומת הגדול של בית ספר "עציון גבר". המטרה בהתאגדות הלא ספונטנית הייתה למצוא את כל החברים בהיעדר אמצעי תקשורת אלקטרוניים (כיפור וזה).

היום כבר אין שם צומת אלא רק כיכר, ויש כמעט מספר כפול של תושבים, אז לא ברור לאן כולם הולכים. אבל בטוח שאין עוד מקום שזוכה לכזו הסכמה גורפת.
(מתי שופן)

רחובות: רחוב הרצל

בערב יום כיפור כל תושבי רחובות מציפים את רחוב הרצל (עיין ערך "העיר"), הרחוב הראשי של העיר, והדי הפטפוטים נשמעים למרחק רב. סמי בורקס, המפגש בין שדרות חן להרצל או אזור הקניון הישן – שם בדיוק היינו מרגישים כמה כיף לעמוד דווקא על הכביש ולהרגיש חלק מהסלבריקה האורבנית הקטנה שלנו. היינו מחכים ליום כיפור רק בגלל הערב הזה, בו פגשנו, דיברנו, צחקנו, ואפילו התלבשנו יפה, כי היה זה מפגש יותר חגיגי ובעל משמעות מכל בילוי או יציאה שיכלנו להרשות לעצמנו.

מוזר לחשוב על זה, אבל ללא ספק זה היה ה-אירוע החברתי של השנה, זה שבגיל הנעורים מעורר דפיקות לב וציפייה להתחלה חדשה, לחיוך, למבט, ואפילו לנשיקה. כן, נשיקה, ביום כיפור. אבל אל תדאגו - כבר סלחו לי על זה. אני מקווה.
(קרן שפירא)

כיכר העיר נס ציונה (צילום: וויקפדיה)
כיכר העיר בנס ציונה. כולם מתקבצים סביב הקניותר | צילום: וויקפדיה
פתח תקווה: אם המושבות

אנחנו תמיד נפגשים ברחובות שכונת אם המושבות בפתח תקווה, מספר משפחות עם ילדים ואופניים. הילדים רוכבים, אנחנו מתמרנים בין לרדוף אחריהם, להציל אותם מנפילות, לפטפט ולתכנן את הקמפינג של סוכות.
(ניר ליברך)

ירושלים: צומת רמות

גדלתי בשכונת רמות בירושלים. היום, אם תכנס לשם עם רכב בשבת, כנראה שתחטוף מבטים עוינים. אבל פעם זה לא היה כך - השכונה הייתה מאוכלסת בעיקר בחילונים או דתיים סרוגים. קומץ קטן היה חרדי. בימים כתיקונם לא היה יותר מדי מגע בין הקבוצות השונות. מדי פעם הייתי עולה לאוטובוס עם מחשוף ואז היה מתחיל מטח צעקות ביני לבין קבוצת חרדיות. מדי פעם הערסים החילונים היו הולכים מכות עם החבר'ה הפריקים. מדי פעם החרדים האדוקים היו מתרעמים על הדתיים הסרוגים.

אבל בכל יום כיפור המצב היה משתנה, המתיחות הזו הייתה נעלמת והשכונה הייתה מקבלת אופי שונה משאר השנה. כו-לם היו יורדים מטה (ירושלים, הרים סביב לה), אל הצומת המרכזי של השכונה. לפתע, היה קשה להבדיל מאיזה "מחנה" כל אחד מגיע. הקפדנו ללבוש איזה בגד חגיגי משאר הימים, עדיף לבן. עדיף ללא מחשוף – לא בגלל כפייה דתית, מפני שרצינו לכבד את היום הזה. הערסים הניחו כיפות על הראש, והניחו לפריקים לערב אחד. בתחילת הערב היו קבוצות קבוצות של חברים מפוזרים על הצומת הרחב. ככל שהערב נמשך הקבוצות התגבשו לכדי חבורות מלוכדות, מדברות עד אמצע הלילה. ההבדלים היטשטשו, הגדרות נרמסו והייתה תחושה של ביחד. בצאת יום הכיפורים התחושה הזו הייתה חולפת, עד השנה הבאה.
(הילה יחימוביץ')

רמת גן: צומת אלוף שדה ורחוב הירדן

אין תושב רמת גן שלא מכיר את צומת אלוף שדה ורחוב הירדן אליו מגיעים כל ערב יום כיפור מיליוני אנשים (לפחות!). נחיל אנשים נוהר מכל הרחובות הקטנים הסמוכים אל מרכז הצומת ויוצר פיצוץ אוכלוסין על מאה מטר מרובע. כלב לא יכול לעבור שם, גם לא חתול, וכשאמבולנס או משטרה מנסים לעבור העם נחצה לשניים וחוזר להתגודד מיד.

את הרעש ורחש הדיבורים שומעים כבר מקילומטרים, בדרך לשם, שנראית נורא קצרה במכונית אבל ברגל מרגישה כמו מסע כומתה. מגניב לראות שהכול סגור. שאפשר לא לשים על הרמזור, דווקא ללכת על הכביש ולא על המדרכה. החוקים משתנים ליום אחד. ובעיקר אפשר לשמוע הרבה שקט.

ככה זה ביום כיפור, יושבים על איזו מדרכה עם החברים ומקווים להרוג עוד כמה שעות בשביל ללכת לישון מאוחר, כדי לקום מאוחר, בשביל לגווע ברעב כמה שפחות מחר ולסיים את ניקוי הגוף השנתי עם מינימום נזק נפשי. ערב יום כיפור הוא גם ערב של שוויון. כולם מגיעים לאותו מקום ובאותו זמן עם חולצות לבנות מכופתרות. אין סלקציות, אין חדרי VIP, אין ללכת למקום אחר כי משעמם, אין להצטלם ואין לשלם. הכול ברחוב. הכול קרוב. סנובים וערסים יחד, כל השכונה בחוץ (לערסים אסור ללכת מכות בערב הזה ולחנונים יש חסינות מהם חד פעמי).

בין אלפי האנשים אפשר למצוא גם כאלה שלא ראית שנים. פתאום לחנונית של הכיתה יש בעל וילד. המופרע של הכיתה נהיה איש היי טק. המורה שלך מכיתה א' זוכרת אותך וגם המוכר של החנות ירקות נמצא שם עם כל המשפחה שלו. יש יום אחד בשנה שכל המקומות סגורים ודווקא ביום הזה נפתח הלב של האנשים.

לא רחוק מהצומת נמצא הספארי - גן החיות הלאומי, בו מתקיים מפגש חיות. הן שומעות את השקט מכביש גהה הסמוך ומבינות שזה יום כיפור. ליד האזור של הקרנפים והזברות, שם כולם נפגשים ומבקשים סליחה אחד מהשני.
(יוני פרת)

 >> לכל כתבות המגזין