"הרבה תענוגות יש בעולם הזה – נשים, פירות, רעיונות; אבל לפלח את הים הזה בערב סתיו, למלמל את שמו של כל אי ואי, נדמה שאין תענוג שמשרה יותר מזה את הלב בגן-עדן. בשום מקום אחר אתה לא מועבר בשלווה ובנחת כאלה מן המציאות אל החלום". כך מתאר ניקוס קאזאנצאקיס את ההגעה של גיבור ספרו המפורסם "זורבה היווני" לאי כרתים (מתוך "זורבה היווני" הוצאת עם עובד, תורגם מיוונית על ידי אמיר צוקרמן).
מחפשים טיסה זולה לכרתים? היכנסו ל-smartair
אם הספר היה נכתב היום, זורבה לא היה מפלח את הים בדרכו לכרתים, אלא נוחת בטיסת צ'ארטר יוונית ישירות במרכז האי בבירה הרקליון. למרבה האירוניה, שדה התעופה הבינלאומי נקרא על שמו של קאזאנצאקיס עצמו.
המראה החיצוני של האי כרתים עלול להטעות, שכן כל איי הים התיכון דומים אחד לשני באופן מסוים וראשוני: ים כחול עמוק, בליל של שפות שיוצרים התיירים ואינסוף מלונות מפנקים. אלא שאין דין רודוס כדין כרתים, בדיוק כפי שאי אפשר להשוות את ורנה לבורגס, את אנטליה למרמריס או את אילת לטבריה.
הישראלים גילו את איי יוון לפני כמה שנים, בעיקר בעידודו של ממשל ארדואן בטורקיה, אבל לא רק. יש קסם מיוחד בתושבי האיים, ובתושבי כרתים בפרט, שאי אפשר למצוא בחופשת בטן-גב באנטליה. נתניהו, שטייניץ ועכשיו גם יאיר לפיד מפחידים אותנו כל הזמן עם המשפט "שלא נהפוך להיות כמו יוון" – ואז אתה פוגש את היוונים עצמם ומבין שהשד לא נורא כל כך. אם לעבוד כמה שעות ביום ואז לרבוץ בבית קפה מול השקיעה הכי יפה בעולם זה האיום הגדול על העולם המערבי – משהו כנראה לא בסדר עם היקום הזה.
"כל התיירים, ובעיקר הישראלים, שואלים אותנו אם המצב גרוע כל כך, אבל אי אפשר להאמין לכל מה שאומרים בחדשות", אומרת ויקי, מלצרית מבוגרת בבית קפה ריק בעיר אנאפוליס (15 ק"מ מזרחית להרקליון). אני מפנה את תשומת לבה לעובדה שאני האדם היחיד שנמצא אצלה בבית העסק והיא מחייכת, "זה לא קשור למצב הכלכלי. אנחנו כפר של כמה עשרות משפחות ולכל משפחה יש בית קפה משלה. בתקופת הקיץ אנחנו נהנים מהתיירים שמגיעים לפארק המים הסמוך, ובשאר עונות השנה אנחנו פשוט נהנים מהחיים".
אני מזמין קפה יווני ביורו אחד (שהוא למעשה זהה לקפה הטורקי, אבל עדיף לא להגיד את זה ליוונים כי הם נעלבים), ומקבל על חשבון הבית גם כוסית ראקי תוצרת בית. זאת לא הפעם הראשונה או האחרונה שאני אגלה את הנדיבות יוצאת הדופן של בני כרתים, לפחות בכל הנוגע לשתייה חריפה.
התקופה המנומנמת של תחילת מאי לא מסמנת את מה שהולך לקרות באי בעונה החמה שמתחילה בחודש יוני. לא פחות משני מיליון תיירים הגיעו לכרתים בקיץ 2012, ולמעשה, כמעט חמישית מהטיסות שנחתו ביוון כולה בשנה החולפת הגיעו לשדה התעופה הבינלאומי בהרקליון (ראוי לציין שבכרתים יש עוד שני שדות תעופה בינלאומיים). התיירים מגיעים מכל אירופה, וכבר עכשיו אפשר למצוא באי אלפי רוסים ובריטים שהקדימו את ההמון ועמלים על לשנות את גוון עורם לוורוד-פוקסיה.
