הפעם האחרונה שבה ניסיתי לעשות לעשות סקי נגמרה בפיאסקו. זה היה באתר "צ'רוויניה" שבאלפים האיטלקיים. אני זוכר את הרגע היטב: השמים היו אפורים, פתיתי השלג ריקדו את ריקודם העדין באוויר הדליל ואני לקחתי סיבוב חד מדי שהשמיע סוויש על המסלול הבוהק. באותה השניה נשמע קנאק חזק מכיוון הקרסול. מיד לאחר מכן כבר שכבתי על מרבד לבן אין סופי כשחיי טסים מול עיני כמו בטקס נטילת איואסקה אי שם בג'ונגל ברזילאי. לשמחתי, את הימים הבאים העברתי בבית אבן כפרי בכפר קטן בשם באיו דורה. ימי הכפר האלפיניים ההם היו באמת ימים יפים ושלווים, במיוחד כי חברים איטלקים טובי לב דאגו להשאיר לי כמה בקבוקי ג'נפי לצורך החלמה. ג'נפי הוא משקה ערמומי שנרקח מפרחי ועלי לענת האלפים, אשר מושרים בכוהל וסוכר. התוצאה היא משקה ירקרק, מריר-מתקתק, אשר לא רק מפוגג מיחושי קרסול נקוע, אלא משכיח את כאבי העולם כולו.

עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
האלפים הצרפתיים מהמטוס | צילום: יובל-ג'וב הרגיל
עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
בדרך המתפתלת היפיפיה לואל טורנס | צילום: יובל-ג'וב הרגיל
עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
ואל טורנס מבעד לערפילי בוקר | צילום: יובל-ג'וב הרגיל

על אף הזכרונות הדואבים, כשהזמינו אותי השבוע לאירועי פתיחת עונת הסקי בואל טוראנס (Val Thorens) שבאלפים הצרפתיים, ולהשקת הבכורה של מלון קלאב מד החדיש במרכז העיירה, לא יכולתי לסרב. במקרה הכי גרוע, חשבתי ביני לביני, אסיים כמו בחופשה ההיא: שוכב בחמאם אלפיני מהביל, מוקף בקבוקי ג'נפי ופלטות עץ שעליהן גילופי ז'מבון מיושן ומבחר גבינות צאן אלפיניות עבשות. והנה, ממש עכשיו בעודי כותב שורות אלה, זה בדיוק מה שאני עושה: שרוע בחמאם המפנק שבקלאב מד, מחבק בקבוק ג'נפי, כשקלודיה, המסאז'יסטית שהגיעה לכאן כל הדרך מפורטוגל החמימה, מעסה לי את הרגליים בשמן לבנדר ריחני. יש לה ידיים חזקות לקלודיה, והיא לא צריכה לרחם עלי, כי מלבד סיבי שריר תפוסים בשריר הארבע ראשי, הרגל שלי שלמה ובריאה, ברוך שמו של אלוהי האלפים. אולי זה ספויילר ספרותי, אבל לא אכפת לי לספר כבר עכשיו: הצלחתי להחליק יותר מקילומטר שלם במורד המסלול הירוק (ראשון בדרגת הקושי. אחריו באים בסדר עולה: כחול, אדום ושחור) ולהישאר שלם.

אם אתם גולשים מקצוענים, כמו רוב מי שמגיע לכאן, אתם בטח מגחכים עכשיו מתחת למשקף הזרחני שלכם. הפישר הזה, מה הוא מספר לנו על מסלול ירוק? אבל היי, ללמוד לעשות מסלול ירוק, כשאתה גורר מאחוריך טראומה נפשית במשקל פר הרבעה אלפיני וחוסר קואורדינציה ישראלי מולד, זה עניין מרגש אף יותר מכיבוש המון בלאן. עכשיו, כשאני שרוע על הבטן והראש שלי תקוע בחרך מיטת העיסויים הריחנית, אני יכול לסדר את המחשבות המתרוצצות. כי במהלך הגלישה במדרון הקפוא אין שום מחשבה. רק הרחש ההיפנוטי של המגלשיים חותכים את הפודרה הלבנה, והפחד ההוא, שנעוץ כמו מסמר בקורטקס המוח ומתפלל: שלא ישמע שוב אותו הקנאק.

