לא יודעים מה זה היפסטרים? כנראה שאתם סחים.
לא יודעים מה זה סחים? כנראה שאתם סחים.
אבל עזבו, אני כבר מדבר שטויות. הנה, עראק מספר חמש בדרך.
הדייט שאיתי מספרת לי שפעם היא עשתה קורס מורי דרך. "אהה, את מאלה שאומרות 'הביטו ימינה לעבר פריחת החלמוניות?' סתם פרח, החלמונית, שתדעי לך. כמו סביון, אבל עם יחסי ציבור. הכל קונספירציה של מורי דרך".
היא אומרת שאני דביל.
אני לא דביל. אני פשוט לא מתמודד טוב עם אלכוהול. וגם עם היפסטרים.
היא מציעה שנרד מחר לעין גדי. "אם אתה כזה גבר, וכזה יודע הכל, אני בונה לך יומן משימות. נהיה שם יומיים, אבל אתה תטייל בתנאים שלי. אני אעביר אותך סדרת חינוך בשטח. זה לא יהיה הסתלבט הרגיל שלך. אולי אפילו תהנה".
אין לי מושג על מה היא מדברת. היא מבקשת מהברמנית פיסת נייר ועט וכותבת את ההזיה הבאה:
10 מאובנים
1 מים מתחת לסלוודורה
5 טריסטרמית
1 חיבוק של באובב
1 פילינג מור ולבונה
7 דקות בגן עדן של דודים
אני מביט ברשימה. מאובנים הבנתי. גם חיבוק.
"אלו המשימות שלך. אל תדאג, אני אהיה איתך", היא אומרת.
אבל אני כן דואג. רציתי דייט נורמלי. דרינק, סמול טוק, עוד דרינק. אולי גם מין. "יחס מין", כמו ששמעתי פעם את רות וסטהיימר אומרת ברדיו. למי שלא מכיר, מדובר בכוהנת הסקס הקשישה בעולם. קשישה אולי יותר מהמין עצמו.
"אני לא רוצה מאובנים, וגם לא דודים. אני רוצה יחס מין", אני מסנן.
אבל לך תתווכח עם מורת דרך נחושה. אני נכנע. קבענו להיפגש מחר בתשע לפנות בוקר.
10 מאובנים
אני אוהב לטייל. אני מטייל המון. ועדיין, בכל פעם שמישהו מציע לי לטייל בנחל, אני מצפה ל"נחל". כזה שיש בו מים. בסיסי, לא? ותמיד אני מופתע לגלות שהנחל הוא בעצם חריץ יבש בקרקע. וכך, בכל טיול לנחל אני מתאכזב מחדש. אולי אין לי מנגנון הפקת לקחים.
כך קורה גם עכשיו, קצת לפני שעת צהריים חמה, בנחל סלוודורה הנושק לים המלח, צפונית לעין גדי. אנחנו צועדים וצועדים במדבר, ללא כל מטרה.
"בואי לנחל דוד, שם תמיד יש מים, וגם מפלים", אני מציע.
"עזוב", היא עונה. "אתה לא צריך מפל. בכל רגע נתון, מתחת לכל מפל בארץ יש כמה טיפוסים עם תחתונים וכרס חלקלקה שעומדים מתחתיו. פה אין".
"אבל פה גם אין מים", אני מנסה.
היא לא עונה, וזה קצת מעצבן אותי. רבאק, על פחות מזה התגרשתי.
עשר, עשרים, שלושים דקות בנחל, ואנחנו עטופים לחלוטין בנוף מדברי ובהמון שקט. מדרגת סלע ענקית מופיעה לפנינו. מורת הדרך שלי עוצרת ומכריזה: "משימה מספר 1: תמצא עשרה מאובנים".
אני מחייך. שותק ומחייך. ואולי זו רק עווית.
אבל היא מתעקשת, ואני יורד על ארבע, מחפש. ואז גם מוצא. לא עשר. עשרים. יותר. אני מתחיל להתלהב. המאובנים הללו – בעיקר צדפים ובעלי חיים ימיים זעירים – הם בני מאות מיליוני שנים. תזכורת דוממת לים תטיס הקדום שכיסה פעם את כל המרחב העצום הזה.
