בערב שבת, ב–19:30, אוספת לייזה את המזוודה שלה מהמסוע בנמל התעופה בן גוריון לאחר טיסה מתישה של 16 שעות מארה"ב, לרבות תחנת ביניים. הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות עכשיו הוא להגיע לבית המלון שלה בתל אביב ולנוח.

אם היה זה יום חול, היא היתה משלמת 16 שקל, עולה לרכבת - ובתוך חצי שעה עומדת מול פקידת הקבלה בבית המלון. אבל מכיוון שהשבת כבר נכנסה, עלות ההגעה למחוז חפצה מזנקת. לייזה נדרשה לנסוע במונית ולשלם פי עשרה — 163 שקל, לא כולל מזוודות — מפני שהרכבת אינה פועלת.

נושא התחבורה הציבורית בשבת הוא רק אחת הבעיות שבהן נתקלים תיירים עצמאיים שמגיעים לישראל. לטייל בקבוצה מאורגנת, עם מדריך ואוטובוס צמוד, זו ללא ספק הדרך הפשוטה ביותר להיות תייר. אוספים אותך מבית המלון, לא צריך לחפש חניה או לחשוש מללכת לאיבוד בדרך, ואפילו הטרחה בהכנת תוכנית הטיול נחסכת — את הכל עושה המדריך.

אבל למרות הנוחות, לא כולם מעוניינים בחוויה הקבוצתית המאורגנת, ותיירים רבים בוחרים לטייל באופן עצמאי. הם שומעים — מפה לאוזן, מחברים וממקומיים — היכן כדאי לטייל, מסתמכים על רשתות חברתיות ובלוגים כדי לגלות מהן הנקודות המיוחדות בכל מדינה, ומתעקשים להגיע למקומות שנחשבים פחות תיירותיים.

"התיירים האמיצים וההרפתקניים"

60% מהתיירים בישראל מטיילים בקבוצות מאורגנות — ורק 40% הם תיירים עצמאיים. מעבר לכך שתיירים אלה הם שגרירים מצוינים, שיכולים להפיץ את המוצר התיירותי של ישראל ברחבי העולם, הם גם מביאים עמם ערך כלכלי משמעותי.

"התייר העצמאי משאיר בממוצע יותר כסף מהתייר שמגיע בקבוצה ועל ידי סוכן — כי הוא משתמש בתחבורה ציבורית, מגיע לבתי עסק קטנים ומסעדות, ולרוב נשאר יותר זמן מהתייר הקבוצתי", אומר ירון בורגין, מבעלי הוסטל אברהם בירושלים, המארח בעיקר תיירים בודדים. "זה פלח השוק שנמצא בגידול הכי גבוה בתיירות העולמית. מספר האנשים שמטיילים בעולם גדל, והם מטיילים בעיקר לבד, בצורה לא מאורגנת — מזמינים טיסה ולינה, פשוט זורמים — וזה הקהל שאנחנו רוצים להביא. זה הקהל שעושה לנו את השם הכי טוב בעולם. התרמילאים של היום הם אלה שיחזרו לתיירות היקרה והמבוססת יותר בעוד עשר שנים".

מעוז ינון, שותפו של בורגין באברהם הוסטל ובעל אכסניה נוספת - אכסניית פאוזי עאזר בנצרת - מוסיף כי "הכסף שהתייר העצמאי משאיר בישראל מגיע לעסקים הקטנים, שנמצאים בקרבת האכסניה שבה הוא לן. הכל נשאר בקהילה המקומית ולא מגיע לבעלי הון — ובכך תורם להחייאת המרכזים העירוניים. מחקרים מראים שההוצאה הממוצעת של תייר עצמאי על כלל החופשה דומה לזו שהוא יוציא על לינה במלון 3–4 כוכבים, אבל ההבדל הוא שבמקרה הראשון סכום הכסף מתפזר בין עסקים קטנים — וזו התרומה לכלכלה המקומית".

