הנבטה

כשיולי האיום התקרב, החלטנו אני וזוגתי להשקיע את כספי קייטנות הקיץ בכרטיסי טיסה לחו"ל ולהתנדב במשך ארבעה שבועות בחוות חקלאיות אורגניות. הרעיון נולד כשהתבוננתי בפניהם המרותקות של ילדי, הישובים מול סרטון מצויר ביוטיוב, העשירי שלהם ברצף. ניסיתי לחפש מפלט קיץ שנוכל לעמוד בו כלכלית וינתק את הילדים ואותי ממסכים בחודשים עם פוטנציאל ההתמכרות המסוכן ביותר.

כך גיליתי את עולמם של המתנדבים, הנקראים WWOOFers, בדרך כלל מטיילים צעירים ואלטרנטיבים בני 20 ומשהו. אנחנו סטינו מהגיל הממוצע לכל הכיוונים: בת הזוג שלי סיגלית ואני, הורים לא צעירים, ושלושת ילדינו, בני 9, 8 ושנה וחצי, משפחה עירונית שבדרך כלל קונה ברמי לוי ורחוקה מלהיות כוח עבודה משמעותי בתחום החקלאות.

החוות מציעות דיל פשוט לכאורה: כחמש שעות עבודה ביום תמורת לינה וכלכלה אורגנית מלאה. המשימה הראשונה היתה לאתר מבין 12 אלף חוות פוטנציאליות בעשרות מדינות בעולם את אלה שיהיו מוכנות לקלוט את ההרכב המשפחתי יוצא הדופן. כמעט לכל מדינה - כולל ישראל - יש אתר WWOOF נפרד, מעין Airbnb של חוות אורגניות. התמונות באתרים נותנות תחושה של חקלאות הארד קור, כזו שלא רואים בארץ: חוות מבודדות, בהמות אירופיות משונות, איכרים שנראים כדור עשירי במקצוע והרבה קלוז־אפים של ירקות גאים.

חווה חקלאית (צילום: רון עופר, TheMarker)
קלוז-אפים של ירקות גאים | צילום: רון עופר, TheMarker

כדי ליצור קשר עם בעלי חוות צריך לשלם כ-25 יורו לכל מדינה שמחפשים בה, כך שקודם כל כדאי להחליט לאן נוסעים. את המסע הווירטואלי התחלנו דווקא בנורווגיה. רציתי לחוות תרבות שונה ומרוחקת, ואם כבר כמעט הכל בחינם - אז שיהיה באחת המדינות היקרות בעולם. הראיתי לסיגלית כמה חוות שמצאו חן בעיני, אבל היא אמרה שמשהו בכל הפרופילים הנורווגים נראה קצת מדכדך: הטקסטים יבשים ונטולי הומור והאור בתמונות קר.

החלטנו לחפש אור שמח והגענו לאתר הבולגרי. יצירת קשר עם בעלי החוות הבולגרים דרך האתר עולה רק 5 יורו, אז למה לא לנסות? מבולגריה אף אחד לא ענה למיילים ששלחתי, למעט מחוות יענים שהיתה כבר מלאה לקיץ. הבנו שעדיף לחפש במדינה שיש בה היצע גדול ושהאתר שלה מאפשר לעשות חיתוכים, כמו משך השהות (יש כאלה שלא מתעסקים אתך אם לא תתחייב לכמה חודשים), ענפי החקלאות השונים (למי שמתעניין דווקא בכוורנות או בליקוט), מספר הוופרים המקסימלי (העדפנו הרבה - גם כדי שאפשר יהיה לשכן אותנו וגם שיהיו עוד חבר'ה), איך משתכנים (לא רצינו באוהל או על תבן) ומה שאולי הכי משמעותי מבחינתנו - "מקבלים ילדים", רובריקה שמצמצמת ביעף כ–80% מהחוות, שהרי רובן לא רוצות להלין ולהאכיל חמישה פיות תמורת לא המון עבודה, ויעדיפו צעיר אחד עם רישיון לטרקטור. וכך, אי שם בין בולגריה לנורווגיה, הגענו לצרפת, מדינה עם אתר מדוגם ואלופת אירופה בהיצע החוות.

