הסיפור הזה התחיל כמעשייה רומנטית: בני זוג, גבר ואישה, מחליטים לנסוע לחופשה, לשכוח קצת מכל תקופת המגיפה המחורבנת. הם מארגנים בייביסיטר ומזמינים שני לילות במלון יוקרה בכנרת. או מה שאמור היה להיות מלון יוקרה. תיכף נראה שאת המושג "יוקרה" צריך לבחון ביחס לסיטואציה הספציפית. יש סרטי אימה שמתרחשים במלונות ובתי הארחה ("פסיכו", "הניצוץ", "הוסטל"). הגופות נערמות בחדרים, דם זורם במסדרונות, סכינים נשלפות באמבטיה. במקרה שלנו – נקלענו לזירה של שלומיאליוּת ישראלית טיפוסית, חאפריות, חוסר אחריות והתעלמות פושעת מהנחיות. סרט אימה? יותר נכון, סרט מתיחות. מי עבד עלינו ואמר לנו שזה אמור להיות מלון יוקרה?

הגענו למלון סטאי שממוקם על שפת החוף המזרחי של הכנרת. כשהוא נפתח, לפני כשלוש שנים, הצהירו שהוא "יציב רף חדש למלונות סביב האגם ולמלונות מסוגו ברחבי הארץ". נו, אז אמרו. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים. חיכינו לצ׳ק-אין שהתאחר עד ארבע, בגלל מה שמה, הקורונה. ניגשנו אל פקידת הקבלה שלא טרחה לשים כפפות או לחבוש מסיכה (כנראה שהיא שייכת לכת של פרופסור לס). היא הודיעה לנו באדישות שהחדר עדיין לא מוכן. מתי יהיה מוכן? יודיעו לכם. אבל מתי? אני לא יודעת. מה את כן יודעת? אדוני, אני לא יודעת. מה נעשה בינתיים? תחכו איפשהו. אז חיכינו איפשהו. 

בינתיים החלו לזרום עשרות אורחים חדשים אל הלובי. אף אחד לא בדק להם חום, כפי שנדרש בעת הזאת על פי חוק, לא ביקשו מהם להמתין כך שיישמר מרחק ביטחון של שני מטרים אחד מהשני ובוודאי שהם לא עברו תישאול על קיומם של תסמיני קורונה או מגע קרוב עם חולה קורונה. בחוץ היה חמסין, ובפנים – עצבים הולכים ומתרופפים. המוני בית ישראל שילמו אלפי שקלים ללילה וחיכו לשווא לעשות צ׳ק-אין. עוד רגע תהיה כאן אינתיפאדה שלישית.

עברה עוד רבע שעה ועוד חצי שעה. הסתבר שאף אחד מהחדרים לא היו מוכנים. האורחים הזועמים התקהלו והתגודדו. הם הגיעו מכל קצוות הארץ וציפו לקבל את החדרים שלהם בזמן. משהבינו שזה לא הולך לקרות, החלו להישמע צעקות וזעקות – "אני טיילתי בכל העולם ודבר כזה עוד לא ראיתי", "מה זה החרא הזה?", "בתאילנד זה לא היה קורה", "איפה אנחנו, בעזה?". בלובי התרוצצו עובדי המלון הבכירים, לבושים בחליפות זולות, אובדי עצות. האורחים התנפלו עליהם בדרישה מוצדקת לחלוטין – תביאו ת'חדר, תביאו ת'חדר. לא הביאו ת'חדר.

הנה כמה מהנחיות תו סגול להפעלת בתי מלון שפורסמו על ידי משרד התיירות: שמירה על היגיינה אישית וסביבתית, הקפדה על ניקיון וחיטוי סביבתי, הימנעות מפעילות היוצרת סיכון גבוה להדבקה, כגון התקהלות ועמידה בתורים, שימוש במסכת פה-אף בצורה נכונה במרחב הציבורי ובקרבת אנשים. לא רק שכל ההנחיות הללו לא מולאו, אלא שבדיוק להיפך: בזמן שחיכינו לצ׳ק אין בלובי, הצטופפנו כמו עיזים בדיר, כמו פרות ברפת, כמו וירוסים אנושיים. סכנת נפשות! מסיבת הדבקה!

