חג החירות קוראים לזה? תושיבו סביב שולחן אחד חבורה של אנשים שבדרך כלל מצליחים לשמור על מאזן אימה בזכות יכולת הדחקה ותימרון, והטילו עליהם גם לגמור לקרוא את ההגדה, גם להצליח לאכול בארוחה אחת אוכל שבדרך כלל מספיק לשלושה ימים, וגם להימנע מלהשתמש בטעות במילים: חתונה (כדי שהרווקה לא תיעלב), שומנים (כדי שהשמנה לא תיעלב), כסף (כדי שהמפוטר לא יעלב), ילדים (כדי שאלו שעוברים טיפולי פוריות לא יעלבו), גיל או חום (כדי שזאת שהתחילו אצלה גלי חום של גיל המעבר לא תיעלב) ועדיין לקיים שיחה נינוחה וקולחת.
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל בעיני, חירות היא הזכות להכיר בעובדה שאם הילדים אכלו ביצה קשה, או לחילופין מצה עם שוקולד, זה אומר שהם אכלו ארוחת ערב ולא לצפות מהם לדחוף אחרי גם: קניידלך, גפילטע, אורז, שעועית ירוקה, ברוקולי, לשון ברוטב פטריות, פולקה של עוף, פירה, חזרת, וקומפוט לקינוח (שמשהו יסביר לי פעם אחת ולתמיד מה הקטע הזה עם פירות רקובים שצפים במים דלוחים?).
חירות בעיני, זו גם הזכות של אישה נאה, מצליחה בת שלושים וארבע, דעתנית, בעלת קריירה, דירה משלה, תחביבים, וחיים מלאים ושלמים – לא להתכווץ בכיסא כשמישהו פולט כמו גרפס עסיסי באמצע האוכל, את המשפט הכי מיותר בליל הסדר אחרי "הא לחמא עניה": "בקרוב אצלך".
בואו נודה בזה - ליל הסדר, הוא מפגן אווירי של כלי טייס חבוטים, שבו כל אחד מהמשתתפים מציג את החלקים הכי מוצלחים שלו בחלון הראווה הכי הזוי שיכול להיות, תוך שהוא מתפלל שלא להתנגש בשום כלי טייס אחר.
וכך, מסרבת להשלים עם מסורת משפחתית ארוכת שנים לפיה חג החירות מסתכם בהליכה על ביצים (קשות?!) סביב שולחן אוכל נפתח, המצאתי עבור המשפחה הקטנה שלנו מסורת מיוחדת לנו. כזאת שמצדיקה שמות כמו חג החירות, וחג האביב. ומדי שנה, בפסח, אנחנו נוסעים לטייל בנאות קדומים ליד יער בן שמן.
נאות קדומים: מקום שמתאים למשפחה מכל סוג
איזה כיף לטייל דרך מרבדים מרהיבים של פריחה, ללקט אצטרובלים, לפצח בעזרת אבן צנוברים טעימים, לרוץ מעץ אחד לצמח אחר ולגלות את סודותיהם בעזרת המדריך הידידותי שמקבלים בכניסה. כמה נעים לגלות שיש במקום אפילו פסיפס גלגל עצום מימדים של שנים עשר החודשים שנע בעזרת הגה מתכת, שהילדים יכולים לסובב בעזרת ההורים. זאת חוויה של ממש לגלות את חיות הבר שמגיחות מעבר לגבעה, את הגת, את בית הבד, את גלגל האנטיליה, את הגורן, ואת בריכת שלמה היפהפייה שהבבואה המשתקפת במימיה מחזירה אותנו בזמן לימים בהם שבעת המינים היו משהו הרבה יותר משמעותי מקישוט שמכניסים לסלסילה בשבועות רגע, לפני שיוצאים לשכונה להשפריץ מים.
כל מסלול הוא מסע בזמן
בפעם השנייה שביקרנו, התארגנו עם עוד כמה משפחות ושילמנו עבור הדרכה (מחיר סביר שכולל את מחיר הכניסה). הפעם הזאת, הייתה שיעור. מהלי, המדריכה שזכינו לקבל, היא מאותם אנשים שיש להם כנראה קוד סודי לדלת האחורית לליבם של בני אדם. היא הובילה אותנו בחן צרוב שמש ומלא בידע, שרק מי שמכור לעבודתו ומחובר בנימי נפשו לעשייה שלו יכול לאגור. מתחנה לתחנה, מסיפור לסיפור, הסבירה על הצמחים, על המקורות והצליחה לגעת בילדים, בהורים ובאורחים ציניקנים שהגיעו משוכנעים שהם יודעים הכול, ומצאו עצמם הולכים אחריה כאילו הייתה החלילן מהמלין של ארץ כנען.
אנחנו עברנו בנאות קדומים רק שני מסלולים שמתאימים למשפחות "רופסות", אבל יש עוד המון מה לספר על נאות קדומים, כי נאות קדומים היא קודם כל סיפור. כל מסלול שם הוא מסע, סיפור חי ונושם של מה שהיה כאן וממשיך מאז שהספר הקטן ההוא, שקיבלתם בסוף השמינית, היה אמיתי לפחות כמו החיוך הזה שנשאר לנו על הפנים במשך שבוע אחרי שביקרנו במקום. כל היופי, זה לחוות את המקום בכל פעם בדרך אחרת.
בשבתות ובחגים המקום סגור, אבל בחול המועד פתוח ויש לא מעט הפעלות ופעילויות למשפחות.
זה לא משנה אם אתם מאותם ברי מזל סטייל יאיר לפיד ומשפחתו הפוטוגנית, שבספרותית מדוברת מעבירים את המלח וזורים אותו לא זה על פצעי זה, כי אם על מנות גורמה שנלקחו מספרי בישול מודרניים, או סתם משפחה ממוצעת שאוכלת גפילטע פיש וחסה ולא בטוחה אם זה מרור, או שאולי מרור זה בעצם הכרפס (ואם זה זה, אז מה זה החזרת בשם אלוהים?) - כך או כך, אני משוכנעת, שאת החירות, המשפחתיות, האביב, רוח החג ואפילו את המסורת ותחושת הראשוניות והקדמוניות שכל כך חשוב לנו להרגיש בפסח, תמצאו בדיוק כמונו, בנאות קדומים.
כרטיס ביקור
אמא משעמם לי: ימים א'-ה', כניסה בין- 8:30 ל- 16:00, יום ו' - כניסה בין 8:30 ל- 13:00, אפשר לשהות במקום עד שקיעה. בשבת ובחגי ישראל סגור.
אמא אפשר שקל? דמי כניסה - לסיור בהדרכה עצמית: מבוגר - 25 ש"ח, נוער - 20 ש"ח.
אמא יש צ'יפס? אוכלים את מה שמביאים מהבית (אפשר לערוך פיקניקים בצד הדרך (לא מדליקים אש כמובן). בנוסף יש קפיטריה עם ארטיקים וקפה.
הגעה: כביש 443 קצת אחרי מודיעין לבאים מכיוון נתב"ג. פרטים נוספים באתר נאות קדומים