קצת מוזר לשווק את המשפחה שלי לחוות. מה אכתוב? שהילדים שלי ממש על הכיפאק? שהם אוהבים סלט? התוודיתי בכנות על היותנו א־חקלאיים, כתבתי שאנחנו אוהבים לבשל וצירפתי כמה תמונות. אחרי כמה מיילים שנסעו וחזרו, התקבלנו לשתי חוות. המלה "חווה" מטעה, כי על פי רוב מדובר במשפחה עם שדה, עסק קטנטן הנתון לחסדי מזג האוויר ומצב הרוח של החרקים שנהנים מגישה חופשית יחסית לגידולים. עצם העובדה שרצו בנו היתה סימן ראשון לכך שכל העניין הוא לא רק כלכלי אלא גם, ואולי בעיקר, קהילתי ואידיאולוגי.

חווה חקלאית (צילום: רון עופר, TheMarker)
התוודיתי בכנות על היותנו א־חקלאיים | צילום: רון עופר, TheMarker

שתילה

אחרי כמה ימים שבהם היינו תיירים די קונבנציונלים בפריז, שכרנו אוטו ויצאנו אל החווה הראשונה - La Petite Mane, מרחק כמה שעות לכיוון עמק הלואר, באזור שלא נמצא על מפת התיירות. את האוטו התעקשתי לשכור למרות קונספט הטיול בחצי חינם, כדי שנוכל לטייל כשלא עובדים, וחשוב מכך - לברוח מהר במידת הצורך.

את חצי היום האחרון בפריז בילינו בשכונות מהגרים בחיפוש אחר בקשתם היחידה של המארחים שלנו - חמוצים בעמבה הודית. בדרך לחווה מניתי לעצמי כמה דאגות: שנגיע למקום שפוי ובטוח, שנרי ותמרה, בני ה-8 וה-9 שלנו, ימצאו את עצמם ולא ישתעממו בלי שפה ובלי ילדים נוספים בגילם, ושנמצא את ה–give and take הנכון עם המארחים/מעסיקים שלנו.

אחרי כמה דקות שבהן התחבקנו בחום והתנשקנו כולנו פעם על כל לחי עם שמונה צרפתים, הולנדית ובריטית, כבר הרגשתי הרבה יותר בטוח. פולו ומרקו, שהקימו את החווה, התכתבו אתי מאותה כתובת מייל וחשבתי שהם אדם אחד שנקרא מרקו פולו. בפועל הם שני חברי ילדות בני 30, שטיילו יחד במזרח. מרקו חזר מהמסע נשוי לבחורה נפאלית בשם שאנטי, וביחד עמה ועם פולו מימש חלום והקים חווה חקלאית. בשנים הראשונות הם קרעו את עצמם שבעה ימים בשבוע כדי להכין את התשתיות ולהקים מבנה דו־קומתי מבוץ ותבן שמהווה את לב החווה.

ארוחת הערב הראשונה שלנו נמשכה עד אחרי חצות. רוב המרכיבים נקטפים היישר מהשדה בתוספת מצרכים שפולו ומרקו קונים בחנות הטבע בעיר הסמוכה. אחד החוקים היחידים הוא שלא מתחילים לאכול עד שכולם יושבים לשולחן, אבל כל מי שמגיע ורואה שלא כולם שם, יוצא לגלגל סיגריה וחוזר חלילה. כלום לא בוער. הילדים שלי, שרגילים להסתער על האוכל, ביצעו כמה תנועות אינסטנקטיביות אל עבר הפסטה המתקררת בזמן שאני התמלאתי בקנאה ובמיצי קיבה אל מול הנחת שבאכילה. תוך כדי הארוחה האינסופית ניסינו להבין מתי להתייצב למחרת לעבודה, כמה שעות ביום עובדים, מה צריך לעשות, אך קיבלנו חיוכים סלחניים, כמו של גורו שרואה שהתלמידים שלו מחפשים את התשובות במקומות הלא נכונים. 

