קחו את האישה שלוקח לה חמש שניות להבין איפה זה צד ימין, שמאבדת חמישים נקודות אייקיו מהרגע שהיא נכנסת לנתב"ג, זאת עם הפרעת החרדה המטופלת חלקית, שעשתה ספורט בפעם האחרונה לפני חמש שנים, ושלחו אותה לראשונה בחייה לבד לחו"ל, ארבע שעות טיסה משני הדברים היחידים שמרגיעים אותה בחיים - המיטה שלה וגישה נוחה לכל מתקני שירותי בריאות כללית. אז כשהבוס שלי הציע לי, הבחורה הכי נוירוטית במשרד, לנסוע לשבוע לחופשת סקי במאיירהופן שבאוסטריה - ברור שאמרתי לא. אבל אז חשבתי על כל חברי האהובים, ואיזה עצוב זה יהיה כשהם יפסיקו לדבר איתי אם הם יגלו שסירבתי. אז אמרתי שבטח שאני בן אדם רגיל לגמרי שרוצה מאוד לנסוע. שיאללה איזה כיף זה עצמאות בכלל ובחו"ל בפרט.
בגלל שבדרך כלל עיתונאים נוסעים לחו"ל בקבוצה מאורגנת עם עוד עיתונאים, חשבתי שאדע מראש עם מי אני נוסעת ואוכל להיעזר בהם כשהחרדה תשלט ואני אבקש לעצור את המטוס ע-כ-ש-י-ו. אתם ודאי מתארים לכם מה רבה הייתה שמחתי שגיליתי שזו נסיעה כל כך מיוחדת, שאני העלק עיתונאית היחידה שנוסעת, ושמסביבי במטוס ובמלון ובמסלול יהיו רק אנשים שממש רוצים לנסוע ושממש אוהבים להיות בחו"ל ולעשות סקי.
בהיותי בן אדם שליו שעף על החיים, חודש וחצי לפני הטיסה התחלתי לברר איזה סוג תיק אני אמורה לקחת למסלול, מה בדיוק אמורים ללבוש מתחת לחליפת הגלישה, איזה סוג אסלות יש באוסטריה, מה יקרה אם תיפול לי עדשה, אם יש רק שמפו או גם קונדישינר במלון ועם מי בדיוק אני אמורה לשכב כדי להשיג לי לבוש תרמי לפעילות ספורטיבית בסביבה קרה ומגן תחת. ספונטנית שכזאת.
עוד ב-mako חופש:
אוכל, שתייה, בילויים: 5 סודות פריזאיים
הצצה: יאכטה מטורפת לנשים בללבד
לשכור אי פרטי ולנפוש בו
למדוד את המגלשיים הפוך
כשהגעתי לנתב"ג באמצע הלילה הכי קר בשנה החלטתי לנסות לעבור את הויה דולורוזה הזאת בכוחות עצמי. אמנם עמדתי בתורים עם שמות יפים כמו "כרטוס" שהסתבר שלא הייתי אמורה לעמוד בהם, והמזוודה כל הזמן החליקה לי מהיד שלא הפסיקה להזיע, אבל רוב שוכני בית הנתיבות היו עסוקים במירוק מצלמת הגו פרו שלהם שתבריק כמו העיניים שלהם מההתרגשות, כך שהם לא שמו לב לבחורה החיוורת ששקלה מתי להגיד שמשהו לא בסדר עם הלפט פלנג'י ולברוח בחזרה לתל אביב.
על הטיסה עצמה לא ארחיב, מחשש פתיחת פה לשטן, אבל עם הנחיתה במינכן חיכו לנו שתי בחורות חייכניות מטעם "סקי דיל" שליוו אותנו כל הדרך לעיירת הסקי מאיירהופן אשר בעמק צילרטל שבמחוז טירול. לא הצלחתי לנחש באיזו תנועת נוער הן הדריכו בעברן ולאיזה מסלול קצונה יצאו, אבל כתב היד שלהן על הבריסטול הצבעוני נסך בי תחושת ביטחון. בדרך קיבלנו את את הסקיפס, שילוב של רב קו קסום והדבר הזה ששמים על השמשה של האוטו כדי לעבור בכביש 6, שחוץ מלאפשר לנו להתנייד באתר בקלות, גם איכשהו אוסף מידע על המרחק שגלשת בו בכל יום. כשהן חילקו לנו ראוטרים לחדר במלון למקרה שהווי פיי לא יהיה מספיק חזק, הצלחתי בקושי להתאפק מלחבק אותן.
