כל השמות בכתבה, וכן פרטים מזהים מסוימים, שונו כדי להגן על פרטיות המרואיינים
מייק יושב בקומת ההמראות, בשולחנות דוכני המזון המהיר שנמצאים אחרי הצ'ק אין ולפני הבידוק הביטחוני. הוא בקפוצ'ון ירוק, מכנסי טרנינג וכובע מצחייה של קבוצת ספורט אמריקאית שאני לא מכיר. לוקח רגע לזהות שהוא לא מהיושבים הטבעיים של המקום, אלה ששורפים דקות לפני שיעברו את הבידוק ויגיעו לאולם הנחשק של הדיוטי פרי, שם כבר עולה ההתרגשות לקראת ההרפתקה הקרבה או החזרה הביתה. בפניו של מייק אין שום הבעה של הרפתקה או התרגשות, והוא גם לא נושא שום מזוודה – אולי סימן שהוא אחד מהאנשים שאני מחפש, ואולי הוא פשוט בא לטוס קל. אבל הוא גם בקרוקס וגרביים, מביט סביב בלי לחפש שער יציאה או לנסות להתאפס על השעה, ובניגוד לכל אחד אחר שיושב כאן, אין מולו מגש או אפילו כוס שתייה. כל זה מאותת לי שהוא כנראה מהאנשים שסיפרו לי עליהם. אלה שהפכו את שדה התעופה למקום מגוריהם.
כמו שיש דרי רחוב, ככה יש דרי שדה. זאת השמועה שהביאה אותי לכאן, מלווה בפנטזיה לגלות אנשים שכמו טום הנקס בסרט "טרמינל" – שמבוסס, ראוי להזכיר, על סיפורו האמיתי של פליט איראני שגר בנמל תעופה בפריז מ-1988 עד 2006 – מפיקים את המיטב מהסיטואציה המשונה של מגורים בבית נתיבות. אבל מייק לא מזכיר בכלל את המהדורה הקולנועית, הרומנטית. יותר מכל הוא נראה אבוד. כשאני פונה אליו הוא אומר שאינו מדבר עברית; רק כשאנחנו עוברים לאנגלית הוא מספר שכן, הוא גר כאן, אבל מתעקש שזה עניין זמני.
"הייתי בקרב, הייתי לוחם", מספר מייק בלי הקשר ספציפי אחרי שהוא מגלה לי את שמו, "אבל אז ירו לי בגב תשע פעמים".
איזה קרב? במילואים? במלחמה העכשווית?
"לא לא. קרב אחר. בצבא. עבדתי והייתי בצבא. אבל אחרי היריות בגב לא יכולתי לעבוד יותר".
מיכאל מאמין שבקרוב יעלה לטיסה. "אבא שלי נגלה אליי בחלום ואמר לי לסייע למדינה", הוא מספר על הגעתו ארצה. "בכל שבת הייתי עולה על הר לתקוע בשופר כדי להביא לגאולת הארץ"
השיחה קשה. הוא מתפזר, המשפטים לא ממש מחוברים. בכל זאת אני מצליח להוציא ממנו שהוא במקור מארה"ב, ושלישראל הגיע לפני כ-20 שנה. עכשיו הוא רוצה לחזור לארה"ב בגלל שאין לו עבודה, אבל גם דרכון אין לו. "אני מקווה שהיום יבוא חבר שלי, מישהו שמכיר אותי מהבית ושיעזור לי לסדר את זה", הוא אומר. "הוא הבטיח שיבוא כבר בשבוע שעבר, ולא בא. אבל היום הוא הבטיח לבוא".
אני מציע לקנות לו משהו לאכול והוא מוותר. מדי פעם אנשים נותנים לו, אבל הוא לא אוהב לבקש. אין לו ציוד, רק הבגדים שעליו – הקרוקס, הגרביים, הסווטשירט הירוק וכובע המצחייה של הפלורידה גולדן איגלז, שגוגל מספר שהיא קבוצת פוטבול מכללות. מייק מספר שהוא לא ראה את הסופרבול כי נשבר לו הטלפון, ושבגלל זה הוא גם לא יכול להתקשר לאף אחד.
אז איך קבעת עם החבר?
