נסו לדמיין את חייכם ללא חלב. בלי קפה בבוקר, קורנפלקס לילדים, פרוסת עוגה בצהריים עם כוס חלב לצדה, או שוקו חם כשבחוץ סערה. אלה היו חייהם של תושבי קיבוץ יטבתה עד לפני כ-55 שנה: היעדרותן של מכונות קירור במשאיות התובלה הביאה לכך שהחלב, שבימים ההם הובל בתרמוסים (גם בחום של 40 מעלות), החמיץ עוד לפני הגעתו לערבה - והותיר את תושבי האזור נטולי המשקה האהוב. "באותם זמנים, הדרכים היו הרבה יותר משובשות, והאיכות של החלב והפיסטור היו הרבה פחות גבוהים. המשאית הייתה מגיעה לאילת פעם-פעמיים עם החלב, אבל לרוב הוא כבר היה חמוץ", מספר דובי קדישאי, מוותיקי הקיבוץ.

אך ב-1957 הכל השתנה. תושב יטבתה, אורי חורזו ז"ל, קיבץ כמה מחבריו לקיבוץ ובתום סיעור מוחין ארוך - התשובה הייתה ברורה לכולם: אם ברצונם ליהנות מחלב - עליהם להקים רפת משלהם. "בהתחלה, התלבטו האם להקים מחלבה באילת או ביטבתה", מספר יורם אמתי, חבר קיבוץ נוסף. "אז חורזו, שהיה סוג של גאון, נסע עם עוד אנשים לתל אביב בתקווה להיפגש עם פנחס ספיר, מי שהיה אז שר המסחר והתעשייה. הם ניגשו למזכירות ואמרו שהם רוצים להיפגש איתו, אך ספיר היה בדיוק בדרכו לצאת מהמשרד. המזכירה הציעה, 'סעו איתו באוטו לירושלים ותבקשו ממנו' - וכך הם עשו. הם סיפרו לו את כל הסיפור, והוא אמנם ישן רוב הדרך, אך בסוף הנסיעה הוא נתן להם פתק עליו כתוב 'נא לעזור לאנשים הטובים להקים מחלבה', ובזכות הפתק הזה היא אכן קמה. בהמשך, אגב, פנחס הגיע יום אחד למחלבה, פתח ברז וקיבל מקלחת של חלב", הוא מספר וצוחק.

חלב יטבתה - מאז ועד עכשיו
אורי חורזו, מקים המחלבה, במערך החלב הראשון (1963) | צילום: ארכיון יטבתה, יחסי ציבור

בימים ההם, חברי הקיבוץ לא זכו לתמיכה רבה מהסביבה. "מומחים רבים כלל לא האמינו שפרות יכולות לחיות ולשרוד באיזור הערבה", סיפר אמתי, "הם הזהירו כי האקלים המדברי לא יאפשר לגדל אותן ואפילו לא היו בטוחים שאנשים יוכלו לחיות פה. אבל אנחנו התעקשנו לנסות. ב-1959, מרכז המשק הוציא כסף מהקופה הקטנה ואמר לנו: 'יש כסף, תסעו לעמק חפר ותביאו פרה אחת, מקיבוץ שובל תביאו פרה שנייה ושתי פרות הולנדיות יגיעו מאשדוד. מעט אחרי שהן הגיעו, אחת מהן ילדה וכינו אותה 'רחלי' - ראשי תיבות של 'ראשונה לחלב ליטבתה'. כשראו שהפרות מרגישות מצוין ומייצרות חלב - הבנו שהצלחנו, וב-1962 נפתחה המחלבה".

הבוקר בא, ולעבודה

קדישאי, יליד תל אביב, הגיע ליטבתה ב-1965 עם תום שירותו הצבאי, והיה בין הראשונים שזכו לעבוד בה. "ההקפדה על תנאי האיפסון הייתה ברמה בלתי נתפסת, כמו במפעל תרופות. וגם תנאי העבודה היו מטורפים - היינו רק ארבעה עובדים, וכשהיינו גומרים יום עבודה אחד - יום העבודה הבא כבר היה מתחיל".

את התחום הוא אמנם לא הכיר, אך המוטיבציה של יוזם ומקים המחלבה, חורזו, כמו גם של המנהל שלה, אלי שובל - הדביקה אותו במהרה. "בשלב ההוא, אלי ואני עשינו הכל לבד - פיסטור, מילוי, העמסה, מעבדה, אפילו אחזקה. כל מה שצריך. חורזו, שלמד קורס הנדסאי חלב, היה מעין חונך ומנטור עבורי. הוא נתן לי ארבעה ספרים שעוסקים בייצור חלב, ואמר 'תקרא את הספרים, ובשבוע הבא נדבר עליהם'. וכך, כל שבוע היינו נפגשים והוא היה משוחח איתי, סוג-של 'מה למדת היום בגן'", הוא צוחק.