בופה
צילום: ניסן שור

מישהי צעקה שהנה, מנהל המלון הגיע. בחור שחצן עם זיפים, בלי מסיכה על הפנים, כמובן. הוא עשה פרצוף כועס וסירב לענות לטענות שהוטחו בו. "הלו, כאן זה לא שוק", הוא הרים את קולו. אז מה זה אם לא שוק? שיק? האווירה התחממה עוד יותר. האורחים התחרפנו כשהבינו שהם לא הולכים לקבל את החדרים שלהם בקרוב. מישהי התבכיינה ואמרה שזה יום ההולדת שלה וכבר לא נשאר לה זמן לחגוג. הצ׳ק-אאוט הוא באחד עשרה בבוקר. היא דרשה פיצוי. מנהל המלון ניפנף אותה. אורח מבוגר בקבוצת סיכון אמר "אתם עוד תשמעו ממני!". מנהל המלון הזהיר אותו – "אני לא הולך לדבר איתך בסגנון הזה", והפנה לו את הגב. המנהל כנראה חשב שהוא מוסמך לתת לאורחים שיעור בנימוסים והליכות. כאילו שאם הוא לובש חליפה זולה ומדבר בשקט, זה הופך אותו לבן תרבות. מישהו איים על מנהל המלון שהוא יזמין שוטרי יס"מ. מישהי אמרה שהיא "תרשום עליו בפייסבוק".

הייאוש בין מה שהאורחים חשבו שהכסף שלהם שווה, לבין מה שהוא שווה באמת. הפער המעליב הזה, העלבון העמוק, הבלגן הבלתי נסבל. איך בבת אחת, "מלון יוקרה" הופך לסיוט רב נפגעים. זה לא באשמת הקורונה. היא בסך הכל קטליזטור שחושף כשלים שהיו קיימים עוד קודם לכן. את תרבות החלטורה והאילתור, את הסטנדרטים הירודים, האדנותיוּת וחוסר האיכפתיות. בקפיטליזם יש עיקרון בסיסי: תן וקח. בקפיטליזם הישראלי: תן ולא ברור מה תקבל. זו עסקה גרועה שאנחנו מכירים מיותר מדי תחומים בחיים.

החלטתי לגשת למנהל המלון ולנסות להבין מה קורה. לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שאני מ"התקשורת". שאלתי לשמו. "קוראים לי שי", הוא ענה. אבל מה השם המלא שלך? "קוראים לי שי. זה כל מה שאתה צריך לדעת", הוא התעקש כמו איזה שוטר שמסרב להציג תעודה בפני אזרח. הפעם תורי היה להתעקש. הסברתי לו שמחובתו המקצועית בתור מנהל מלון להזדהות בפני בשמו המלא. "קוראים לי שי". ושם המשפחה שלך? לבסוף זה נפלט לו מהפה. אחר כך הוא בישר לי בגסות חד צדדית שהשיחה בינינו הסתיימה.

כשנכנסנו סוף סוף לחדר, נחשפנו לזוועה האמיתית: המיניבר ריק, הרצפה בחדר השירותים מלוכלכת, שיערות קטנות מבצבצות בכיור, שולחן הקפה מכוסה פירורים וטביעות אצבעות, אחת הכריות על המיטה הסריחה מרטיבות והכי גרוע – לא היו בקבוקי שמפו קטנים במקלחת! בתקופת הקורונה, שבה כולם נדרשים להיות אולטרה-סטריליים, להיכנס לחדר מלון שניכר היה שנוקה בחיפזון, זו חוויה מגעילה וטראומטית. לא נרדמתי כל הלילה. מי יודע מה הסתתר בין סדיני ה"יוקרה".

נכון שהלוקיישן מהמם. הכנרת מרהיבה. המלון יפה? בטח שיפה. מפואר? כמובן. אבל תוך כמה דקות הוא הפך למוטל זול ומלוכלך שמשקיף על כביש מהיר באיזה חור בדרום ארצות הברית. גם זה הישג, מפוקפק, של הקורונה: היא מקלפת את הפסאדה במהירות. מי שמעמיד פנים "יוקרתיות", מתגלה כציניקן ונצלן. בעלי סטאי רצו לפתוח מהר-מהר את הדלתות כדי לגרוף את הרווחים של בולמוס הנופש הישראלי בעידן הפוסט-קורונה. הם בוודאי ידעו שהם לא מוכנים. כולם חוגגים את סוף הגל הראשון, אבל מה עם האורחים? האנשים? בני האדם? למי איכפת מהם בכלל. לא צריך להיות מנחם הורוביץ או לי אברמוביץ׳ כדי להבין את זה.