לאחר מבצע צוק איתן נחשף עוד מאפיין של התיירים העצמאיים, שמוכיח עד כמה שווה לישראל לחזר אחריהם. "המבצע הוכיח שוב שהתיירים העצמאיים הם האחרונים שעוזבים — והראשונים שחוזרים במשבר ביטחוני", אומר בורגין. "הם הוכיחו עמידות גבוהה יותר למצב, ולכן צריך להשקיע באופן מסודר בקהל הזה ולהגדיר אותם כקהל יעד אסטרטגי.

"בניגוד לסוכן נסיעות — שצריך להביא 80 אנשים ונוטל סיכון פיננסי אדיר כשהוא מביא קבוצה לישראל לשבוע — המטייל הבודד מגיע ואומר, 'מקסימום, אם יהיה בעייתי במקום אחד, אלך לאחר'", מסביר בורגין. "לכן, אמנם היתה לנו ירידה, אבל לא צנחנו לרמה של 10% תפוסה, אלא ל–50%, שזה גבוה בהרבה ממקומות לינה אחרים. אחרי אוקטובר ונובמבר, המצב חזר כמעט לקדמותו".

מבקרים בהוסטל ברחוב הירקון (צילום: הירקון 48)
תיירים בהוסטל בתל אביב | צילום: הירקון 48

לדברי בורגין, אחד היתרונות של הקהל הזה הוא המקורות שמהם הוא שואב מידע: "מה שעוזר לנו הוא שהתייר העצמאי לא מחובר למדיה המסורתית של ערוצי החדשות ולא פועל לפיהם, אלא שומע מרשתות חברתיות ומחברים על מקומות, ולפי זה מחליט איפה לטייל — ולא לפי המלצה רשמית על מדינה כזו או אחרת".

גם בהוסטלים בתל אביב ובאזורים אחרים נשמעים נתונים דומים. "הראשונים שחוזרים ליעד הם תיירי התקציב הנמוך — האמיצים וההרפתקניים", אומרת לי בלוט, מנהלת הוסטל The Green Backpackers במצפה רמון, שנפתח לפני כשלוש שנים. "אנחנו מקבלים הרבה חבר'ה מהרגע להרגע, שחוזרים לחו"ל ומספרים עלינו ועד כמה היה להם מעולה ובטוח — ואז החברים שלהם באים, והם מספרים להורים שלהם, ואז הקבוצות והמסות הגדולות מגיעות. מכיוון שהם כאלה, היתה לנו עבודה בספטמבר, כשבכלל לא חלמנו שיהיו תיירים. עבדנו רגיל, לא היינו צריכים לפטר אף אחד".

עמליה לבון, מנהלת אכסניית Old Jaffa, מספרת: "התאוששנו הרבה יותר מהר ממה שחשבנו. בתוך שבועיים, מבצע צוק איתן היה בשבילנו נחלת העבר. אני חושבת שההתאוששות של בתי מלון אטית יותר, כי קהל היעד שלהם קצת אחר. אפשר להגיד שהם פחות 'זורמים' מאלה שמגיעים להוסטל — יותר מחושבים, פחות ספונטניים. קבוצות אירופיות קובעות שבעה חודשים מראש את הטיול שלהן. אצלנו אנשים פשוט קופצים".

"לא טיפוס של הוסטל - לא ידידותי"

לובי הכניסה באברהם הוסטל שוקק חיים. תיירת אמריקאית כבת 60, שרק באה כדי לקבל את המפתח לחדרה ולהניח את המזוודות, ממהרת לצאת לסייר בעיר. שתי צעירות מיפן גולשות בנינוחות בלפטופים שלהן, וחבורה של תיירים — שכלל לא מכירים זה את זה — מחכה להסעה לים המלח. הם מעבירים את הזמן בניסיון לנחש מאיזו מדינה כל אחד, ושמות שונים נזרקים לאוויר.