אוזו על חשבון הבית
האי כרתים הוא הגדול מבין איי יוון והחמישי בגודלו מבין איי הים התיכון בכלל (אחרי סיציליה, סרדיניה, קפריסין וקורסיקה). גודלו 8,312 קמ"ר (פחות מחצי מגודלה של מדינת ישראל כולה) ואוכלוסיית האי מונה קצת יותר מ-600 אלף איש, שזה אמנם הרבה פחות מישראל – אבל יש שטוענים שבתקופת הקיץ ניתן לשמוע יותר עברית במרכז כרתים מאשר במרכז פתח תקווה.
רוב החבילות המוצעות לישראלים בקיץ הן לנופש בעיירת החוף חרסוניסוס, ששוכנת כ-25 קילומטר מזרחית להרקליון, בסביבות חצי שעה נסיעה משדה התעופה ("מרבית הישראלים מעדיפים את המוכר והידוע, ולכן חרסוניסוס הפכה לאחד מהיעדים הפופולריים בשנים האחרונות", מסביר אילן שלו מחברת "קווי חופשה").
אז כן, עם חוף ים מדהים, מלונות "הכל כלול" ברמת חמישה כוכבים, מרכז מסחרי קרוב ואפילו אזור מועדונים צעיר ושוקק במרחק נסיעה קצר (בעיירה מליה) – אפשר להבין איך הפכה חרסוניסוס ליעד כל כך פופולרי. אם הגעתם לאחד מהריזורטים המפוארים באזור, בעיקרון אין לכם שום סיבה לצאת מהמלון, אלא שכדאי לדעת שהאי הזה יכול להציע הרבה יותר.
תכנון הטיול בכרתים הוא קריטי, שכן רבים נוטים לזלזל בגודל האי ובזמן הנסיעה מאזור לאזור. כביש החוף היפהפה של צפון האי אמנם לוקח אותך לטיול ציורי בין הרים וים, אבל אי אפשר להגדיר אותו בשום אופן כ"כביש מהיר". כך למשל, נסיעה משדה התעופה בהרקליון לרת'ימנו, העיר השלישית בגודלה באי (ויש שיאמרו שהיפה שבהן), תגזול מזמנכם בערך שעה וחצי. אם תרצו להגיע לחניה, העיר השנייה בגודלה, תצטרכו לנסוע זמן כמעט כפול (או לחלופין, לטוס ישירות לשדה התעופה בעיר).
אפשר לתאר את רת'ימנו כשילוב של יפו העתיקה עם איה נאפה, גם באופי וגם במראה – ולא מן הנמנע שהנסיעה הארוכה יותר יחסית לעיר מאשר לחרסוניסוס יכולה להתגלות כיתרון. קו החוף ברת'ימנו מדהים ביופיו, המים רגועים כמו היוונים עצמם והחול כמו מבקש ממך לקחת נשימה ולהירגע עליו. הסמטאות שיוצאות מהנמל מתפתלות לתוך רחובות ציוריים שנראים כאילו הזמן קפא בהן. זקנים מנומסים עם כובעי קש ומקלות הליכה מקבלים את פניך באמירת "קלימרה" (בוקר טוב) וגם פה, לצד הקפה הזול אתה עלול לשתות (לארוחת בוקר!) אוזו על חשבון בעל הבית.
את ארוחת הערב במסעדה היפה והמוקפדת (הכניסה אסורה עם מכנסיים קצרים) של מלון "אקווילה רית'מנו ביץ'" אפשר לתאר רק כמשובחת. בעיקר זכורה לטוב גבינת הפטה המקומית (עם מיליארד וחצי אחוז שומן) והענבים האדומים הגדולים והעסיסיים. הפתעה נוספת לטובה היא היין המקומי, שבצירוף האוזו והראקי שזורמים ברחובות כמו מים הוסיפו למצב רוח הקליל שמשרה האי הזה ממילא.
יעד שבהחלט כדאי להתגלגל לכיוונו הוא האי ספינלונגה, שנמצא במרחק שיט קצר ממפרץ אלונדה בקצה הצפון-מזרחי של האי. ההיסטוריה של האי הקטן הזה, אותו אפשר להקיף ברגל בתוך שעה, מתחילה כבר עם כיבוש ונציאני במאה ה-16 – ולראייה החומה שעוטפת את האי. נקודת המשיכה העיקרית לספינלונגה ("קוץ ארוך" ביוונית) היא העובדה שבמקום שכנה מושבת המצורעים האחרונה באירופה, שפונתה רק באמצע המאה ה-20.