אחרי הארוחה גיששנו את דרכנו באור ירח אל "מגורי העובדים", שכונה של שלושה קרוואנים מאובקים שימי הזוהר שלהם עברו מזמן. השירותים מוקמו בתוך ואן נטוש, עם נוף יפה מהשמשה אל עבר הגבעות שמסביב וערימת נסורת שתלויה על ההאנדברקס לגמר השימוש.

מעקב אחר הגדילה

למחרת, תוך כדי עבודה, ניסיתי להבין איך בעצם העסק עובד. מרקו הסביר לי שהבסיס הכלכלי של החווה הוא כ-100 מנויים שבועיים על סל ירקות שעולה 10–16 יורו, ודוכן קטן בשוק יום ב' בעיירה סמוכה שבו מוכרים ירקות וביצים. מהמעט הזה מתפרנסים שני אנשים, אחד מהם עם משפחה. מרקו ופולו יכולים בעבודה קשה להחזיק את העסק לבדם, ובחורף זה אכן כך. אבל הוופרים שמגיעים במהלך רוב השנה לוקחים על עצמם חלק מהעומס. פולו אמר לי שאם ייכנס יותר כסף, הם פשוט ישמחו לעבוד פחות או אולי להשקיע ביוזמות חינוכיות. כל אחד מהם מושך 1,000 יורו בחודש כמשכורת שמספיקה כשחיים בבקתה ומקבלים את רוב האוכל האדמה. שאר הכסף מושקע בציוד חקלאי, מצרכי מזון וניקיון אורגניים שעולים לא מעט, משגיח "כשרות" אורגנית ורואה חשבון שאינו אורגני בכלל.

באותו בוקר ראשון שלנו, התייצבנו בסביבות 8:00 במבנה המרכזי. ב-9:00 הגיעו הוופרים הבאים אחרינו ואחרי כמה כוסות קפה התחילה סוף־סוף העבודה. פייר, שותף חדש בחווה ובנו של רפתן שהוא גם בעל האדמות, נתן לנו הדרכה קצרה בקטיף בצלי שאלוט. האתגר המרכזי הוא לנסות ולמשש את הבצלצלים בתוך האדמה לפני שעוקרים אותם כדי לבדוק אם הבצל גדול דיו. נרי ואני קטפנו, בזמן שהבנות והללי היונקת נהפכו לחוליית אריזה שמנקה ואוגדת כל עשרה בצלצלים בגומייה. היה חם מאוד וקצת קשה, ובכל זאת אדרנלין חלוצי שלפני יבלות וכאבי גב הניע אותי לקטוף עוד ועוד. רציתי שפולו ומרקו יעריכו את הפוסטר של המשפחה החקלאית, את עשרות צרורות השאלוט שהרכבנו, אבל אף עין לא בחנה או מדדה כמה באמת הספקנו.

די מהר הרגשנו את הבשורה שבמקום. לא רק הירקות הגדלים הם אורגניים, אלא גם מה שקורה בין אנשים. המפגש של צעירים ממקומות שונים בעולם, הארוחות הארוכות, המנוחה המשותפת על גדות האגם, כל אלה חשובים כמו גידול הירקות. כששאלתי את פולו כעבור כמה ימים למה בעצם קיבלו על עצמם נדוניה לא משתלמת כמונו, הוא סיפר שמעולם לא אמרו למישהו לא לבוא. תמיד מסתדרים, תמיד יש מקום. היו אנשים שבאו ולא עבדו בכלל, היו נגמלים מאלכוהול, היה מוסיקאי מישראל שישב כל היום בשדה וניגן.