"אני לפעמים מטעין פה (מצביע על הכבלים להטענה שמונחים על הדלפק, שירות שמספק שדה התעופה), ואז לרגע זה עובד ואני מצליח להתקשר".
למה אתה ממתין כאן בשדה?
"אני מעדיף להישאר כאן ולא לצאת לרחובות, כי ברחובות לא טוב. מפריעים לך, לפעמים יורד גשם, לפעמים חם מדי. פה טוב".
איפה אתה ישן?
"לפעמים על הספסלים פה, לפעמים על ספסלים אחרים. כשאני עייף אני נרדם".
היה בחור שקיבל את הכינוי "רפי טרמינל". אנשים שעבדו בשדה בשנות ה-70 טוענים שהוא גר שם 30 שנה; חלקם טוענים שבעברו היה מורה, אחרים מספרים שהיה רואה חשבון
הבחור שעובד בדוכן המזון המהיר מספר שמייק אף פעם לא בא לבקש אוכל, אבל הוא בהחלט ראה אנשים נותנים לו. אני שואל אם מפריע להם שהוא פה, והעובד עונה ש"הוא לא מפריע לאף אחד". חוץ מזה, חשוב לו להבהיר, מייק הוא ממש לא היחיד כאן, ובטח לא הכי ותיק. "אני חושב שהוא פה איזה שבועיים", אומר הבחור, "ויש אנשים שגרים פה כבר חודשים".
אף אחד לא מזיז אותם
אפשר להשתמש בנתב"ג עשרות פעמים כתחנת מעבר למדינות אחרות ולא לשים לב לאנשים כמו מייק. אפשר להניח שהם מיתוס או זיכרון מהימים שבהם הייתה ישראל מדינה פחות מסודרת ומוסדרת, אבל האמת היא שנוכחותם בנמל התעופה כמעט מתבקשת כשמביאים בחשבון שהוא מוגדר שטח ציבורי – מקום שהגישה אליו אינה מוגבלת, שפתוח לכולם בכל עת, ושאפשר להשתמש בו באופן חופשי. הוסיפו מזגן, קורת גג, מתקני שירותים ואין-ספור מקומות לשים בהם את הראש, וקיבלתם פתרון דיור לא רע. בוודאי למי שאין לו אלטרנטיבה.
אליז, שעובדת בנתב"ג יותר מעשור – את התפקיד המדויק היא מבקשת שלא אחשוף – מבהירה שבכל זאת יש כאן ניצול של פרצה, או פרצונת. "ברמת ההגדרה, אנשים לא אמורים לישון כאן אלא רק 'לשהות ללא הגבלה'", היא אומרת. "אבל כמו שאתה רואה, הרבה אנשים ישנים בשדה – גם מי שסתם מחכה לטיסה או חוסך על מלון כי הוא אמור להתייצב כאן בארבע בבוקר. אז מי שגרים כאן נטמעים בקהל. חוקית מותר להם להיות פה, וכל עוד הם לא מתפרעים, עושים סמים או כאלה דברים, אף אחד גם לא מזיז אותם".
זה מסביר איך הם נשארים, אבל מה את חושבת שמביא אותם לכאן מלכתחילה?
"אנשים נמשכים לשדה. יש פה תמיד תאורה, התרחשויות, אוכל זמין, והרבה מהעובדים מגלים אמפתיה כלפי מי שמשתקעים כאן. והאמת, אני חושבת שזה גם המטוסים. אנשים נהנים להסתכל על המטוסים".
אלכס, כבת 50, גרה בנתב"ג כבר כמעט שנה. היא מספרת שבנה נחטף, שהיא מחכה לו כאן, ושהיא לא יכולה לגשת למשטרה כי אין לה חיסונים. אני לא מתעכב על ההיגיון של הדברים
את הסיבוב הראשון שלי אני עושה בשעות הבוקר. אני בא סקפטי למחצה, כי מצד אחד טסתי לא מעט בחיי ומעולם לא נתקלתי בשום דר שדה, ומצד שני יש סיפורים על אנשים שחיו כאן שנים. למשל, בימים שכולנו טסנו מטרמינל 1 היה בחור שאשכרה קיבל את הכינוי "רפי טרמינל". יש הטוענים שהוא גר שם 30 שנה, וגם אם זאת הפרזה קלה, אנשים שעבדו בשדה בשנות ה-70 מספרים שדאגו לרפי ונתנו לו תלושים לארוחות. חלקם טוענים שבעברו היה מורה, אחרים מספרים שהיה רואה חשבון. יש מי שמספר שמעולם לא נעשה ניסיון לגרש אותו כי העובדים ראו בו מעין קמע.