אני יכול להבין כיצד אפשר להתמכר לספורט הסקי כפי שאני יכול להבין כיצד אפשר להתמכר לשיט מפרשיות. ענפי הספורט הללו מנצלים באורח פלאי את כוחותיו האימתניים של הטבע. בניגוד לענפי ספורט אחרים, כאן התנועה לא נוצרת מכוח תנופת ועוצמת השרירים או מכוח בוכנות מנוע בעירה, אלא מהכוחות הבלתי נדלים של כדור הארץ. במקרה של גלישה במורד זהו כוח הכבידה שמושך את הגוף למטה, ובמקרה של שיט, זוהי הרוח שנוצרת כתוצאה מהפרשי הלחצים באטמוספירה, אשר גוררת את כלי השיט קדימה. הניצול הערמומי של כוחות הטבע הפראיים וביותם הוא קונץ גדול מאוד. הקסם הזה שהפליא את האדם מקדמת דנא, הוא זה שגורם לעונג הקמאי להשתלט ולמכר אותנו אליו. אנחנו לא זזים בעצמנו! אנחנו מוזזים על ידי היקום בכבודו ובעצמו!

בטוחני שאין אדם אחד בעולם אשר יטען שסקי או שיט לא מרגשים אותו עד עמקי הקורקבן. הבעיה היא שבשביל קונצים מרגשים כמו אלה צריך לעבוד. ענפי הספורט המרגשים הללו דורשים הכנות שכוללות התעסקויות טכניות כה מפרכות וקפדניות, עד שעל אנשים עצלנים שכמוני, נגזר להרים ידיים הרבה לפני השלב בו מתחילים ליהנות. בסקי אין מקום לספונטניות. כפי שבשיט צריך לקום השכם בבוקר למרוח קרם שיזוף, להעמיס צידנית, לבדוק את מכשירי הקשר, ההגאים, המפרשים, להתיר חבלים, לקשור אחרים, לזוז מצד לצד, למרק, לדחוף ולמשוך, כך גם בסקי: להדק לכפות הרגליים נעליים כבדות, מכנסיים אטומים, חולצה טרמית, מעיל משוכלל, לכוונן את תופסן המגלשיים למשקל הגוף הרצוי, להדק משקפיים, לדדות כמו פינגווין צולע מפתח המלון, בעודך אוחז את המגלשיים ואת מקלות הייצוב. לגלות ששכחת את הסקי פס המגנטי בחדר. לחזור. לגלוש באיטיות מגושמת כשהמורה פרנסיס, שהוצמד אליך מטעם קלאב מד, מתעקש  לתקן את היציבה העקומה שלך במבטא צרפתי, ומסביבך ילדי הרים צרפתיים בני שנתיים עושים סללומים נונשלנטיים במורד המסלול כאילו מגלשיים הם ציוד שמגיע יחד עם בקבוק הנקה ומובייל. כשאתה מביט על הדרדקים הקלילים האלה, כל מה שנותר לך זה להתנשף ולהתייזע כמו חזיר בדרכו לבית המטבחיים ולומר לעצמך: עכשיו אתם גיבורים גדולים. במגרש הביתי שלכם. אבל חכו חכו, נראה אתכם בחום של 42 מעלות ו-100 אחוזי לחות מחסלים מרק רגל ובקבוק ערק במקום של זכריה כרם התימנים. נראה אז מי יצחק אחרון.

עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
פרוג אנד רוסטביף. הפאב הכי גבוה באירופה | צילום: יובל-ג'וב הרגיל
עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
גם לפסגה בגובה 3,200 מטר הם מגיעים | צילום: יובל-ג'וב הרגיל

תנאי הכניסה: כסף

אך עם כל ההערכה והקנאה באנשי סקי מדופלמים, שתוקעים מדי חורף נעצים צבעוניים בעוד ועוד אתרי סקי, עדיין צריך לזכור שבראי ההיסטוריה מדובר בחבורה של זבי חוטם מפונקים. הרי על מה אנחנו בעצם מדברים? על ענף ספורט יוקרתי, שעוטף את העוסק בו בגאדג'טים טכנולוגיים עד שלא נותר מקום לספונטניות ולמחשבה חופשית.

בעבר הלא רחוק ספורט אלפיני באמת היה עניין מאתגר ומפרך עד אימה. פעם, בכדי לגלוש לאורך המדרונות המושלגים, היה צריך לטפס אל פסגת ההר. את המגלשיים המסורבלים היו רותמים לגב, ואת הדרך למעלה צועדים בנעלי שלג דמויות מחבטי טניס. נקודת המפנה ארעה בדיוק לפני שמונים שנה מהיום, בשנת 1934, כשבחור פולני בשם יאן פומגלסקי המציא את רכבל הכיסאות הראשון, אשר הותקן בהצלחה באתר גילברט היל שבוורמונט, ארה"ב. שלושים שנה מאוחר יותר פותח קרון הרכבל הסגור, שכונה "גונדולה", והיה מסוגל לשאת שישה גולשים בנוחות.