חווה חקלאית (צילום: רון עופר, TheMarker)
החווה בצרפת | צילום: רון עופר, TheMarker

הפלא הוא שהחופש לא מפרק את העסק, שבכל זאת כולם בדרך כלל עובדים, לפעמים הרבה יותר מחמש השעות שבהסכם הבסיסי של ה-WWOOF. נזכרתי בעבודות שונות שהיו לי, וגם באנשים שהעסקתי כעצמאי שמפיק סרטים תיעודיים. מתי נתתי את עצמי בשביל מישהו? מתי הרגשתי מנוכר? האם זו שררה שהפעילה אותי, רצון שיעריכו אותי, או סולידריות? פה בחווה, בלי הכוונה או היררכיה, מתבשלות בכל יום ארוחות נהדרות, הירקות נקטפים, מפלס הכלים בכיור יורד מתישהו, מישהו מופיע עם קרואסונים לכולם מהבולנז'רי, ואפילו תכולתם של השירותים מתפנה אל ערימת הקומפוסט. משהו נעשה פה נכון.

כל מנוי חדש על סל ירקות גורם סיפוק גדול לאנשי החווה, בעיקר בגלל האמון מצד כפריי האזור שהם בעצם הלקוחות. תושבי האזור רואים בחקלאות האורגנית חזרה למסורת כפרית, לגידול ירקות כפי שהוא צריך להיות, כפי שגידלו הוריהם וסביהם טרם כניסת תרבות הסופרמרקטים לשוק הירקות. לפעמים הלקוחות מגיעים לחווה, סתם לבקר או לתת עצה חקלאית טובה. צעירים מהסביבה באים לפעמים ליומיים, עובדים קצת וחוזרים הביתה עם כמה ק"ג ירקות. גם האיחוד האירופי רואה בחשיבות של עסקים קטנים וחקלאות בת־קיימא ועוזר במענק נדיב של כמה עשרות אלפי יורו להקמה.

הילדים שלי הלכו ורכשו חברים בני 20 ומשהו. בהתחלה הרגשתי אי־נוחות, שעושים להם טובה. נרי ישב שעות עם ויקטור, סטודנט לשעבר לקולנוע ותיאטרון, וגילה אתו אתרים של קומיקס. בערבים הוא תופף עם פייר בחדר הקירור ושם גם התמחה במזיגת בירה. תמרה נשפה בקלרינט בזמן שדלפין לחצה על המקשים וביחד הוציאו גרסאות אוונגרד לשירי ילדים. בעזרת הרבה פנטומימה וכמעט ללא שפה הם עזרו לבשל ולקטוף.

בעצם, הוופרים לא מאוד רחוקים בגילם מהילדים שלי - צעירים שגדלו בתוך מסכים כפי שילדי גדלים עכשיו. ובכל זאת הם בחרו להיות כאן, בטבע, בין הירקות, מחפשים משמעות ורחוקים מלממש את נבואות הזעם על הדור הדיגטלי. הרבה מהם למדו משהו אבל לא עובדים בו, גם כי לצעירים באירופה קשה מאוד למצוא עבודה, וגם כי פנו לכיוונים יותר אלטרנטיביים. חלקם עוברים מחווה לחווה ולא רוצים לחזור לחיים רגילים. החווה היא מקום טוב להתקיים בו בלי כסף ולהיות באמצע הדרך. והצעירים שסביבי נראו לי כתמונת עתיד אופטימית של הילדים שלי.