לא כל הסיפורים ישנים כל כך. ב-2016 דיווחה חברת החדשות של מה שהיה אז ערוץ 2 על שלוש נשים מחוסרות דיור שעברו לגור בשדה; באותה שנה התחיל לעבוד בנתב"ג רועי, והוא מספר על אישה שנחרטה בזיכרונו – אולי אחת מאותן שלוש ואולי אחרת, הוא ואני לא יודעים. "היא הייתה אישה מבוגרת שהסתובבה בקומת ההמראות של טרמינל 3 עם עגלת מזוודות בתור ה'בית' שלה", מספר רועי. "היו לה שם כל מיני שקים עם חפצים או בגדים, אני מניח שהם היו דברים שהיא פשוט אספה מספסלים בטרמינל. אני לא חושב שאני או מישהו מאלה שעבדו איתי ממש דיבר איתה אי-פעם, אבל חלק מהשגרה שלנו היה לשבת בדלפקים של הצ'ק אין ופעם בכמה זמן לראות אותה חולפת לאט-לאט עם העגלה שלה. אף פעם לא נתקלתי בה ישנה, אין לי מושג איפה ואיך היא עשתה את זה. את האוכל היא בטח ארגנה לעצמה מהדוכנים".
ידעתם איך היא הגיעה לשם?
"היה ברור שמצבה הנפשי לא לגמרי מאוזן. פעם שמעתי ממישהו ששמע ממישהו שהיה לה איזשהו הסדר עם רשות שדות התעופה או רשות האוכלוסין".
איזה הסדר?
"מן הסתם אסור לגור בנתב"ג רשמית, אז הסיפור היה שפעם בכמה זמן – שבועות או חודשים – משלמים לה על מונית שתוציא אותה לסיבוב מחוץ לטרמינל ותחזיר אותה אליו, כדי שלא יוכלו להגיד שהיא התנחלה שם. אני קצת מקווה שהיא עוד בסביבה, כי קשה לי להאמין שהאלטרנטיבות עדיפות לה".
ילנה, שעובדת בכניסה לתחנת הרכבת: "יש אנשים שנוסעים לתל אביב וחוזרים הנה בערב. אני חושבת שהם נוסעים לקבץ נדבות, כי פה אסור להם. הם נוסעים, מקבצים, וחוזרים לישון פה"
רועי מציע לי לדבר עם חברות שירותי הקרקע בקומות 1 ו-2, אז שם אני מתחיל. אף פעם לא הייתי באזור הזה; מבחינתי נתב"ג זה נחיתות (קומת קרקע) והמראות (קומה 3). אולי דווקא בגלל זה, העובדת הראשונה שאני פונה אליה בחברת שירותי הקרקע הראשונה שאני נכנס אליה יודעת לספר לי שבהחלט יש מי שגרים בשדה גם כיום. "אני רואה המון אנשים כאלה, הם מסתובבים פה קצת כמו זומבים – מחפשים את עצמם, דוחפים עגלת מזוודות שלפעמים יש עליה רק תיק אחד קטן. לא פעם ראיתי אותם ישנים ממש מול המשרדים שלנו, כי יש שם שירותים וברזייה וספסלים. אפילו על הספסלים עם המשענת באמצע ראיתי פעם מישהו נרדם".
הם נכנסים למשרדים?
"לא, הם תמיד דואגים להיות שקטים ולא מבקשים שום דבר. פעם, במשמרת לילה, הצעתי למישהו מהם עוגיות והוא שמח ממש, כאילו הצעתי לו יהלום. מין תחושה שעצם ההכרה בקיום שלו עשתה לו נעים".