אולי יש משהו בבחורה קרת המזג הזאת. מאובנים זה עולם חדש מופלא. וגם אין פה דבילים עם תחתונים שעומדים מתחת למפל.
1 מים מתחת לסלבדורה
ואז מגיעה הסלוודורה הפרסית, זו שנתנה לכאילו-נחל את שמו. מדובר בעץ. עץ עם שם אקזוטי ויותר ענפים ממה שאפשר לספור. והעץ הספציפי הזה שרוע על צדו. גם הוא, כנראה, חשב שיגיע לנחל ובאמת יהיה פה נחל.
אבל העץ הזה חי טוב יותר ממה שנראה בעין בלתי מזוינת.
אני מת על הביטוי הזה, "עין בלתי מזוינת". לא, כי העין שלי דווקא כן מזוינת. נו באמת.
מזוינת או לא, אני מתבקש לחפש מים. "העץ צריך הרי לחיות ממשהו", היא אומרת. "טפס, תגלה, תופתע". עכשיו היא מתחילה לדבר כמו קצרנית של בית משפט.
אבל אני משחק את המשחק. מטפס, מגלה, מופתע. מופתע על אמת, כי באמצע המצוק שעליו נח העץ, נפלט מבטן האדמה זרזיף קריר של מים טובים. גיליתי מים במדבר. מאובנים, וגם מים. אני חושב שאני כלי.
היא תופסת באחד הענפים, מחליקה עליו את אצבעותיה, ומסבירה לי שבימי קדם השתמשו בענפיו הדקים של העץ כבמברשת שיניים מן הטבע. אני לא רוצה לחשוב במה השתמשו לצורך שטיפה דנטלית.
5 טריסטרמית
ועכשיו, היא אומרת, נשב בשקט, ואם תגלה חמש ציפורי שיר, ניסע למלון ותוכל להתפנק. אבל לא מדובר סתם בציפורי שיר, אלא בציפורים הכי ערסיות שפגשתם בחיים שלכם: טריסטרמיות.
הן קולניות ברמות בלתי נתפסות, הן חצופות באופן מפתיע והן מאופרות בכבדות – עם כתמים כתומים עזים על רקע שחור-פחם. וכן, הן קורעות מצחוק, במיוחד כאשר מנסים להתקרב אליהן.
השם המוזר שלהן, אגב, מוקדש לחוקר הטבע והכומר הבריטי הנרי בייקר טריסטראם. בסוף המאה ה-19 הוא ערך מסעות ברחבי ארץ ישראל, והוציא תחת ידיו שפע של מחקרים וספרים על עולם החי והצומח המקומי. וכל מה שזוכרים לו זה את הציפור הערסית.
אחרי שספרתי חמש, אמרתי "היידה, בואי למלון". היא אמרה שאם עוד פעם אגיד "היידה", לא יהיה יחס מין.
1 חיבוק של באובב
אנשים שמחבקים עצים מצויים בשלב אבולוציוני גבוה יותר מאנשים שמבקשים ממך להתחבר לעצמך. אני אישית לא רוצה להתחבר לעצמי. אם אני אתחבר לעצמי – רק בלגן ייצא מזה. אני מעדיף להדחיק. אבל רגע, נגיע לזה עוד שנייה.
אנחנו נכנסים לקיבוץ עין גדי. אמצע השבוע, אז יש מקום במלון, ועוד בסוויטות. הדייט הזה עולה לי המון כסף. "כסף בא, כסף הולך", היא אומרת. איזה משפט אידיוטי. אם הוא יבוא, אני לא אתן לו ללכת.
אבל יאללה, נתפנק. וגם יש נוף מלמעלה הישר אל נחל ערוגות. ויעלים שמסתובבים פה חופשי. יעלים יהירים, שעושים לך טובה אם הם מפנים לך את הדרך, שמתנהגים כמו בעלי הבית. חבל שכבר אין נמרים במדבר יהודה. מישהו הרי צריך למחוק את החיוך מהפנים של היעלים החצופים.