חווה חקלאית (צילום: רון עופר, TheMarker)
יש ילדים שיותר בעניין מאחרים | צילום: רון עופר, TheMarker

פריחה

אחרי שבוע בחווה גיליתי שאני די גמור. כמויות האבק והשחת, והחתולים שכנראה התפלחו מדי פעם לקרוואן שלנו, העלו אותי על קוקטייל של ונטולין ואנטי־היסטמינים. אבל הרגשתי די שלו ואפילו מאושר. הילדים שלי נמצאים במרחב גדול פי כמה עשרות מזה שיש להם בבית, ועדיין תחומים ומוגנים. בסוף יום עבודה בשדה אני מרגיש עייפות בריאה, ולאין ערוך מלא יותר מאשר אחרי יום מול המחשב. יש לי סדר יום קבוע, אני מוקף אנשים מתוקים כמו גזר אורגני, אני לא חושש או לחוץ מהמחר וכמעט לא מתגעגע לכלום. כאן, אם לא שמתם לב, מגיע תורן של קלישאות על העולם המודרני מפי עירוני שטעם קצת מחיי הכפר. הנחמה היחידה שמצאתי נוכח העובדה שכל זה ייגמר עוד כשבועיים היא שאולי לאורך זמן הייתי משתעמם. כמה עניין אני יכול למצוא בקישואים?

קטיף

ביום האחרון הכנו לכולם חומוס ופלאפל. מפחיד להכין ארוחה לצרפתים שגם בתנאי חווה מכבדים כל כך את מה שנכנס להם לפה. תמרה לשה פיתות של קומזיץ מקמח ומים. השתאות מסוימת נרשמה מהסלט האתני מקוביות קטנות של מלפפון, עגבנייה ובצל. או שהיו מנומסים אלינו או שבאמת היה טעים, כך או כך שיבחו מאוד את הארוחה שהכנו. אחר כך הלכנו כולנו לאגם לנוח ולעכל את הקטניות. איכשהו נשארנו עד השקיעה בלי שמישהו קם לחזור לעבוד.

למחרת נפרדנו מכולם בסבבים ארוכים של חיבוקים ונשיקות. פולו ופייר נפנפו לנו עד שנעלמנו. כל כמה ימים הם נפרדים מעוד מישהו שנהפך לחבר לרגע, עוד דבר שלא הייתי מצליח לעשות במשך שנים. נסענו לאטנו יומיים מזרחה לבורגונדי, אל החווה השנייה, אל משהו אחר לגמרי.

עונה שנייה

ידעתי שאנחנו בדרך לפנסיונר שמחזיק שישה זוגות אופניים וחמש סירות קאנו. אל החווה של אנדרה הגענו לקראת לילה. נפגשנו עם הוופריות המקומיות, שלוש צופות צרפתיות מנומסות להחריד. אנדרה היה אמנם איש חביב מאוד, אבל חי לבדו בשלושה בתים וחצר ענקית שמלאים בגרוטאות. אחרי כמה מפגשים של הללי התינוקת עם סרפדים אכזריים במיוחד, המקום הוכרז על ידי סיגלית כסכנה של ממש. שקלנו את האפשרויות: לחפש WWOOF אלטרנטיבי למשפחה מעכשיו לעכשיו נראה היה לא ישים. אולי לטייל עשרה ימים עד לחזרה, אבל איבדנו לגמרי את החשק להיות סתם תיירים. בבוקר אזרנו אומץ וסיפרנו לאנדרה שלא נישאר. הוא מעט הופתע אבל רווח לי כשפניו נשארו טובות והוא אפילו הציע שנבדוק את החווה של אחיו ליד הכפר השכן. בדיעבד הבנו שלא מעט וופרים עברו את אותו המסלול.

עם לוק, בעליה של חוות Moulin de Braux, מצאתי את עצמי מנהל משא ומתן על תנאי העסקה, אבל עם שלושה ילדים עייפים באוטו לא הייתי בעמדת מיקוח. לוק, איש מבוגר עם עיניים צעירות וחיוך נדיב, ובעיקר חקלאי קשוח, לא טרח להניח מריצה כבדה בזמן שדיבר אתי ונעל מגפי גומי גבוהים גם ביום חם. המחיר שנקב היה (אחרי הנחה) עשר שעות עבודה יומיות שייחלקו ביני לבין סיגלית, לא מעט בהתחשב בעובדה שאחד מאתנו צריך להישאר עם התינוקת. לידינו עבר בדיוק וופר, מזיע מאוד ותשוש מעבודה. לוק, שראה שאנחנו מהססים, הציע שנישאר ליומיים ניסיון, וכך היה.