כאן אנשים לא מציקים
הפעם אין אף אחד מחוץ למשרדים של חברת שירותי הקרקע. גם לא בקומה 2. אני שואל במספר סוכנויות רכב שיושבות שם, ואף אחד אפילו לא שמע על דרי שדה. גם בבית הכנסת לא יודעים שום דבר.
מיכאל אומר שלא נורא להעביר את הזמן בשדה. יש שירותים, יש מקלחת, יש בית כנסת ומקבלים אותו יפה. "גם נעים להסתכל על המטוסים, אבל אני מאוד רוצה כבר להיות בתוך אחד מהם"
אני ממשיך למיקום ספציפי שנתן לי רועי: "קומת ההמראות, שמאלה עד הסוף, מעבר לדלפקים של מגזר A. תפנה שם ימינה, ותראה שיש כמו כוך של עוד איזה 11–13 דלפקים". אשכרה יש מקום כזה, אבל גם שם אין אף אחד שנראה כאילו חייו מתנהלים כאן. אני ממשיך פנימה לאזור הסמוך לבידוק הביטחוני – אותו אזור שבהמשך אראה בו את מייק, רק מהצד השני, שבו פועל בית קפה (שמעולם לא ישבתי בו. הרי כשאני מגיע לבידוק הביטחוני אני כבר בדרך קדימה). בין היושבים והלוגמים, על ספסל נוח שמולו שולחן, אני מבחין בעגלה מפוצצת מזוודות. ועל המזוודות – שקיות, חלקן מלאות כוסות נייר. על השולחן יש עוד המון כוסות ריקות.
על הספסל יושבת אישה כבת 50. היא נועלת סניקרז ולובשת קרדיגן כהה, מכנסיים חומים וארשת עייפה בעיניים. ביד יש לה טלפון. אני פונה אליה בעברית והיא עונה באנגלית במבטא רוסי.
"כבר כמעט שנה אני פה", מספרת אלכס. "נולדתי ברוסיה, אבל אני גרה במקום אחר וממנו הגעתי לישראל. באתי עם הבן שלי, שעבר ניתוח בארץ, ואחרי הניתוח לקחתי לנו צימר באזור מירון. כשהיינו שם הגיע רכב עם חרדים שניסו לחטוף את שנינו. אני הצלחתי להתחמק, אבל אותו חטפו".
למה?
"אני לא יודעת, אולי זאת הייתה טעות בזיהוי. מאז שמעתי מהילד שלי רק פעם אחת, הוא התקשר אליי ואמר שחטפו אותו, ושמעתי מישהו צועק עליו. מיד אחר כך השיחה התנתקה. אני חושבת שהוא בירושלים".
ולמה את כאן?
"מישהו אמר לי שהכי טוב לחכות בשדה התעופה, כי זה מקום קבוע שבו הבן שלי יוכל למצוא אותי. אני גם מעדיפה להיות פה, כי אנשים לא מציקים כאן וכי הרבה אנשים בשדה התעופה מדברים אנגלית, ואני לא מסוגלת לשמוע עברית יותר. אהבתי את ישראל ואת היהודים, אבל מאז החטיפה אני לא יכולה עם השפה ויש לי כעס על המדינה שלא עוזרת לי. ניסיתי לפנות לרשויות שיעזרו לי, אבל צחקו עליי".
למה לא לחזור הביתה? בטח יש שם אנשים שיוכלו לעזור לך, אולי האבא של הבן שלך?
"הבן שלי לא מכיר את אבא שלו. הוא עובד בצי, הוא גם מהנדס בננו-טכנולוגיה, והוא מעולם לא פגש את הבן שלו. חוץ מזה אין לי דרכון, ואין לי ויזה ואין לי חיסונים, אז לא נותנים לי לעלות למטוס, ובגלל שאין לי חיסונים אני גם לא יכולה ללכת למשטרה. אז אני פה, משתמשת באינטרנט של שדה התעופה ומדי פעם שולחת מיקום למשפחה שלי בבית".