אחרי שמדינת המקור של כל אחד ואחד התבררה, ניסיון הגיבוש ממשיך: "אתה לא בנאדם של הוסטלים. אתה לא ידידותי", אומר בצחוק תייר אמריקאי להונגרי שצעיר ממנו ב–20 שנה, ומצליח להכניס במשפט אחד מדויק את ההוויה של המתארחים בהוסטלים. בין שהאורחים ישנים בחדרים פרטיים או בחדרים משותפים עם כמה מיטות (Dorm), בתוך דקות ספורות של ישיבה בלובי נרקמות חברויות. "במלון אני אשאר לבד, וכאן אני יורד מהחדר למטה — ואני עם אנשים", מסביר אחד התיירים מדוע החליט ללון בהוסטל.

ג'וש, תייר מקנדה בשנות ה–50 לחייו, אומר: "הוסטל הוא מקום שבו אני יכול להכיר אנשים ולהבין איפה אני רוצה לטייל בהמשך — ואילו במלון אני לא מדבר עם אף אחד". תיירת שבאה לפני כמה ימים לישראל מארה"ב, אומרת כי "במלונות ההרגשה היא תמיד לא אישית — האורחים עם האף למעלה. אני לא רוצה שיתייחסו אלי כמו אל נסיכה וישימו לי שוקולד על הכרית. באתי לטייל, וכאן מארגנים טיולים".

בישראל פועלים 34 הוסטלים תחת איגוד ההוסטלים (ILH). האיגוד הוקם במטרה להעצים את התיירות הנכנסת העצמאית, ליצור סטנדרט גבוה של האיכות בהוסטלים ולעודד את בעלי ההוסטלים להציע לתיירים משהו מעבר למיטה לישון בה — חוויית טיול מלאה, שתנגיש את הטבע והתרבות המקומיים לתייר העצמאי. מחירי המיטה בחדרים המשותפים הם 85–120 שקל לתייר המציג דרכון זר. מי שירצה להתפנק בחדר פרטי המתאים לזוג, ישלם 240–400 שקל, תלוי בהוסטל.

"אנו מאמינים שהיצע הלינה המוזלת בישראל צריך להתרחב", אומרת אפרת לאור, מנכ"לית האיגוד. "היצע גדול יביא לביקוש רב יותר של תיירים עצמאיים".

לישו בפחות ממאה שקל
מחירי לינה | צילום:

"תיירות בודדים תלויה יותר בתשתיות"

רק בשנה האחרונה התחיל משרד התיירות להבין שפלח התיירות הזה הוזנח, בשעה שתיירות הקבוצות זכתה לרוב תשומת הלב. מנכ"ל המשרד, אמיר הלוי, החליט שהכיוון שבו צריך להשקיע משאבים כדי להגדיל את מספר התיירים שמגיעים לישראל, הוא התיירות העממית — תיירות הכוללת גם את התיירים השוהים בהוסטלים.

"רוב אנשי המשרד לא מדברים בשפה של תיירות בודדים", מודה הלוי. "הם יודעים להתמודד עם קבוצות, ועכשיו אנחנו מכינים אותם להתמודדות עם תיירות בודדים. האתר שלנו, Go Israel, הוא אתר ישן שכבר עשר שנים לא נגעו בו, ואנחנו הולכים לעשות לו שינוי קיצוני שייצא לפועל בתוך שבעה־שמונה חודשים. הוא לא מציג תוכן ולא מוביל לאתרי מכירה סופיים של ספקים.

"אני לא מתווכח, כל מה שאני שומע על החסרונות של האתר נכון, ורק מרגיז אותי. עד לפני שנתיים המשרד חשב על תיירות בשיטה אחת בלבד — תיירות קבוצות — בלי להתייחס לתיירות עצמאית, אבל זו התיירות של היום. לכן, אנחנו יותר משקיעים בחבילות סיטי ברייק (חופשה עירונית, ר"ר), כמו אירועי ספורט, תיירות גאה או תיירות של אנשים שמקבלים החלטה מהרגע להרגע ופשוט מגיעים לכאן".