בזעת אפיך

ישנתי רע. חלמתי שהמשפחה שלי ואני כבולים בשרשראות ועובדים בפרך את האדמה. לפנות בוקר שמעתי את לוק יוצא לשדה, שממנו יחזור כשיחשיך בסביבות 22:00. את אותן שעות ארוכות הוא עובד גם אחרי שהוא נוסע באמצע הלילה לפריז, מרחק ארבע שעות, למכור בשוק את הירקות שלו.

בבוקר חיכתה לנו במטבח רשימת מטלות מסודרת. בדרכי להשקות חסות צעירות דרכתי בטעות במקום שהיה זרוע. וופרית שהיתה לידי עצרה אותי בידה, התכופפה וטישטשה את עקבותי בפעולה שהזכירה לי סצנה עם מוקשים שראיתי באיזשהו סרט. מאוחר יותר, כשנחנו קצת, היא הביטה סביב בחשש לראות שלוק לא תופס אותנו מתבטלים. מילא אני שמפרנס פה שלושה ילדים, אבל למה היא לא עוברת לחווה אחרת?

כל היום עבדתי במין מכניות ומיהרתי לקום כשלוק עבר בסביבה. אף על פי שאני כבר איש בן 45. אף על פי שאני אבא. אף על פי שעם מינוס קצת יותר גדול בבנק אני יכול ברגע להחליף את החווה במסע טעימות יין בבורגונדי. אבל משהו בער בי לרצות את האיש העמל הזה, להתקבל כחבר של כבוד במועדון הסיזיפי שלו, לחוות את המאמץ החקלאי עד תום.

 

חווה חקלאית (צילום: רון עופר, TheMarker)
לחוות את המאמץ החקלאי עד תום | צילום: רון עופר, TheMarker

לוק סיפר לי שכשהיה בן 15, נער עירוני שעזר בגינה הצנועה שבבית הוריו, קיבל שתי החלטות משמעותיות: האחת, שכל חייו יהיה עובד אדמה, והשנייה, שלא יביא ילדים לעולם. עבורו משמעות החיים היא לקבל החלטות גדולות וארוכות טווח ולעמוד בתוצאות שלהן. גם בשנים של הצפות או בצורת, גם כשבבוקר אתה מגלה שמכרסמים זללו את כל השדה שלך, גם כשחייהם של הפריזאים השבעים שקונים ממך ירקות נראים קלים להכעיס. אני, למרות העבודה הקשה, לא ממש רציתי לחזור הביתה לשגרה. התחלתי אפילו לפנטז על כל מיני שינויים שיקרבו אותי אל האדמה וירגיעו את חיי. משפטיו של לוק, ששקלו טונות, הותירו בי תחושה של עלה כרובית נידף.

גרנו אצל חקלאי אקסטרים, בחווה של ממש, שחוץ מהוופרים מועסקים בה שני עובדים בשכר. זאת היתה אחוזה כפרית, שבעבר שימשה טחנת קמח המונעת במי נהר שזורם מתחת לבית. לוק הלין אותנו בחדר גדול ונקי, ואני יכולתי להיפרד לאט משלל האנטי־אלרגניים שנטלתי. גם כאן הוופרים התגלו כעם שכיף להיות חלק ממנו, אבל תחת מבטיו של לוק שלטה אווירה של עבודה. הולכים מהר ממקום למקום, עובדים בשדה תשע ועשר שעות ביום. סיגלית ירשה את ניהול המטבח מבחורה אוסטרלית שבדיוק עזבה. גם בילדים דבקה תחושת אחריות: הם נתנו עזרה של ממש בהכנת האוכל, יצאו לחממות במשלחות מים והתמחו בצלצול בפעמון הגדול שקורא לכולם לבוא מהשדה לארוחות.

