שולחן בחצר צימר אום אל פאחם ואדי ערה (צילום: משפחת יחיאלי)
אחד ויחיד - הצימר שלנו באום אל פאחם | צילום: משפחת יחיאלי

"איזה כיף לכם! נו, אז לאיזה צימר אתם נוסעים?", חיככו חבריי ידיים בתאווה ובקנאה כששמעו על סוף השבוע המשפחתי הקרב ובא שלנו, כשהם מצפים לקבל בתשובה שם של מצפה גלילי סחוף-אלונים כלשהו. "לצימר באום אל-פאחם", עניתי בשלווה, והתאווה והקנאה המריאו להן חיש אל הגליל והשאירו מאחוריהן לסתות פעורות.

"אום אל-פאחם? מה איבדתם שם? זה לא מסוכן?", שאלו בהפתעה את אמא שלי חבריה לעבודה, חלקם ערבים. "יש שם בכלל צימרים?" הוסיפו השואלים בזעזוע, ואני הודיתי שלא רבים. בעצם, יש אחד. זה שאנחנו נוסעים אליו.

חצר צימר אום אל פאחם ואדי ערה (צילום: משפחת יחיאלי)
חצר ספונת גפנים. ביתו של פאיז | צילום: משפחת יחיאלי

"שלום", פניתי אל האדם שענה לי בצידו האחר של הקו יומיים לפני כן, "אנחנו שישה אנשים ואנחנו רוצים להגיע לצימר לשני לילות. כמה זה יעלה לנו?"
"2,000 שקלים לשישה אנשים לשני לילות", ענה לי פאיז, בעל הצימר היחידי בוואדי ערה, תחת מטחים קשים של בעיות קליטה סלולרית. "אלפיים?" לא הייתי בטוחה ששמעתי אותו טוב.
"1,500", הוריד פאיז את המחיר מבלי שנתבקש.
"אלף חמש מאות?" חזרתי אחריו, מנסה לחשב כמה זה יוצא לאדם ללילה. רגע, זה ממש מעט.
"1,200", הוא נתן הצעה אחרונה. "בסדר גמור", אמרתי מהר, לפני שהוא יוריד את המחיר עוד יותר. כבר עכשיו הוא עמד על מאה שקלים לאדם ללילה, מחיר שאין דומה לו בשוק האירוח בישראל. וואו, מעניין לאיזו עסקה מפוקפקת אני מכניסה את הוריי הקשישים ואת אחותי הרכה, הרהרתי לעצמי. אבל הייתי צמאה להרפתקאות, סקרנית מאוד ובעיקר – לא אשקר – נכונה לסטנדרטים נמוכים למדי. החלטתי שהולכים על זה.

אהה, אז ככה נראה צימר ערבי

היה יום חמישי, סוף הקיץ, תחילת צום הרמדאן. העמסנו כך וכך פקלאות והעפלנו אל פסגתו הרמה של הר אסכנדר, שמסתבר שהוא הר גבוה מאוד (518 מטר) במורדות הדרומיים של ואדי ערה. אום אל-פאחם, שהתחילה כהתיישבות בוואדי, טיפסה עליו עוד ועוד עם השנים, והיום מכסה את כולו שכונת אסכנדר - השכונה בה שוכן הצימר שלנו, העונד את השם המתבקש "צימר אסכנדר".
פאיז חיכה לנו בכניסה לא מוכרת לכפר, מכיוון מי עמי. אחרי שהחליף עם אבי הפלאח מקבץ של ברכות "אהלן וסהלן" ארציות הוא נכנס לרכב שלו, הוביל אותנו לתוך השכונה וחנה מול ביתו הפרטי ספון הגפנים. במעלה מדרגות צרות שיצאו מהחצר היפהפייה שלו שכן הצימר שלנו. ואתם בטח מאוד סקרנים לשמוע איך הוא היה.
 

מיטה צימר אום אל פאחם ואדי ערה  (צילום: משפחת יחיאלי)
לא בדיוק בסטנדרטים המוכרים לנו. חדר השינה | צילום: משפחת יחיאלי
ובכן, אם אתם מחפשים צימר אקסקלוסיבי בעיצוב מתוחכם, עם מסך פלאזמה, נרות ריחניים, ג'קוזי מבעבע ומיטה צחורה ורחבת ידיים - סעו לגליל. אנשים כמוכם בלאו הכי לא היו מגיעים לצימר באום אל-פאחם. אנחנו, לעומת זאת, חיפשנו (קלישאה שבאה מהלב בעוד 1,2,3) אירוח ביתי חם והיכרות בלתי אמצעית עם השכנים הקרובים-והנורא-רחוקים שלנו, וזה בדיוק מה שקיבלנו. כלומר, את זה ודירה לא גדולה ולא קטנה עם מטבח חמוד, מקלחת סבירה, שני חדרי שינה ובתווך שתי ספות הניצבות זו מול זו מעבריו של שולחן קפה נמוך. בחוץ נשבה הרוח במרפסת קטנה ומקסימה, שהשקיפה על הכפר והביאה לנו ישר לפנים זיקוקי די-נור של שבירת הצום.