בבוקר שלמחרת, התעוררנו לארוחת הבוקר. בחדר האוכל, הייתה מהומת בופה טיפוסית. אנשים נצמדו אחד לתחת של השני בתור לחביתות ולהפוּך קטן עם קצף. חתכו לחמים בידיים חשופות. דחפו סכינים, כפיות ומזלגות לתוך גבינות מלוחות, חמוצים ודגים מעושנים. לפי הנחיות הקורונה – "אורחי המלון לא יורשו לקחת מוצרי מזון בעצמם מעמדות החלוקה". במלון סטאי ציפצפו על ההנחיות ועל  האורחים. חלק מהמלצרים חבשו מסיכות באופן סמלי בלבד, כשהן משתלשלות מהסנטר. בבריכה שממול, שיכשכו האורחים זה לצד זה, בלי שמירה על מרחק וללא הגבלה. בופה אנושי.

בערב צפיתי בחדשות 12, ומה גיליתי? שמלון סטאי מככב בכתבת תחקיר על מצב המלונות בימי הפוסט-קורונה. מתברר שהאורחים הם ממש לא פראיירים. בזמן ששהינו שם, כמה מהם צילמו בסלולרי את המפגעים, את העבירות על ההנחיות ואת היחס המחפיר. מישהי הציגה בפני המצלמה כתם צהוב דוחה שחיכה לה על המיטה כשעשתה צ׳ק אין לחדר. הם אפילו צילמו בבופה וישר שלחו לערוץ 12. זו הדמוקרטיה הצרכנית בעידן הזה: אם אנחנו חיים במציאות של פייק-ניוז, לא יודעים מה אמיתי ומה לא, השליטים שלנו משקרים לנו ללא הפסקה, אין לנו הגנה סוציאלית, נזנחנו לנפשותינו, לפחות אנחנו שולטים בגורלנו כלקוחות. שם יש לנו כוח. הקול שלנו נשמע. אנחנו נותנים ציונים נמוכים בטריפאדווייזור ובּוּקינג ו"מלשינים" לחדשות. האזרח חלש, הצרכן חזק.

אנשי סטאי הגיבו בכתבה ואמרו שכל זה קרה בעקבות הלחץ של חג השבועות והמלון דווקא כן עומד בהנחיות והאורחים פוצו ובלה בלה בלה. אתם יודעים מה מפריד בין אדם מקצוען לחובבן? התירוצים והשקרים. בבוקר שלמחרת, בניגוד להצהרת המלון, שוב היה בופה מפוצץ ושוב הבריכה הייתה מפורקת. האורחים התגודדו והתקהלו ולאף אחד לא היה איכפת מכלום. בשלב הזה כבר רק רצינו לעוף משם. עשינו צ׳ק-אאוט. פקידת הקבלה לא הרימה את עיניה מהמחשב – שוב, בלי מסיכה – ואפילו לא שאלה איך היה. היא לא הייתה צריכה לשאול. היא ידעה את התשובה בעצמה.

תגובת מלון סטאי כנרת: "שמחנו והתרגשנו לקבל את פניהם של האורחים ששבו אלינו אחרי כשלושה חודשי היעדרות בשל הקורונה. מאליו מובן שאחרי שלושה חודשים של קיפאון במשק, כולל בענף המלונאות שחייב את סגירת המלון, היו כמה תקלות עליהן אנו מצרים.

היום בו הגיע האורח, היה יום עמוס במיוחד, בו אורחים רבים סיימו את חופשתם במלון ואחרים הגיעו להתחיל את החופשה. אי לכך היו לצערנו כמה אורחים אשר נאלצו להמתין לקבלת חדרם, ואלו פוצו באופן מידי.

הנהלת מלון סטאי כנרת וצוות עובדי המלון שומרים על הנחיות משרדי הבריאות והתיירות. צוות העובדים מתודרך בכל עת, גם תוך כדי העבודה, לשמור עליהן. יש להבין, שגם עבור האורחים וגם עבור עובדי המלון היו אלה הימים הראשונים לפתיחת מלון עם הנחיות חדשות, וכעת עובדי המלון ממלאים את ההנחיות במלואן".