במסגרת השפעתו של לוק עלי והפיכתי לאדם מוסרי ועקבי, התנדבתי לתת שעתיים של עבודה ביום המנוחה. לוק ביקש שאנקה חלקת אדמה שאיכלסה עד לא מזמן שתילי שעועית ירוקה. עמדתי לבד בחלקה ארוכה, מזיע מתחת לניילון של החממה, מביט באויבים שלי, שורה צפופה וארוכה מאוד של סרפדים שגדלו פרא בצדי החממה המקושתת, מקום שצריך לזחול בו. חמוש בסכין קצת קהה שלוק השביע אותי לא לאבד, הטחתי את עצמי אל המשימה, יודע שהסיכוי היחיד שלי הוא להכניס את עצמי למצב טורבו, הסרפדים או אני. ברגעים שעמדתי להישבר ראיתי בעיני רוחי את לוק סוקר מרוצה את השדה הנקי. אחרי ארבע שעות של מפגש בלתי אמצעי עם רעלנים עמוקי שורש, השדה היה נקי למדי ואני בערתי כאילו נשלקתי.

כשחזרתי, נרי היה במטבח. ניסיתי לשכוח מהעור שלי והצעתי לו משחק קלפים. כעבור כמה דקות נכנס לוק למטבח ונרי הזמין אותו בחיוך להצטרף למשחק. לוק נרתע, ואמר בתקיפות שבשום אופן הוא לא משחק משחקים. יש רק משחק אחד שבו הוא משחק, המשחק נגד הטבע. ובו, כך אמר, הוא בדרך כלל מפסיד. תירגמתי לנרי את הדברים. הוא הביט בלוק במבט של ילד שאומר שממילא רוב המבוגרים הם מוזרים.

האור בקצה העבודה

לקראת סוף השהות שלנו לוק ואני התקרבנו. הלא ייאמן קרה והוא הודה לי בחום על העבודה בחלקה. לעומת הוופרים הצעירים והבלגניסטים, היינו הוא ואני שני מבוגרים שמבינים שהחיים הם רשימת משימות אינסופית שצריך למלא באדיקות. לצד האמון שהוא נתן בי, הוא גם חייך יותר אל הילדים. הרגשתי שעבדתי קשה בשביל החיוכים שלו ושמחתי בהם ובכך שמשהו טוב נוסף למסע שלי לקראת סיומו, גם מהחוויה הלא קלה הזו.

כמה ימים אחר כך, חזרה בבית, הילדים שבו די מהר להרבה שעות מסך. אותי העבודה בלעה ועד עכשיו לא מצאתי זמן לשתול ירקות בגינה הקטנה והמוזנחת שלנו. יום אחרי שחזרנו קניתי בלב קצת כבד עגבניות ברמי לוי, ובלילה חלמתי חלום מוזר. שחיתי באגם של עגבניות מרוסקות. הרסק היה חמים ונעים ולהפתעתי השחייה בו היתה קלילה כמו במים. ראיתי סביבי את המשפחה שלי, שוחים אתי כמו חבורת דולפינים. הללי הקטנה ישבה על גדה, משכשכת רגליה בנוזל האדום וצוחקת. כשיצאתי, ניגש אלי אדם זר, מגבת לגופו, ושאל אם הרסק אורגני. עצרתי להרהר בשאלה לפני שהתעוררתי.

הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker. עוד באתר:
>> מנכ"לית משרד התחבורה על סערת הרכבת: "טירוף ופגיעה בציבור"
>> הרכבת היתה רק הפרומו: השלב הבא - סגירת עסקים בשבת