חלב יטבתה - מאז ועד עכשיו
נוצר בתנאים מאוד מדויקים וגבוהים. שוקו יטבתה | צילום: ארכיון יטבתה, יחסי ציבור

באותה תקופה, סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, תנובה הייתה המחלבה המובילה בישראל, אך למרבה ההפתעה - היא דווקא בחרה לעזור לעסק הקטן של יטבתה. "בזמנו, תנובה הייתה, פחות או יותר, כל יכולה בתחום החלב. כמעט לא היו לה מתחרים, וההקמה של המחלבה ביטבתה הייתה בברכתה ובשיתוף פעולה שלה. הקונספט המקורי היה שנספק חלב לאילת בלבד, אך עם הזמן הוא החל להשתנות. עם הזמן הוספנו מוצרי חלב, מוקה, היו ניסיונות לעשות שמנת ואשל עם דבש. חלקם הצליחו יותר וחלקם פחות, אך באיזשהו שלב הבנו שרפתות בערבה זאת פרנסה טובה. לאט לאט, עוד ועוד מקומות בערבה קיבלו מכסות חלב ואישור להקים רפתות - אך אז נוצר מצב בו יוצר יותר חלב ממה שאילת זקוקה לו, וקיבלנו אישור לשווק גם לכל הערבה". ב-1979 הם קיבלו אישור לשווק עד באר שבע, וכך כל כמה שנים קיבלו היתר לפתוח שווקים נוספים - עד שהגיעו לכל שאר המדינה. "זאת הייתה מלחמה לא פשוטה, כי תנובה - שהייתה גם המשווקת שלנו אך גם המתחרה - לא רצתה שנתרחב", מוסיף אמתי.

ובצדק - כמעט מהרגע הראשון, קהל הצרכנים התאהב במוצריה של המחלבה החדשה. "עוד בימים בהם לא שיווקנו לצפון והיינו מוכרים רק במזנון שלנו, שממוקם בכניסה לקיבוץ - כמעט כל מי שירד לאילת היה ממלא צידנית עם המוצרים", מספר קדישאי על הפונדק הדרכים המפורסם, "זה היה כמעט משהו 'מאסט'. המוניטין של חלב ושוקו יטבתה היו ברמה שכמעט לא ניתן להסביר במילים".

מה סוד הקסם? לטענת קדישאי, מדובר באחד פשוט במיוחד: "קיבלנו חלב ממספר מצומצם של רפתות קיבוציות גדולות, כך שלא היה צריך לאסוף חלב מהמון מקומות ולערבב חלב טוב עם סוג פחות טוב. אך מאחר והחלב בו השתמשנו נוצר בתנאים מאוד מדויקים וגבוהים, כך הוא היה יותר איכותי - גם בטעמו וגם בזמן חיי המדף שלו. אנשים התרגלו לזה".

חלב יטבתה - מאז ועד עכשיו
הרמת כוסית בסיום חתימת ההסכם עם שטראוס (נובמבר 1997) | צילום: ארכיון יטבתה, יחסי ציבור

ההצלחה הארצית של יטבתה הביאה למשבר ביחסים עם המשווקת המתחרה תנובה, והממונה על חוק ההגבלים העסקיים בשעתו התערב. ואז הגיעה שטראוס: במחצית שנות ה-90, המחלבה הצפונית, שהייתה בדרכה להפוך לחברת המזון הגדולה בישראל, הציעו להיכנס עם לשותפות עם המחלבה המצליחה מהערבה.  אחרי לא מעט לבטים וחששות ההסכם נחתם, שטראוס רכשה כ-50% מהבעלות על המחלבה, הממונה התרצה מהגדלת התחרות בשוק - "ומאז אנחנו חיים באושר ובעושר", מסכם קדישאי.

הלאה, אל המרחק

כיום, מחלבת יטבתה נחשבת לאחת המחלבות המובילות במשק ומורכבת מכ-150 עובדים, ביניהם חברי הקיבוץ ותושבי אילת, שמעבדים כ-65 מיליון ליטר בשנה. על אף מיקומה הדרומי, שמרוחק מלב התעשייה, יטבתה ממשיכה לשלב מומחיות וידע עם סטנדרטים גבוהים ובלתי מתפשרים, שהניבו במרוצת השנים אינספור מוצרים חדשים וטעמים עשירים בקטגוריות שונות.

חלב יטבתה - מאז ועד עכשיו
סטנדרטים בלתי מתפשרים | צילום: ארכיון יטבתה, יחסי ציבור

במהלך 2017 יטבתה יישרה קו עם הסוגיה סביב הסוכר, שאת כמויותיו במשקאות החלב שלה היא הפחיתה בצורה משמעותית, וכיום בשוקו האיקוני, לדוגמה, יש פחות מכפית סוכר מוסף בכוס. מגמה עולמית נוספת אליה הצטרפה יטבתה היא זו של הקיימות, אג'נדה חשובה המובלת על ידי חברת האם, שטראוס, שעומלת על הפחתת פליטת גזי החממה, ניצול המים ועוד במהלך ייצור מוצריה השונים.

לדברי קדישאי, היום פנסיונר שימיו במחלבה מאחוריו ("למעט תורנויות לילה", הוא מסביר), החדשנות השיווקית תמיד הייתה נר לרגליהם של העובדים במקום. "עמידה באתגרים תמיד הייתה גם משאת הנפש וגם ההישרדות של יטבתה. כל מה שהקמנו פה, הרבה לפני שבאתי - הכל היה מסלול מכשולים שכל מכשול היה לכאורה בלתי עביר. מעצם ההקמה של ישוב באזור הזה ובתנאים שהיו אז, דרך הקמת הרפת והמחלבה ועד חובת פיסטור החלב - כולם אמרו, 'מה, הילדים האלה מהמדבר יוכלו לעמוד בזה?'. מה שהם לא הבינו זה שהיו פה הרבה חברים עם יכולות, עם דבקות במטרה, ובהמשך הזמן גם עם השכלה, וכל אלה - יחד עם הערבות ההדדית וההחלטה המשותפת להקים ישוב במדבר - זה מה שהריץ את ההצלחה. התעקשנו, ובסוף הפתענו. זאת בעצם ההישרדות. היום אנחנו קיבוץ מבוסס עם יכולות ומוניטין, אבל כדי להגיע למקום הזה - הזענו קשה. לא קיבלנו שום דבר במתנה".