"הייתי בקרב, הייתי לוחם", מספר מייק אחרי שהוא מגלה לי את שמו. "ירו לי בגב תשע פעמים". השיחה איתו קשה, הוא מתפזר, המשפטים לא ממש מחוברים
אני לא מתעכב על ההיגיון של הדברים שאומרת אלכס, רק שואל אם יש לה איפה להתקלח. היא מספרת שהיא משתמשת במגבונים לחים. אני מציע לקנות לה משהו לאכול, והיא מבקשת כריך סלמון והפוך על שיבולת שועל, "כי אני אלרגית להרבה דברים אחרים". אני קצת מופתע מהבקשה הפרטיקולרית, אבל לא מראה את זה.
האיש בקפה אומר שאלכס ממש בסדר, לא מטרידה אף אחד ולא באה בבקשות. רק נשארת במקום שלה על הספסל. לדבריו היא ישנה שם כבר המון זמן. "פעם אחת", הוא מספר, "הגיע מישהו שלהבנתי הוא קרוב משפחה שלה, ניסה לשכנע אותה לבוא איתו. היא לא הסכימה, אמרה שהיא מעדיפה להישאר פה ולחכות".
אלכס מודה לי המון כשאני חוזר עם הכריך והשתייה. אני שואל אותה לגבי מה שאמר האיש מהקפה. "זה נכון, קרוב משפחה שלי הגיע", היא מאשרת, "אבל אני לא מוכנה ללכת ולהשאיר את הילד שלי כאן".
מה יש לך במזוודות?
"ציוד של הבן שלי. אספתי הכל".
אני שואל מה הסיבה לכוסות הנייר ואלכס חושבת רגע, נראית כמתלבטת אם לענות. בסופו של דבר היא אומרת: "אני אשתמש בהן כדי להדליק אש אם כל החשמל ייפול, וזה יקרה כשיפעילו EMP על ישראל ועל העולם". EMP היא פעימה אלקטרומגנטית, שאכן עלולה לשתק את מערכות החשמל; לגבי השאר, אני שוב לא מתעכב על ההיגיון של הדברים.
גם אליז מכירה את אלכס. "לפני חצי שנה ניסו לערב את שירותי הרווחה. הם נכנסו לעניין, אבל נראה שאין שום דבר מאחורי הסיפורים שלה", אומרת אליז. "היא כבר עזבה את השדה פעם אחת וחזרה, שזו תופעה די מוכרת. אפילו לרפי טרמינל המפורסם הייתה משפחה בלוד, הוא היה יוצא אליה וחוזר לשדה".
בינתיים אני כאן
במיכאל אני מבחין בבית קפה בקומת הנחיתות. הוא לבוש חולצת כפתורים ועליה מעיל רוח קל, חובש כובע בוכרי ומנייד עגלה עמוסת מזוודות שבראשה נרתיק ארוך. אני לא פונה אליו לפני שאבין אם הוא גר פה או רק עובר – חצי שעה קודם עקבתי אחרי מישהו שחשבתי שהוא דר שדה, עם מעיל ישן וזקן מדובלל, ובדיוק כשהתכוונתי לפנות אליו הגיע רכב ואסף אותו – אז עם מיכאל אני ממתין, עד שהוא עולה לקומת ההמראות ומתיישב לא רחוק מאלכס.
כן, הוא גר פה. בן 57, מדבר עברית. בתוך הנרתיק? אהה, זה שופר. "נולדתי בישראל ועברתי לאירופה", מספר מיכאל. "חזרתי לישראל בשנות ה-20 שלי כי חשתי שליחות ציונית, אבא שלי נגלה אליי בחלום ואמר לי שאני צריך לסייע למדינה. אז ארזתי את עצמי ועברתי למושב בדרום, במדבר. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות ובכל שבת הייתי עולה על הר לתקוע בשופר כדי להביא לגאולת הארץ".
ואיך הגעת הנה?
"לפני בערך שנה פיטרו אותי מעבודה שהייתה לי במפעל. ניסיתי להמשיך לחיות במושב, אבל זה לא הסתדר. לפני חודש עברתי לרחוב, ולפני שבועיים חבר הציע לי עבודה בקניה, באפריקה. ישר הסכמתי – אני רוצה לנסוע, לקדם גם שם את הרעיון הציוני ולתקוע בשופר – אבל הדרכון שלי כבר לא בתוקף, וצריך ויזה כדי להיכנס לקניה, והבירוקרטיה מסתבכת. אז בינתיים אני כאן".