פיתוח הרכבל שינה לגמרי את הנגישות של הענף המאתגר, והעליה לראש המסלול הפכה למשימה קלילה יותר מהליכה למכולת השכונתית. מספורט נישה חורפי, שהיה שמור לפריקים אלפינים ונורדים מסוקסים, הסקי הפך לענף תרבות פנאי כשסף הכניסה היחיד הוא אליו כסף, והרבה ממנו. המציאות הזו הביאה לכך שרוב הגולשים באתרי סקי של ימינו ראו את השלג הראשון שלהם בטלוויזיה ולא מבעד לחלון חדר השינה שלהם.

עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
נוף מהחלון בחדר שבקלאב מד | צילום: יובל-ג'וב הרגיל
עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
בקלאב מד משקיף על מסלולי הסקי | צילום: יובל-ג'וב הרגיל
עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
בוקר של סקי | צילום: יובל-ג'וב הרגיל

קלאב מד הוא דוגמא מצוינת לכך: על אף שבישראל אין כפר נופש פעיל של הרשת, הישראלים נצבים במקום הרביעי (אחרי צרפת, בלגיה ואנגליה) בכמות הנופשים בכפרי קלאב מד באירופה, והנוכחות שלהם בולטת למדי בכל אתרי הסקי האירופאיים. בעולם הגדול, אלו הסינים שמתחילים להתבלט ככוח נופשי הסקי המשמעותי ביותר. משום כך החליטה הנהלת קלאב מד העולמית לשים את יהבה על בניית מלונות חדשים באתרי סקי סיניים כמו אלה בגווילין ויאבולי, והיד עוד נטויה. סקי הוא מוצר צריכה יוקרתי בדיוק כמו וויסקי סינגל מאלט סקוטי ובשמים. מסתבר שבתשוקה לסמלי הסטטוס האלה, המרחק הנפשי בין סין לישראל קטן בהרבה מהמרחק הגיאוגרפי העצום שמפריד ביניהן.

הפעמונים שמצלצלים ברקע (או יותר נכון, הדי ג'ייז על העמדות ברחבות הריקודים שברחבי ואל טורנס) ומכריזים עכשיו באופן רשמי על פתיחת עונת הסקי, הם  דוגמא מרהיבה ותצוגת כוח מרשימה לכוחו העצום של הענף, שמדי שנה מקבץ לשורותיו עוד ועוד מאמינים. אמנם השבוע העיירה, שמוכתרת כעיירת הסקי הגבוהה ביותר באירופה (2300 מטר מעל פני הים) ובעלת אורך המסלולים המצטבר הגדול ביותר בעולם (יותר מ600 ק"מ מסלולים שמחוברים בניהם), עדיין אינה בתפוסה מלאה, תנאי הסקי אינם מיטביים והרחובות הקפואים נראים מעט שוממים, אך סיבוב לילי מגלה שהפאבים והמועדונים גדושים כבר עכשיו בפיות פעורים וצמאים, מבלי לעשות עניין גדול מכך שמחירי האלכוהול כאן גבוהים ב-30 אחוז מאזורים אחרים בצרפת, שבהם האוויר דחוס יותר והמדרכות מחוספסות יותר.

מועדון הלילה הפופולרי ביותר בעיירה הוא המלזיה. זהו בעצם מרתף תת קרקעי ענק, שפועל עד השעות הקטנות של הבוקר. בילוי במלזיה, כמו בכל המועדונים התת קרקעיים של ואל טורנס, אינו חוויה מומלצת לסובלים מקלסטרופוביה, אבל הוא בהחלט מומלץ למי שמעוניין לראות איך הגולשים והגולשות נראים מתחת למעטה חליפות האסטרונאוטים שבהן הם מחופרים במהלך שעות היום. ואיך אומר זאת בלי להישמע סקסיסטי? כצפוי, עדת הגולשים היא עדה יפה למדי, אשר קימורי בניה ובנותיה בנויים לתלפיות. בניגוד לרוב ענפי הספורט הפוריטניים (אין לי מושג מה קורה בעיירות שמארחות טורנירי שחמט בינלאומיים או של שחייה צורנית. אבל אני יכול לשער), כאן אין שום מניעה להשתכר ולהתהולל במהלך הלילה. אם אתם רוצים עוד קווי דמיון בין סקי לשייט הנה לכם: ימאים וגולשים הם לרוב אנשים שאוהבים לשתות. משקאות הים המסורתיים הם ג'ין ורום, ואילו אנשי ההרים מעדיפים דווקא ברנדי, ליקרי ביצים סמיכים ומרקחות עשבים.