האי התפרסם שוב בשנת 2005 בעקבות הספר "האי של סופיה" מאת הסופרת הבריטית ויקטוריה היסלופ, שמתאר את קורותיה של משפחת מצורעים על האי. לטענתה של לינה, המדריכה המקומית, האי היה מאוד פופולרי בקרב תיירים (בעיקר יוונים) לפני פרסום הספר וכמות התיירים לא צמחה מאז, אלא רק כמות השאלות של תיירים על הספר. ולא, לינה בכלל לא קראה את הספר, רק הסתפקה בצפייה בסדרת הטלוויזיה היוונית "The Island" שהוסרטה לפיו (יש תרגום לאנגלית למעוניינים).
אל ספינלונגה ניתן להגיע בשיט של כ-20 דקות ממפרץ אלונדה (היפה כשלעצמו), אך חובבי הים אולי יעדיפו את הדרך הארוכה יותר מעיירת הנופש איוס ניקולאוס שמפורסמת בזכות אגם ווליסמני, המקום שבו לפי המיתולוגיה היוונית נהגה האלה אתנה לשטוף את גופה. היום אפשר פשוט לשבת באחד מעשרות בתי הקפה על שפת האגם (שמחובר לים) או לבזבז כמה מטבעות של יורו באחת מחנויות התיירים במדרחוב הקטן היוצא מן הטיילת.
זיכרונות משמעון פרנס
את הזמן בחרסוניסוס העברנו במלון Aldemar Royal Mare, שגם ציניקן כמוני לא יכול שלא לתאר אותו כפחות ממדהים. למעשה, אחרי שני לילות במלון, הטענה היחידה שלי כלפיו הייתה שלא היה שקע חשמלי לצד המיטה, ולכן לא יכולתי לחמם לעצמי את המוח עם מטען הטלפון ליד הראש.
המלון, שמורכב מעשרות "בונגלות" בעיצוב יווני קלאסי, יושב על מתחם ענק שנגמר בחוף הים הפרטי של המלון. בכדי לוודא שלא קיבלתי אירוח מיוחד בשל היותי עיתונאי, שאלתי שניים מאורחי המלון, ג'וליה ומרטין בני ה-50 פלוס משטוטגרט, על השהות שלהם, והסתבר שהם נהנו אפילו יותר ממני. "מעולם לא זכינו לאירוח כזה", הם סיפרו בהתלהבות, "איך שהגענו לחדר קיבלנו סלסלה עם יין אדום, שוקולדים ומאפים אקזוטיים מקומיים (בקלווה – ע.ס). אחרי כמות הבייקון, הקרפים והקרואסונים שדחפנו בבוקר כבר לא חשבנו שנאכל שוב, אבל אז הגיעה ארוחת הערב – ללא ספק הטובה ביותר שאי פעם אכלנו במלון". במלון יש מספר מסעדות, ביניהם גם טברנה שמגישה מאכלים מקומיים ומסעדת בר ששוכנת על החוף – אבל גולת הכותרת הקולינרית היא מסעדת הגורמה "קנדיה", עם מנה ראשונה ועשירה של ריזוטו עם פטריות כמהין, מנה עיקרית של פילה סלמון (עם אופציה צמחונית נפרדת, או סטייק עגל לחובבי הבשר) ומנה אחרונה וגדושה בקלוריות של סופלה שוקולד מפוצץ בשמנת. ולא, זה ממש לא היה פרווה.
את הערב שלפני החזרה לארץ העברנו בכפר אנאפוליס, שם זכינו לערב פולקלור יווני ממוסחר עד כאב במועדון עם רקדנים מקומיים ומוזיקה יוונית רועשת במיוחד. כל מי שאי פעם היה בטיול מאורגן באזור עם מורשת "אותנטית" – אם ביוון, ספרד או מזרח אירופה – מכיר את ערבי הפולקלור האלה, אבל סביר להניח שילדים ייהנו יותר מהאירוע הרועש והשמח, עם המנגינות המוכרות מתוכניות "בטברנה" עם שמעון פרנס.