התמקמות בחדר (סליחה, סוויטה), טבילה בבריכה, והיידה לגן הבוטני.
לא היידה. סליחה.
הגן הבוטני, בעיקר בשעות בין הערביים, כאשר ההרים והמצוקים שסובבים את עין גדי נצבעים בכתום עז – הוא מקום יפה ומסתורי. אני אוהב את הצמחים האקזוטיים שמתגוררים בו – מאות מינים שונים ומשונים, חלקם הובאו הנה מרחבי העולם. אבל בעיקר אני אוהב את השמות המטופשים של חלק מהם. "אכינו-קקטוס גרוזוני", למשל. כן, יש כזה דבר. חפשו אותו. וחפשו את מי שנתן לו את השם הזה, כי אני רוצה להיות חבר שלו.
ואז מגיע הבאובב. עץ באובב כמו באגדות. ענק, רחב, גבה צמרת. ואני מחבק אותו.
לא בגלל שאני אוהב עצים. זה פשוט היה יום ארוך, ואני באמת צמא לקצת יחס חם.
1 פילינג מור ולבונה
לפני כחצי שנה פתחו בקיבוץ מרכז ספא מקסים שנקרא "סינרגיה". באמת שמקסים פה. הספא תלוי על מצוק גבוה מעל הנוף, מעוצב לעילא, והכי חשוב: אסור לילדים מתחת לגיל 16 להיכנס לכאן.
לא שיש לי משהו נגד ילדים. להיפך, כמה מחבריי הטובים הם ילדים. אפילו הילדים שלי הם ילדים. אבל לפעמים, אני משתוקק לקבל קצת ואקום אקוסטי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
מורת הדרך שלי, עם רשימת המטלות שלה, אומרת שהיא מזמינה אותי, על חשבונה, לטיפול בספא, בתנאי שהיא זו שבוחרת את הטיפול. שוודי, אני מציע. תאילנדי. אולי רפלקסולוגיה. הכל הולך מבחינתי.
"פילינג מור ולבונה", היא אומרת. "תראה איך העור שלך נראה. אתה כבר לא צעיר. מה זה פה? כתמי זיקנה? בוא, מור ולבונה".
אבל גם לי יש גבולות וקווים אדומים. מור ולבונה נשמע אמנם אקזוטי, נבאטים ושיירות ודרכי בשמים, אבל תעשו גוגל, ותגלו שמור ולבונה הם בעצם סוג של שרף עצים. אני לא עושה פילינג, ובטח לא פילינג משרף עצים. שוודי. שוודי אני רוצה.
היא מתעקשת.
"שמעי, אני מאוד מחובר לצד הנשי שלי. אני לא צריך פילינג כדי להוכיח שום דבר לאף אחד", אני משקר. "זה שאני עושה פילאטיס כבר ארבע שנים לא פוטר אותי מהמשימה הזאת? יש לי יופי של שרירים טבעתיים. הנה, ממש עכשיו, כשאני מדבר איתך, אני מכווץ אותם. מכווץ ומרפה. בחיי".
זה עבד. היא ויתרה לי לטובת עיסוי שוודי. תמיד ידעתי שישתלם לי הפילאטיס הזה.
7 דקות בגן עדן עם דודים
למחרת, אחרי הצ'ק-אאוט, היא גם מסכימה ללכת לנחל דוד הסמוך. נפרצו כל הסכרים, ואנחנו בדרך למפל. "נשכשך, בקטנה, ונחזור למרכז", אני אומר. לא חשבתי שזה יהיה כל כך פשוט. וזה גם לא היה, כי היא החליטה ללכת על המסלול הארוך: לחלוף על פני המפלים השווים, ולהגיע אל מערת דודים, אי שם במעלה נחל.
מערת דודים היא המערה הכי אינטימית, הכי רומנטית, הכי יפה והכי מבודדת שתוכלו למצוא ביום חול בין מדבר יהודה לים המלח. שרכים נוטפי מים מחבקים אתכם מכל עבר, וציוץ ציפורים משלים את האווירה. למעשה, מערת דודים היא המקום שבו הפסקתי לפחד ממורות דרך והתחלתי לאהוב רשימת משימות.