באוטובוס עוד הצלחתי איכשהו להסוות את נוכחותי ונהניתי לאפסן לכמה שעות את הכישורים הסוצאליים הדלים שברשותי, אבל כשהגענו לחנות השכרת ציוד הגלישה כבר הרגשתי שמתחילים לחשוד במוזרה עם המשקפיים שבאה לבד ומנסה למדוד את המגלשיים הפוך, וחשפתי שאני עיתונאית בתפקיד. לא שלשומכר זה עזר, אבל בנוסף למגלשיים, נעלי הסקי והמוטות שכרתי גם קסדה, לשמור על המוח החרדתי הזה לעוד כמה שנים טובות תחת שלטונו של ביבי. סחבתי את ציוד הגלישה לחדר המיועד לכך במלון בקושי רב. הייתי רוצה להגיד שהוא שקל בערך כמוני, אבל המותג AM:PM ואני בכל זאת עובדים על הריפוד הזה כבר כמה שנים. אז אני רק אגיד שהוא ממש כבד ושאני חולה על זה שבן אנד ג'ריז כמעט תמיד במבצע אצלכם.
תכננתי להתסגר בחדר עם החלוק הלבן, הסדינים הנקיים והמים החמים תמיד במקלחת ולדמיין שאם פתאום אני אהיה חולה אבא שלי לא נמצא במרחק ארבע שעות טיסה ממני, אבל אז גיליתי שלמטען ללפטופ שלי יש שלושה פינים והשקעים דורשים שניים. ואם יש משהו שיכול לנצח חרדה מסוג אחד זו החרדה שיכבה לי המחשב. מצוידת בפוסט איט ועליו שמה של חנות החשמל היחידה בעיירה, יצאתי למשימת העצמאות הראשונה בחיי. למרות שמדובר בעיירה עם רחוב אחד ושמצאתי את החנות רק אחרי שלושת רבעי שעה והיא כבר הייתה סגורה, הצלחתי רק בקושי לא לזעוק אל הרחוב "אומייגדדד אני מסתובבת לבד בחו"ל, איזו טובה אני, כמה כישורי חיים בבחורה אחת".
חזרתי אל המלון כל כך שיכורה מעצמאות עד שנרדמתי ופספסתי את ארוחת הערב, והתעוררתי ישר למפגש עם המד"ציות החמודות שערכו לקבוצה כולה סיור פלוס צ'ייסרים בעיירה, כדי שנדע איפה נמצאים הדברים החשובים: פאבים שווים, מרפאות שפתוחות בלילה וחנויות שנותנות הנחה מיוחדת למי שחמוד וללקוח של סקי דיל. בסוף הגענו למועדון ובתוכו מאות אירופים סמוקי לחיים בלבוש סקי חלקי ששואגים ביחד עם הדי.ג'יי גרסאות דאנס לשירים של הביטלס. בהתחלה קשה להתחבר, אבל אחרי כמה בירות הכל עובד, ואפילו אפשר לשכוח לרגע שהולכים לישון לבד אלפי קילומטרים מהסניף הכי קרוב של סופר פארם.
קלאוס המלאך
ארוחת הבוקר במלון הפתיעה לטובה, עם מכונת לסחיטת מיצים מפירות קשים, אננס טרי וחלב סויה, שהצליחו קצת לטשטש את שני החזירים והפרה וחצי ששכבו לצידם בצורת בופה נקניקים עשיר. אחרי העמסת פחמימות יוצאים למסע: איסוף ציוד הגלישה מחדר הסקי, נסיעת אוטובוס קצרה ועלייה לרכבל (שנראה באמת מאוד בטיחותי, אבל ברכת הדרך עוד לא הזיקה לאף אחד) אשר ממנו מגיעים לאתר הסקי המרכזי באזור - פאנקן. על פסגת ההר חיכה לי מדי בוקר המושיע שלי, קלאוס, שהדריך במיומנות אותי ועוד שמונה מאותגרים מגלשית מרחבי העולם שקובצו להם יחדיו, מלהטט בין אנגלית לגרמנית לטובת קיבוץ הגלויות ומסביר לכל אחד איך לתקן את התנועות. נכון, חלקה הגדול של הקבוצה הורכב מנשים בגיל שבו כבר אפשר להתחיל לחשוב על החלפת מפרק ירך וחלקם סתם לא הבינו אנגלית, אבל הייתי הכי טובה בקבוצה! כמובן שסירבתי לעבור לקבוצה מתקדמת יותר, ראש לשועלים הוא שמי האמצעי.