בשלושה לילות אפשר בקושי לגרד את השטח של כרתים – אבל בהחלט אפשר לטעום קצת מכל העולמות. חובבי הבשר יוכלו למצוא בכל רחוב סופלקי או גירוס, חובבי הים יוכלו למצוא בכל רגע נתון חוף נטוש, חובבי הקניות יוכלו למצוא מציאות בסמטאות או להסתפק בסניף גדול של זארה בהרקליון. ובעיקר, מי שמחפש קצת שקט ושלווה – זה המקום למצוא אותו. מספיק להסתכל על התושבים המקומיים, שאפשר לחשוב בטעות שהם אדישים, אבל בפועל הם פשוט אנשים שמצאו את מקומם בעולם – והם עסוקים בליהנות מהחיים.
ההשוואה לאילת עושה לכרתים רק טוב. בדיקה זריזה של אותם תאריכים מגלה שבאותו מחיר של ארבעה לילות באילת על בסיס חצי פנסיון (לפני הוצאות על טיסה או דלק) אפשר לטוס לחו"ל, להשתכן במלון ברמת חמישה כוכבים על בסיס הכל כלול, ולחזור עם עודף – וגם עם כמה קילוגרמים עודפים, בכל זאת הכל כלול.
גם במבחן ההשוואה עם אנטליה המתקמבקת, נראה שכרתים נשארת עם ידה על העליונה מבחינה כלכלית, עוד לפני שנכנסים לענייני אידיאולוגיה. אילן שלו מ"קווי חופשה" מסביר לנו שהטורקים ממש לא חיכו לנו. "אנחנו טיפה בים", הוא מסביר, "הטורקים נהנים מהמון תיירים ממזרח אירופה, והם לא ממש התגעגעו אלינו, וגם הישראלים לא ממהרים לחזור לשם". ובכל זאת, כמו כל דבר בעסקי התיירות, יכול להיות שהמגמה הזאת גם תשתנה ברגע שייחתם הסכם פיוס רשמי בין ישראל לטורקיה.
שלו מוסיף טיפ קטן ושימושי לתיירים הישראלים: טוסו בשעה שנוח לכם, ולא בשעה "הנכונה". הרבה ישראלים מתעקשים על לטוס בשעה מוקדמת בבוקר, כדי להספיק לכמה שיותר שעות אור, אלא שהם לא לוקחים בחשבון שצריך לצאת מהבית באמצע הלילה כדי להגיע שלוש שעות לפני הטיסה לשדה, ויחד עם הבידוקים הביטחוניים, ביקורות הגבולות והטיסה עצמה – מגיעים לאי אמנם בבוקר – אבל עייפים מכדי ליהנות. בנוסף, כדאי לזכור שאת החדרים במלונות בכרתים לא מקבלים לפני השעה 14:00, לכן אין סיבה להקדים. עם טיסה קצרה (פחות משעה וחצי) אפשר לטוס בצהריים בלי להעיר את הילדים בשעה מטורפת באמצע הלילה, ועדיין ליהנות מהרבה שעות אור באי.
לסיכום, איך אומר זורבה היווני? "כל בן אדם היה צריך לבחור את הגן עדן שלו בשמיים, לפי הטעם שלו – ככה צריך! לזה קוראים גן עדן! – אני הייתי אומר לאלוהים: 'אלוהים שלי, שיהיה הגן עדן שלי כרתים'. שום דבר אחר אני לא רוצה!".
כמה זה עולה לכם?
מלון Aldemar Royal Mare: מחירי טרום עונה לחבילת 3 לילות (עד סוף יוני): זוג – החל מ-579 דולר לאדם, זוג+1 – החל מ-475 דולר לאדם. מחירי עונה לחבילת 3 לילות: זוג – החל מ-795 דולר לאדם, זוג+1 - החל מ-689 דולר לאדם
מלון Blue Marine: מחירי טרום עונה לחבילת 4 לילות (עד סוף יוני): זוג – החל מ-489 דולר לאדם, זוג+2 – החל מ-419 דולר לאדם; מחירי עונה לחבילת 4 לילות: זוג – החל מ-699 דולר לאדם, זוג+1 - החל מ-619 דולר לאדם.
* הכתב היה אורח חברת קווי חופשה.