כביש 38 הוא בעצם דרך יין קטנה. נסיעה בכביש הזה, שמחבר בין שער הגיא בצפון לבית גוברין בדרום, יכולה להוביל אתכם ליקבים כמו פלאם, שריגים, עמק האלה, צרעה, מוני, כץ, והנס שטרנבך.
כמעט בכל מושב אפשר למצוא גם משהו סביר לאכול והמבחר די גדול, ומשתרע מחוות הגבינות של משפחת צוק ועד ל"ננה" הקוצ'ינית המסורתית ממושב שריגים. אבל מה שבאמת טוב בכביש 38, במיוחד בשביל תושבי המרכז, הוא המיקום שלו - חצי שעה של נהיגה רגועה מתל אביב, ואפילו פחות מירושלים.

בקבוקי יין אדום בארון עץ ביקב מוני (צילום: דנה בר-אל שוורץ)
לטייל בין יקבים | צילום: דנה בר-אל שוורץ
מנה ראשונה: יקב צרעה

מול הכניסה לעיר המחוז בית שמש, שנראית, לפחות על פי מרכזי הקניות הקרובים לכביש, כמו כל קריה ישראלית שמכבדת את עצמה, מתחילה הדרך הקצרה ליקב צרעה. שנמצא, כמה לא מפתיע, בכניסה לקיבוץ בעל אותו שם. בצרעה גידלו ענבים במשך תקופה ארוכה ומכרו אותו לכל מיני יקבים שעשו מהם כל מיני יינות. בשנת 1992, הוקם, ביוזמתו של החקלאי והאגרונום רוני ג'יימס, יקב שקלט את הענבים הטובים. ג'יימס, אחד המשפיעים הגדולים על ענף היין הישראלי, הכיר את הכרמים לעומק והיה מהראשונים שעשו עניין מהקשר בין השכונה שבה צמחו הגפנים, או כמו שקוראים לה בצרפת ה"טרואר" לבין אופיו של היין שיופק מהם. 

בהתחלה זה נשמע קצת כמו קשקוש של אניני טעם, אבל זה ממש כמו ההבדל בין מי שגדל בבית שמש, לבין מי שגדל בצפון תל-אביב, רק שכאן האקלים והאדמה עושים את ההבדל ולא המקצוע של ההורים. בצרעה, להבדיל מיקבים אחרים, קוראים ליינות על שם הכרמים ולא על שם הזנים. "גבעת חלוקים", "נווה אילן", ו"שורש". היינות בעלי השמות האלה נעשו מענבים שצמחו בחלקה אחת. "הרי יהודה" נעשה מיין שהגיע מכמה כרמים באזור.

יין, כוסות (תמונת AVI: אור גץ, חדשות)
שתו, בכיף | תמונת AVI: אור גץ, חדשות
ביקב צרעה מתקיימות באופן די קבוע מספר סדנאות: סדנה שבה אפשר לרכוש מושגים בסיסיים ביין, ללמוד איך עושים יין והכי חשוב, לטעם מיינות היקב (5-3 סוגי יינות). סדנה זו כוללת גם כיבוד עשיר. אנחנו הצטרפנו אל סדנת הטרואר שמיועדת למיטיבי יין. סדנה זו מתקיימת אחת לחודש בימי שישי ונמשכת כשלוש וחצי שעות. אחרי תצפית מלמעלה על כרם שורש, שנראה יותר כמו ציור על תווית של בקבוק מאשר כמו כרם אמיתי, ירדנו, בהדרכתו של היינן ערן פיק, לחטט קצת באדמה כדי להבחין בהבדלים. כמה בקבוקים שחיכו בין הגפנים, שיפרו משמעותית את מצב הרוח ואחרי ביקור בעוד חלקה או שתיים, חזרנו למרכז המבקרים ושם בחדר הטעימות הנעים, טעמנו עוד כמה יינות של היקב, שהשנים בבקבוק עשו להם רק טוב. אם מתאים לכם ביקור קליל יותר ניתן לקבל, תמורת 15 שקלים, טעימות והסבר בסיסי, הכסף מוחזר בקניית בקבוק.

