מיטל פרץ, כיום בת 34, הייתה בעיצומה של קריירה מצליחה כמאפרת כלות מקצועית. מאז ומעולם היא התחברה לאמנות, אהבה צבעים וידעה איך להשתמש בהם. אבל בגיל 27 הכל השתנה.
"באותה תקופה ילדתי את הראל, הילד הראשון והיחיד שלי", היא נזכרת בראיון מיוחד. "הכול היה נפלא עד 3 חודשים מרגע הלידה. בזמן שאני עושה תסרוקת ללקוחה כהרגלי, הופיעו לי תסמינים נוירולוגיים. בהתחלה רק ביד השמאלית, אבל כל פעולה הכי פשוטה שעושים עם שתי ידיים, כמו קיפול כביסה או שטיפת כלים, התחרבשה לי".
"פניתי לרופאת המשפחה שלא לקחה את דברי ברצינות. התחלתי לעבור המון בדיקות וכולם יצאו תקינות. כל הרופאים שפניתי אליהם קישרו את התסמינים לדיכאון אחרי לידה. בכל פעם שפניתי למיון, התשובות היו אותן התשובות ושיחררו אותי הביתה, אבל המצב המשיך להידרדר ואז גם הצד הימני הצטרף, עד שהרופאים הבינו שיש פה מצב אחר".
מעבודה וקריירה – לכיסא גלגלים וחלומות מנופצים
"בסופו של דבר הגעתי לנוירולוג מאוד בכיר שפשוט אמר לי בפירוש שאין מה לעשות וזה המצב. הוא הוסיף שאם היה רואה אותי בהתחלה עוד היה סיכוי לאשפז אותי עם סטרואידים במינון גבוה, אבל עכשיו אין כבר מה לעשות. אחר כך הוא הסביר לי שתקף אותי וירוס שפגע במערכת העצבים, עזב והשאיר נזק חמור. היום אני מתניידת עם כיסא גלגלים (בשל חוסר שיווי משקל) ועם מיתר קול מושתק”.
"הפכתי מבחורה שכל היום עובדת ומנהלת חיי משפחה בריאים, לאישה גרושה, עם ילד קטן, שכל היום יושבת על כיסא גלגלים ועם המון חלומות מנופצים".
אבל מיטל היא ממש לא בחורה שמוותרת. לאחר שנים לא פשוטות, מיטל הקימה סטודיו לתפארת בחצר ביתה שנימצא בבוסתן הגליל, כדי לשתף את כולנו בחלק מיצירותיה המדהימות.
תכניסו ליומן: ב-28.9 אתם תגיעו לתערוכה שתעניק לכם השראה
מיטל מציירת על דיקט עץ בעזרת שפכטלים, דבר המאפשר לה ליצור למרות המגבלה הפיזית. סגנון הציור הוא בעיקר פורטרטים, אך היא גם מציירת לפי הזמנה אישית, ומייעצת ללקוחות לפי העיצוב של החלל. בנוסף, מיטל מעבירה הרצאות לקבוצות קטנות עד 10 איש, כי הווירוס פגע לה במיתרי הקול, בסטודיו שלה בבוסתן הגליל, על סיפור חייה פורץ הגבולות.
בתאריך 28.9 מיטל תחגוג את יום הולדת ה-35 בתערוכת יחיד מיוחדת שתיפתח בשעה 18:00 במרכז המבקרים של אולמות האבירים בעכו (הכניסה ללא תשלום). מלבד יצירות יוצאות דופן, בעלי מרקמים מיוחדים וצבעוניות עזה, יחד עם כיבוד ושמפניה, שווה להגיע ולשאוב השראה. ויש הרבה ממנה.
"למה דווקא שם? קודם כל, אני תושבת עכו לשעבר", מספרת פרץ. אמנם היום אני גרה בבוסתן הגליל, בבית שהיה פעם של ההורים שלי כי הוא יותר נגיש, אבל שמורה לי פינה חמה בלב לעיר".
"למעשה עוד לפני התערוכה הקמתי מיזם 'יחד' ביחד עם העובד הסוציאלי, שפונה לאנשים שעברו פגיעה באמצע החיים, החל ממגבלה קלה ועד נכות, כדי לעזור להם להתמודד וללמוד איך להסתכל מהחיים שהיו לך על החיים עכשיו", ממשיכה פרץ. "אותו עובד סוציאלי גם הכיר לי את פולינה – מנהלת פרויקטים ורכזת נגישות בחברה לפיתוח עכו העתיקה. שראתה את הציורים שלי והכירה את סיפור חיי, בעקבות סיפור חיי הציע לי להנגיש אותו לקהל הרחב. דרכה בעצם כל האירוע התגלגל עד להקמת התערוכה.
"קהל היעד העיקרי של האמנות הם בעיקר מעצבי פנים, אדריכלים וחובבי או אספני אמנות כמובן", מסבירה פרץ, "וכל אלה שמעריכים את עבודת היד".
"אני לא מתעסקת בהדפסים. הציורים שלי הם רק על דיקט עץ ואני משלבת הרבה חומרים שמייצרים טקסטורות מיוחדות. לכן הציורים גם מאוד צבעוניים ובגלל שאני מכינה אותם בהזמנה אישית, הם יכולים גם כן להתאים לכל מקום בעיצוב מודרני – כמו בתים, בתי מלון, מוסדות ציבוריים וכן הלאה".
"הגעתי לתחתית אבל משם הקמתי את עצמי"
את ההשראה שלה מוצאת מיטל ברשתות החברתיות וכמובן ברקע האישי שלה. עוד לפני שחלתה עבדה כאמור כ-7 שנים בתחום איפור הכלות, לכן כבר אז גילתה ערנות לצבעוניות ולאמנות. כל שנותר הוא להשתמש בזה גם בשביל הקריירה החדשה: "הצבעים לא זרים לי", היא אומרת, "כל חיי ציירתי ומבחינתי זה לא השתנה".
אבל כמובן שמה שמיטל הייתה יכולה לעשות כאמנית לפני שחלתה, לא זהה למה שהגוף מאפשר לה כיום. גם פה גילתה פרץ יוזמה יוצאת דופן והפכה את הלימון ללימונדה. את התוצאות רואים בתערוכה ייחודית, שפשוט חייבים להגיע כדי לחוות עם כל החושים וההתרגשות.
"תערוכת היחיד שלה שונה מתערוכות אחרות בכך שיש סיפור מאחורי כל ציור, שזה גם השם של ההרצאה שלי – 'הסיפור מאחורי הציורים'. ברור שגם ליתר האמנים יש סיפור אישי משלהם, אבל אני לא חושבת שהוא דרמטי כמו שלי", אומרת מיטל בחיוך.
"אני עברתי גם גירושים, גם מעבר דירה עם תינוק וגם אירוע רפואי. המון דברים שהביאו אותי לתחתית ומשם הקמתי את עצמי ואת הסטודיו שלי. בשום שלב לא ויתרתי. אני מציירת הרבה עם שפכטלים וטיפה עם מכחול, כי המוטוריקה העדינה שלי נפגעה בגלל הווירוס. אז מצד אחד, אני לא יכולה לצייר כמו שציירתי. מצד שני, זה כמובן משפיע על הטכניקה ומייחד אותה. לכן גם אפשר לראות שכל הציורים שלי מדברים באותה שפה: פחות ריאליסטי ויותר בטווח שבין קלאסי למודרני, או אפשר אפילו לומר אקלקטי. בדיוק כמוני".