גם אם משרד התיירות ישקיע בקמפיינים בינלאומיים וינסה למשוך את התיירים הבודדים, זה עדיין לא יעלים את הבעיות שעמן הם נאלצים להתמודד כשהם מטיילים בישראל. "תיירות בודדים תלויה יותר בתשתיות", אומר הלוי, "ובמקרה הזה אנחנו עדיין מדינה שלא יודעת להציע נגישות וזמינות בתחבורה ציבורית. "החיבור בין ערי התיירות חלש. קשה מאוד לתייר העצמאי להגיע מעכו לחיפה, ומשם לנצרת או לטבריה. מה שבדרום אמריקה הוא מצליח לעשות בקלות, כאן זה מסובך עבורו. אנחנו בקשר עם משרד התחבורה בנושא, ומנסים לבחון את זה בעיניים תיירותיות".

אתר אגד לא מציע שירות באנגלית

הלוי נוגע באחת הנקודות הכואבות והבעייתיות עבור התייר שמנסה למצוא את דרכו בישראל. משיחות עם כמה תיירים שנמצאים בימים אלה בישראל, עולה תמונה של חוסר בהירות ובלבול בכל הנוגע לתחבורה הציבורית.

כך, אחת הדרכים היעילות יותר לתיירים העצמאיים להתמודד עם השבתת התחבורה הציבורית בשבת היא נסיעה במוניות שירות, אבל גם כאן הם נתקלים בבעיה. "זה רעיון נהדר, אבל אין אתר שיכול להראות לי מאיפה יוצאת המונית, באילו שעות, ומה המחירים. כלום. רק במקרה גיליתי שיש לי מונית שירות מאשדוד לתל אביב ביום שישי בערב", אומרת רבקה, שמטיילת בישראל בשבועיים האחרונים.

תייר שירצה לנסוע באוטובוס לאילת — עיר הנופש שכלכלתה מבוססת על תיירות — אמנם ימצא באתר של אגד מידע על הנסיעות, אבל כדי לרכוש כרטיס באתר הוא יצטרך להיעזר בדובר עברית. אין אפשרות רכישה באנגלית.

לאזורי תיירות אחרים בישראל הגישה בתחבורה ציבורית קשה גם לדוברי עברית. "לים המלח ניתן להגיע רק לחוף אחד או שניים, ורק מירושלים", אומר ינון. "האוטובוס לאילת שעובר בכביש 90 לא אוסף נוסעים מהאזור, ובאופן כללי הנגישות נמוכה. הקו מירושלים לנצרת פועל רק פעמיים ביום לכל כיוון, בשעות לא נוחות, וגם מי שרוצה להגיע לאתר התיירות בנמל קיסריה נתקל בבעיה. כרגע מגיעים לשם רק אוטובוסים פרבריים בתדירות נמוכה ובלוחות זמנים בעייתיים".

אפילו מהמעבר מכרטיסי נייר באוטובוסים לכרטיס רב־קו התיירים סובלים. "לא ריאלי לחשוב שתייר יילך להוציא רב־קו — ולכן הם נאלצים לשלם יותר", אומרת בלוט. "הם לא יכולים ליהנות משום הנחה והטבה, כמו כרטיס חופשי יומי בתל אביב, וזה קהל שנוסע כל הזמן בתחבורה ציבורית. הכל די מוכוון לישראלים, לתיירות פנים".

כדי לנסות לפתור את הבעיה מציע ינון "להציב עמדות לרב־קו אנונימי עם שילוט והסבר בכמה שפות בנקודות הכניסה למדינה. אפשר גם לנצל את פרישתן של האכסניות ולאפשר להן לרכוש כמויות גדולות של כרטיסי רב־קו, ולהציע אותם למכירה ברווח קטן", הוא אומר.

גם מי שמנסה להתחמק מהסרבול של התחבורה הציבורית באמצעות שכירת מכונית עלול לחוש מבולבל. "אין לתייר כל דרך לדעת איפה מותר לחנות ואיפה אסור, והרבה מהם חוזרים להוסטל כשבידם דו"ח חניה", אומרת יעל רוזנפלד, מנהלת הוסטל הירקון 48 בתל אביב. "אפילו בעברית השלטים לא תמיד ברורים, אז בטח שהתיירים לא יבינו אותם".

לכתבה המקורית ב-TheMarker

ישראלים שהצליחו למצוא שקט נפשי ובזול
האפליקציות שיעזרו לכם להתסתדר בחו"ל