"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
את זה לא אני המצאתי. את זה כתב טולסטוי, ובכך ויתר, מבלי לדעת אפילו, על המשפחה שלי.
תבינו, לפי החלוקה הזאת המשפחה שלי נשארת בחוץ. מתברר, שברוסיה של 1877 לא הייתה קבוצת התייחסות למקום שממנו אני צמחתי.
אז תרשו לי להשתמש בבמה שניתנה לי כדי לעשות תיקון היסטורי ולמצוא גם לי מקום. כלומר, לי ולמשפחה שבה גדלתי. כי איפה שהוא, בין המשפחות המאושרות לאומללות, ניצבת המשפחה המיוסרת שלי, המטורללת, והיא עומדת על זכותה להיות מאושרת. בדרכה שלה כמובן.
עם כל הכבוד לזברה
בין הקללות, לרגשות האשם, לאלבום התמונות המשפחתי שמנציח את הרגעים הכי פחות משמעותיים בצורה הכי פחות אמינה (כולם מחייכים סביב שולחן הפסח, עלק מאושרים), גם המשפחה שלי השתדלה לצאת מדי שבת לטיול משפחתי. זה היה חלק מהניסיון להתיישר למה שנראה לכולנו כמו המתכון לאושר ביתי.
בואו נגיד שזה לא היה קל, בואו נגיד שהזיכרונות שלי מהחרמון מאוד לא קרירים ונעימים ובואו נעשה עסק: אני אשתמש בכם, קוראים יקרים, כבתעלת ניקוז. אל התעלה הזאת אני אנקז את שלל זיכרונות הילדות הצורבים שצברתי בטיולי השבת המשפחתיים, וכך, מדי שבוע, אצא מזוככת וחופשייה לטיול השבועי עם המשפחה הקטנה שהצלחתי להקים, אחרי שהשתחררתי מבית הורי. למי שעדיין לא הבין, מדובר בחוויה מתקנת.
אולי אם אני אחזור למקומות ולנופים ההם – לוויכוחים של ההורים שלי ולצרחות של האחיות שלי באוטו, ואצליח לעשות את זה אחרת, אולי אז, הפצע הפתוח הזה שנקרא "טיול משפחתי" יתחיל להגליד.
אתם שואלים מה ייצא לכם מזה? שאלה מצוינת! ברגע זה הגרלתם שפן ניסיונות קוראים יקרים שלי. למעשה, העליתם בגורל ארבעה שפני ניסיונות. כאלה שיסעו במקומכם לגן החיות התנ"כי רק כדי לגלות שהרכבת שם לא עובדת בשבת. אז כדי לראות את הזברות (כי אם לצטט את אור, הבן שלי – "מה שווה גן חיות אם לא רואים את הזברות?!"), כולה זברה – סוס עם גוונים, הייתי צריכה לטפס ברגל את כל הדרך למעלה כי הגן הארור בנוי על חתיכת הר והרכבת לא עובדת בשבת.
אז כן. זה מה שיוצא לכם ממני. אזהרות. המלצות ועצות: לאן ללכת, את מי לקחת ואת מי לא לקחת, ומתי ללכת. באיזה יום מלא, באיזה יום שומם ומתי הרכבת הארורה לא עובדת וצריך לטפס את כל הדרך למעלה ברגל עם הקטנה על הידיים. אותה קטנה שצעקה רגע לפני "אני רוצה לאמממממא!!!". מקסים. מקסים לגלות שהיא מעדיפה אותי על אבא שלה דווקא על הר מסריח מחרא של אלפקות, שתוסס בשמש של אוגוסט. חמודה, אין לי בעיה שתאהבי גם את אבא היום. נכון שבדרך כלל חשוב לי להוכיח לו שבמקרה ותאלצי להחליט איזה הורה כשיר יותר, תצביעי עליי עם היד הקטנה והשמנמנה שלך. פשוט בחרת בעיתוי, איך לומר, מסריח.
ולנו יש במבה
אבל יש לי גם תנאים. אני, חברים, לא נוסעת שעות, לא ישנה בשטח, ולא עושה את זה בלי אהבה. (נו טוב, חוץ מהפעם הזאת בכיתה י"א כשהיה לי חשוב להיות מקובלת. ולא שזה עזר).
בקיצור, מדי שבוע. אנחנו. אתם ואני. והמשפחה שלי, ככה בקטנה. נחזור יחד לאחור וננסה לחוות את זה שוב. והפעם כמו שצריך.
לא משנה אם זה יהיה על שפת הכנרת, בחוות התוכים בכפר הס או בחמת גדר (מה הקטע הזה עם לטאות פרה היסטוריות עם רגליים קצרות ובעיות אורתודנטיות?). העיקר הביחד, לא? כי ככה זה במשפחות מאושרות. הכי חשוב להיות יחד.
אז אתם מוכנים? כל מה שצריך זה משפחה ישראלית ממוצעת, רכב, מים ופירות בשקית שנחזיר אחר כך רקובים הביתה, כי אף אחד לא אוכל פירות באוטו. רק במבה. וזהו. כי לטיולים שלי ממש לא צריך להכין יותר מדי - לא שקי שינה ולא מצב רוח טוב. ממילא אף אחד לא משתמש בהם.