מיכאל מספר שהוא מנהל את ענייניו דרך הטלפון, שולח הודעות ומחכה לתשובות. אומרים לו שהעסק ייפתר מהר, עניין של שבוע–שבועיים, ויש לו סבלנות. מבחינתו זה לא נורא בכלל להעביר את הזמן בשדה תעופה. יש שירותים, יש מקלחת, יש בית כנסת ומקבלים אותו יפה. "גם נעים להסתכל על המטוסים, אבל אני מאוד רוצה כבר להיות בתוך אחד מהם. ואני לא אוהב להיות בלי עבודה, לא אוהב שאנשים עוזרים לי". גם ממני הוא מסרב לקבל כל סוג של עזרה, רק מבקש שאשמור לו על הדברים כשילך לשירותים. הוא פוחד שמישהו ייקח לו את השופר.
אליז, עובדת בנתב"ג: "אנשים נמשכים לשדה. יש פה תמיד תאורה, אוכל, עובדים שמגלים אמפתיה. האמת, אני חושבת שזה גם המטוסים. אנשים אוהבים להסתכל על מטוסים"
כמה ימים אחר כך אני חוזר לשדה בלילה, מצפה לראות דרי שדה ישנים על ספסלים, אבל לא פוגש אף אחד חוץ מאלכס. אני שואל איש ביטחון אם הוא פגש אנשים שגרים פה, והוא טוען שתמיד יש, אם כי הלילה לא ראה, וממליץ לי לחפש מתחת לגרמי המדרגות ובתחנת הרכבת. לטענתו, הרבה מהם לנים שם. אבל סיבוב תחת גרמי המדרגות לא מניב כלום, ואני מחליט לחזור שוב כשהרכבת עובדת.
ילנה, שעובדת בכניסה לתחנת הרכבת, אומרת שמעולם לא ראתה מישהו ישן שם. "אבל יש אנשים שבאים כל יום, נוסעים לתל אביב וחוזרים הנה בערב", היא מספרת. "יש איזה בחור צעיר ואחד מבוגר יותר, מזוקן, שאני רואה כבר חודשים. הזקן שלו ממש התארך מאז שהתחלתי לראות אותו. אני חושבת שהם נוסעים לתל אביב לקבץ נדבות, כי פה אסור להם. הם נוסעים, מקבצים, וחוזרים לישון פה". תוך כדי שאנחנו מדברים היא מצביעה על בחור צעיר שעובר שם ואומרת שזה הוא.
אני הולך אחריו ומגיע לספסלים שמחוץ לשדה, ממש ליד הכניסה לרכבת. הוא לבוש כולו בשחור, כולל כובע מצחייה שחור, לוגם מבקבוק פפסי ובידו השנייה מחזיק כריך. הוא אומר לי את שמו, ולא הרבה יותר מזה. הבחור גם לא רוצה שאקנה לו כלום. הוא מסודר.
אתה ישן פה?
"כן".
איפה?
"לא רוצה להגיד".
למה פה?
"יש גג, יש מזגן".
בתוך השדה, בקומת הנחיתות, אני רואה את מייק. הוא עדיין באותם בגדים. בקומת ההמראות, על הספסל הקבוע שלה, יושבת אלכס. היא לא זוכרת אותי, אז אני מזכיר לה ושואל אם משהו השתנה. היא מספרת שאיבדה אמון במערכת הישראלית ושוקלת לבקש מקרוב משפחה שלה, שמכיר אנשים בטורקיה, שיגיד לממשל הטורקי להתערב. היא חוששת שזה יחרחר מלחמה בין ישראל לטורקיה, אבל תעשה את זה אם לא תהיה ברירה. חוץ מזה היא מכירה אנשים בממשל האיראני, ושוקלת לדבר גם איתם. "זה יעזור אם הם יאיימו על ישראל?", היא שואלת. הפעם היא לא רוצה שאקנה לה משהו לאכול.
את מיכאל אני לא רואה בשום מקום. אולי הוא באמת היה כאן רק לרגע ועכשיו הוא כבר בקניה, עומד על הר, תוקע בשופר ומקווה לגאולת ישראל.