מטבח צימר אום אל פאחם ואדי ערה  (צילום: משפחת יחיאלי)
שני חדרים, מטבח קטן ומרפסת | צילום: משפחת יחיאלי

מקלחת צימר אום אל פאחם ואדי ערה (צילום: משפחת יחיאלי)
מי צריך ג'קוזי כשיש זיקוקין בחלון? | צילום: משפחת יחיאלי

תצפית אל הגדר וקניות בערבית

מה עושים בסוף שבוע באום אל-פאחם? בבוקר יושבים לאכול בחצר את ארוחת הבוקר, הכוללת חביתת ירק, לבנה, חומוס ושיחה נעימה עם בעל הבית. פאיז היה בעברו קבלן, והיום הוא גימלאי. "עשיתי הרבה שיבוץ עתיקות", סיפר לנו במבטא ערבי כבד. "שיבוץ עתיקות? מה זה אומר?", שאל אבא שלי בעניין טהור. "שיפוץ, אבא, שיפוץ", עזרתי לו. מאז שפרש מעביר פאיז את הזמן: הוא בנה לעצמו פינת חי קטנה בחצר, ואחרי הסיור הקצר שהוא עורך לנו בה הוא לוקח אותנו לתצפית.

הבית ממוקם בפסגת ההר, כך שהליכה של חמש דקות מפרידה בין התצפית צפונה – לכיוון הוואדי – ובין התצפית לכיוון דרום מערב, אל הגבעות של צפון השומרון. אנחנו מתלהבים מההצצה אל מעבר להרי החושך, לחבל הארץ הלא מוכר. היי, אפשר אפילו לראות מכאן את הגדר.

תצפית אום אל פאחם ואדי ערה (צילום: משפחת יחיאלי)
ביום יפה רואים מכאן את החרמון. פאיז מראה לנו את התצפית לכיוון צפון | צילום: משפחת יחיאלי
תצפית אום אל פאחם ואדי ערה (צילום: משפחת יחיאלי)
ומכאן ביום יפה רואים את הר גריזים. התצפית לכיוון דרום | צילום: משפחת יחיאלי

אחר כך נסענו לשוק בברטעה, שקראנו שהוא השוק המומלץ של הוואדי. ברטעה הוא כפר מחולק לפי גבולות הקו הירוק – רק חציו נכבש על ידי ישראל - אבל גדר ההפרדה עוברת מזרחית לו, ולא חוצה אותו. האוטו שלנו הצטופף ברחוב הקטן בין המון מכוניות עם לוחיות זיהוי של הרשות, ואנחנו השתופפנו בתוכו כדי לא להיראות בכתפינו החשופות. הרכישה הראשונה הייתה חייבת להיות, אם כן, צעיפי פשמינה נחמדים בעשרה שקלים, שרק בחסותם יכולנו לצאת בציבור.

שוק ברטעה ואדי ערה (צילום: משפחת יחיאלי)
מכוסות כהלכה בשוק של ברטעה | צילום: משפחת יחיאלי

משפחתנו רגילה בפעילות קניות הנערכת במתחמים השייכים למגזר הערבי. ובכל זאת, העובדה שבשוק ברטעה לא היו שלטים בעברית ברחוב, כמו גם מיעוט בולט באנשים שדיברו את השפה, גרמו לחוויית הביקור לטבול בארומה חו"לית. קנינו שטויות בזול, פטפטנו עם כל מי שהיה מוכן לפטפט איתנו, אמרנו את כל המילים שאנחנו יודעים להגיד בערבית וחזרנו הביתה. כולמר, לבית של פאיז.

את סוף השבוע חתמנו בסיור רמדאן מרתק בהנחייתה של טל רז, מדריכה המתגוררת באזור. כשצעדנו ברחוב הראשי של הכפר ערערה, צעקו לכיווננו בערבית כמה צעירים עם ג'ל בשיער מתוך מכונית שצעקה בעצמה מוזיקה מעצבנת. זה רק הזכיר לנו כמה היהודים והערבים דומים וקרובים: גם לנו וגם להם יש ערסים.
 

אתר הנצחה לחייל הערבי ואדי ערה  (צילום: משפחת יחיאלי)
לחיי השפיות והשכנות הטובה. אתר ההנצחה לחיילים המוסלמים | צילום: משפחת יחיאלי

האתר הכי מעניין בסיור היה אתר ההנצחה שהקים יוסף מחמד ג'הג'אה, תושב ערערה, לחיילי צה"ל המוסלמים שנפלו בעת מילוי תפקידם. ג'הג'אה, ערבי מוסלמי מתון ושפוי, החליט שהוא בוחר להיות אזרח נאמן למדינה וגייס את שלושת בניו לצבא. זה עלה לו בנידוי חברתי בכפר שלו ובנפילה של אחד הבנים, שנהרג ב-2004 באסון המנהרות ברפיח. לאחר מות הבן הקים האב את אתר ההנצחה הצנוע והמרשים, המשקיף אל נוף הוואדי מקצה הצוק. הקבוצה שלנו הקשיבה לסיפור שלו בדממה, ואחרי שהוא סיים ניגשנו אליו אחד אחד, לחצנו את ידו וקיווינו יחד איתו שהשפיות שלו מדבקת. אנחנו בעצמנו הרגשנו שפויים: אמנם חזרנו הביתה בלי סיפורים על צימר מפנק ומעוצב, אבל הרווחנו חוויית נורמליזציה של יחסי שכנות טובה, בלתי אמצעית ובכלל-בכלל לא מפוקפקת.

>> הכניסה לישראלים אסורה: מקומות שאנחנו באמת לא רצויים בהם