שעות הבוקר הוקדשו בדרך כלל ללימודי טכניקה סיזיפיים מעט אך חשובים מעין כמותם, ואז לגלישה במסלולים של ממש, כאלה שגם אנשים בעלי כישורים מוטוריים ללא מדריך צמוד גולשים בהם להנאתם. בכל מסלול נתקלתי בילדים בני ארבע שגולשים יותר טוב, תוך כדי שהם בוכים למדריכים שלהם שהם רוצים את אמא. האתנחתא הקומית היומית הייתה לצפות ממרומי המעלית בגולשים שמנסים לרדת את מסלול החרקירי, מסלול שחור בשיפוע ממוצע של 78 מעלות. כאילו, מצחיק עד שרואים מסוק באוויר שמגיע לחלץ מישהו שקצת הגזים עם הקטע הזה של ליפול.
אז כן, הנופים היו וואו, היה מאוד כיף לגלות שאני מסוגלת לגלוש, להכיר אנשים חדשים מרחבי הארץ והעולם, לגלות שבאנגלית יש לי בדיחות של דוד ולשרוף קלוריות מבלי ממש לסבול, אבל הקטע המרגש ביותר נרשם באחת מהפסקות הצהריים (שבעקרון מומלץ לאכול ולנוח בהן, אבל בואו נגיד שלא הרגשתי חריגה כשסעדתי ניקוטין ובירה במקום), עת בישר לי בחור מהקבוצה שהעיניים שלי ממש אדומות. שלפתי מתיק הגב שלי את נוזל העדשות וזילפתי ממנו לתוך עיניי והוא אמר: "וואו, באת ממש מאורגנת ומוכנה!". אם הייתי יודעת שמישהו יקרא לי מאורגנת ומוכנה (וששהות לבד בחו"ל משמעה החופש לשבת לבד על הבר ולאכול צ'יפס כשרק אלוהים יכול לשפוט אותי) אולי הייתי אומרת כן לחפשה הזאת כבר מההתחלה.
כדאי לדעת:
במאיירהופן מבחר מסולים למתחילים ומתקדמים - מסלולים כחולים ואדומים רחבים, אוף פיסטים פאודר או סנופארק אדיר וכולל 150 ק״מ של מסלולים. במעלה רכס Ahorn ישנו אזור למתחילים, כחולים רחבים, ואדום באורך 7 ק״מ, שמסתיים בעיירה.
מסלול החרקירי למקצוענים: מסלול ה״חרקירי״ אחד המסלולים התלולים ביותר באוסטריה ואחד מהתלולים בעולם כולו עם צניחה של מ-400 מטר גובה, בשיפוע ממוצע של 78 מעלות.
המלצה לגולשי סקי: בפסגת Ahorn תוכלו לחרוש את הכחולים ולהמשיך עם האדום שיורד לעיירה על פני 7 ק"מ מאתגרים.
המלצה לגולשי סנובורד: סנופארק Vans בו מתקנים ב-5 דרגות קושי ושפע אפשרויות לגלישה.
מסלול חובה: מפסגת Horberg יוצאים ארבעה מסלולים (10,11,12,15) בדרגות קושי שונות המבטיחים הנאה מרובה, כמו גם שלל אפשרויות אוף פיסט.
חבילה לשבוע לאדם בחדר זוגי: החל מ-1,049 דולר. מה כוללת החבילה: טיסה ישירה לאינסברוק, שבעה לילות במלון ע"ב חצי פנסיון, העברות, שישה ימי סקי פס, הטסת ציוד סקי וסנובורד, מלווה מקצועי מטעם סקי דיל לאורך כל החופשה. היציאות בימי שישי.
*הכתבת היתה אורחת של חברת סקי דיל