נדמה היה שראוי יותר מכל לשתות מרקחת עשבים אלפינית ב"פרוג אנד רוסטביף" שמכתיר את עצמו בתואר "הפאב הגבוה ביותר באירופה". באופן עקרוני זה נכון. כיוון שואל טורנס היא העיירה הגבוהה ביותר באירופה, הפאב הגבוה ביותר בה הופך באופן אוטומטי לפאב הגבוה ביבשת. למרבה הבושה, בפאב בעל השיא, שאמור לפאר את שמה של נסיכות סבויה האדירה, אשר חלשה על כל הפסגות הגבוהות של אירופה, לא נמצאה לי ולו כוסית קטנה של ג'נפי - המשקה העתיק הרישמי שלה. ה"פרוג" מנוהל על ידי אנגלים, הוא גדוש באנגלים, והם עושים מה שאנגלים עושים הכי טוב: לוגמים כמויות אדירות של בירה.

על הלוח שתלוי מעל הבר מוכרז באותיות קידוש לבנות האתגר הבא: "מי שישבור את שיא המהירות בשתיית פיינט בירה יזכה בשתייה חינם לאורך כל הערב". עוד הכריז הלוח שהשיא המקומי, אשר שייך לבחור בשם מארק אוניל, עומד על 10.3 שניות, רחוק בהרבה משיא העולם שעומד על 2 שניות.

עובר כל גבול האלפים (צילום: יובל-ג'וב הרגיל)
זווית קצת אחרת | צילום: יובל-ג'וב הרגיל

אני אשתכר כאן, תמשיכו בלעדי

כיוון שאת תחרויות השתיה שלי גמרתי לעשות בסוף שירותי בנח"ל, המשכתי הלאה, אל הפאב האירי בעל השם הכה המפתיע "שמרוק". בפאב הנעים, שנמצא מחוץ למתחם הבילויים, ידעו להגיש לי ג'נפי קריר וחזק לצד גינס טובה. לאחר מספר כוסיות ג'נפי ערמומיות נוספות, שלח אותי הברמן למקום בשם La belle en cuisse. פייר, הבעלים החייכן של החנות הקטנטנה והמטריפה הזו, נחשב למומחה מקומי של ג'נפי ושל נקניקים ובשרים כבושים. מכאן גם שם החנות - "ירך יפהפייה". בסבלנות אין קץ הוא השקה אותי והסביר לי על סוגי הג'נפי השונים, כשבין לבין הוא מגלח עוד ועוד פיסות משוק מיובשת שהגיעה לכאן מאחד הכפרים באיזור, ונתלתה על גבי אנקול מעל ראשו.

 בדיוק כמו המשקאות העשבוניים-פרחוניים, מסתבר שגם חזירי האלפים, אשר בין היתר ניזונים על צמחיה מקומית ארומטית, מתאפיינים בטעמים ייחודיים. הרבה יצרני ג'נפי קטנים יש כאן באיזור, ולכל אחד מתכון משפחתי משלו. חלק מהגרסאות הקדומות של הג'נפי הפכו לימים למשקאות מסחריים מצליחים כמו השארטרז, שנחשב לאחד ממשקאות העשבים הפופולריים בעולם.

ועכשיו, כשאני שוכב פרקדן על מיטת העיסויים בספא המפואר של המלון, וארומות שלל הג'נפי שהבאתי מהחנות של פייר נמהלות בריחות הלבנדר של השמן החלקלק, אני חושב מה יהיה עליי מחר? האם אנסה לטפס אל האתגר ולהחליק במורד המסלול הכחול? האם אני מסוגל להביא את יכולותיי הגופניות אל הקצה? "השרירים שלך תפוסים מאוד" מלמלה קלודיה, כאילו קוראת את מחשבותיי. השתכנעתי. מחר, בזמן שיתר האורחים ידדו בתור למעליות הסקי, ארד לסשן מסאז'ים נוסף בספא. איך אמר אינגמר סטנמארק, גולש הסלאלום האגדי משוודיה, לאחר שזכה ב 19 תארים? "גולש טוב צריך לדעת לפרוש בשיא".

הכותב היה אורח קלאב מד ואל טורנס

לכל כתבות המגזין