משלמים: טעימות והסבר בסיסי: 15 ₪ לאדם ומוחזר בקנית בקבוק
הדרכה מעמיקה: 60-75 ש"ח לאדם וכולל כיבוד עשיר (המחיר תלוי במספר היינות לטעימה)
סדנת טרואר: 95 ₪ לאדם, מתקיימות 1 לחודש בימי שישי, כ-3.5 שעות
מגיעים: נוסעים בכביש 38 ופונים מערבה מול הכניסה לבית שמש בכביש 3855.
מתקשרים: 02-9908261
גולשים: יקב צרעה

מנה עיקרית: חוות התבלינים ביער אשתאול

מי שעובר בצומת אשתאול לא יכול לפספס את הקומפלקס הכתמתם הזה, שמתנשא מעל החורש הטבעי. ואכן לא פספסנו. עקבנו אחרי השילוט האגרסיבי, ירדנו מהכביש, לדרך עפר די מסודרת, ואחרי עוד כמה דקות מצאנו את עצמנו מחפשים חנייה ומוצאים אחת תוך כדי התחבטויות פגוש אל פגוש בסגנון תל-אביבי.
כשנכנסנו למבנה פנינו שמאלה ומצאנו את עצמנו ב"חוות התבלינים", מין שוק מקורה די גדול של תבלינים, חליטות מוצרי מזון אורגניים, כלי בית, גבינות ויין. מצד אחד, אני לא יכול לעמוד בפני שווקי אוכל, מצד שני לא נסענו כדי לעשות קניות, אז הצטיידתי רק בבקבוק שמן זית, כמה תערובות תבלינים לבשר כמו "הרב דה פרובאנס" ו"צ'ימיצורי" בשביל הפיקניק שתכננתי ליום למחרת, ושני בקבוקי בירה מאת מבשלת הבוטיק "כנען" המסתורית, מפני שאני לא יכול לעבור ליד בקבוק בירה לא מוכר ולא לרכוש אותו במיידי.

קינוח: מסעדת "תבלין"

אחרי שהשלמנו את הסיבוב בין הררי התבלינים נכנסנו למסעדה הצמודה. למרות שהחלל היה עמוס באנשים והומה מפעילות, שרר בו שקט מפתיע. יכול להיות שפיזרו איזו חליטה מרגיעה באוויר, ויכול להיות שזה אור אחר הצהריים וההרים הירוקים מסביב.

טיול בגליל: יין אדום וגבינות (צילום: jupiter images)
האופציה הרומנטית. גבינות ויין | צילום: jupiter images
מעבר מהיר על התפריט לא חשף יותר מדי הפתעות, אז החלטנו לוותר על מנות הפסטה והדגים, שלפחות על הנייר נראו די עירוניות, ללכת על האופציה הרומנטית בסגנון שנות השבעים ולהשלים את הביקור ביקב עם פלטת גבינות גדולה וכוס יין. "לא הרבה מזמינים את היין הזה", אמרה לי המלצרית כששאלתי אותה על האדום מיקב שריגים. היא המליצה על מרלו של פלאם, היקב שחולק עם המסעדה את אותו גג, אבל פלאם יש לי בבית, אז ביקשתי משהו שאני לא מכיר.

קצת מוגזם לנסות לחפש ארומות בתוך מסעדה ריחנית, אבל מה שניתן לומר על היין זה שהוא אדום מאוד, מתחיל פירותי ועשיר ומסתיים בחמיצות מתכתית שהאלגנטיות ממנה והלאה. אחרי למעלה מחצי כוס יין הגיעו הגבינות - קצ'וטה מתובלת, צפתית עם גרגרי קצח, גאודה וקממבר, עם כמה חצאים של עגבניות שרי ועשבי תיבול. לא אוסף מאוד מרגש, אבל היין שהתרכך בכוס והפך לנעים יותר והפוקצ'ה המעולה, הצילו את המצב. בשולחן שלידנו מישהו התלוננה על כך שהיא ביקשה את הניוקי שלה ללא רוזמרין, אבל קיבלה יותר רוזמרין מניוקי – למה ציפית גברת? את במקום שנקרא תבלין, לא?

לקפה ולשוקו שהזמנו לסיום לקח שעות להגיע. התברר שאחת המלצריות נפלה על משמרתה ואין מי שתחליף אותה. האספרסו שהגיע לבסוף היה מריר ועצבני ושמעתי שגם השוקו היה שווה, אבל כנראה שהוא היה כל כך שווה שלא הספקתי אפילו לטעום ממנו. בדרך הביתה סיכמתי שלמרות הכשלים הקלים, חוות התבלינים זה יופי של מקום. גם להצטיידות גורמה בדרך לפיקניק בהרים, וגם בשביל לקפוץ לכמה שעות של כפריות אותנטית.

משלמים: כמאה שקל לאדם, לא כולל יין.
מגיעים:
נוסעים דרומה בכביש 38 ומחפשים את הפניה שמאלה, לפני צומת אשתאול.
מתקשרים: 02-9924995.
גולשים: תבלין