אני חייב לפתוח בהתוודות: אני לא אובייקטיבי. אני אוהב את בורמה ואנשיה יותר מכל מדינה אחרת בעולם (וטיילתי לא מעט). הרומן שלי עם המדינה הזאת מתחיל למעשה באוקטובר 96'. שנה זו נקראה "שנת התיירות" בבורמה כי היא השנה שבה פתחה בורמה את שעריה לתיירים לראשונה מזה 35 שנה. לפני כן, ניתן היה להגיע לביקור, אבל ההגבלות היו כאלו, שלמעט מספר מקומות, לא ניתן היה לטייל במדינה, ומשך זמן הטיול היה מוגבל למספר ימים. התוכנית שלי הייתה לקפוץ לגיחה קצרה לפני שאני ממשיך הלאה בטיול התרמילאים שלי. תכננתי להישאר עשרה ימים בלבד, אבל הימים עברו להם ורק לאחר ארבעה חודשים מצאתי את עצמי נפרד בקושי רב, מהמדינה הקסומה הזאת. מאז אני חוזר אליה כמעט כל שנה, שבוי בקסמה.

התרבות, הנוף והאנשים

הקסם העיקרי של בורמה הוא התושבים עצמם. קשה להאמין שבעולם בו אנו חיים כיום, קיימים עדיין אנשים כמו הבורמזים; השלווה, הנתינה, הפשטות, טוב הלב והכנסת האורחים הם דבר כל כך בולט, שכל מי שמגיע לביקור ולו גם הציניקן ביותר, אינו יכול להישאר אדיש. אם תשאלו כל אדם שחזר מביקור בבורמה, הדבר הראשון שהוא יגיד לכם הוא: "האנשים... האנשים..." ועד שלא חווים את זה לא מבינים.

אנשים בתחנת רכבת ברנגון בורמה (צילום: SXC)
בורמה - משטר נוראי, אנשים מדהימים | צילום: SXC

 

הביקור בבורמה הוא עדיין מסע לאסיה של פעם, זו שטרם "התקלקלה" וטרם הושפעה מהחומרנות המערבית. מדינה שבה הדת הבודהיסטית מפעמת בכל נים ונים, שוכנת בנפשה ובלבה, ומחלות התרבות המערבית טרם חסמו את עורקיה.
בורמה השוכנת בין סין והודו, שהן למעשה האבות הרוחניים של כל תרבותה של אסיה, מושפעת משתי התרבויות הללו, והשילוב ביניהן מרתק מאין כמוהו. בשל מיקומה בין שתי הענקיות הללו, ניתן לחשוב בטעות שמדובר במדינה קטנטנה ובלתי חשובה אי שם באסיה. למעשה, בורמה מתפרשת על שטח של יותר מ-600 אלף קמ"ר, גדולה בשטחה יותר מכל מדינה מערב אירופית. עם אוכלוסייה של כ-50 מיליון איש, היא המדינה ההטרוגנית ביותר באסיה עם יותר מ-100 קבוצות אתניות שונות (אחת הבעיות של המדינה). לא פחות מגוון הוא הנוף הגיאוגרפי; בצפון - מורדות הרי ההימלאיה (ההר הגבוה ביותר 5,600 מטרים), בדרום חופים בתוליים ואיים קסומים שאינם נופלים במאום מחופיה של תאילנד, אזורים יבשי משקעים, אזורים טרופיים ועוד...
בורמה עשירה במחצבים - החל מאבני חן, דרך עצי טיק, וכלה בזהב, כסף נחושת ועוד ועוד.
נהוג לחשוב שבורמה היא בעיקר פגודות, אמנם כמות הפגודות במדינה וכמות פסלי הבודהא הוא עצום, אבל זהו רק חלק קטן ממה שיש לבורמה להציע.

האם לנסוע לבורמה?

הסיפור הפוליטי בבורמה הוא כמובן פחות ורוד; ב-1988 התחוללו במדינה הפגנות המונים עקובות מדם אשר דרשו לקיים בחירות דמוקרטיות. השלטון הסוציאליסטי פרש והפקיד את השלטון בידי הצבא, ששינה את השם ב- 1989 ל"איחוד של מיאנמר" (שהיה שמה של בורמה לפני ימי הבריטים. הבורמזים הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר אך כפי שהוזכר לעיל, לא היחידה). ב-1990 נערכו בחירות שבהן זכתה מנהיגת המפלגה הדמוקרטית, אנג סן סוצ'י (פרס נובל לשלום ב-1991) ב-87 אחוזים מהקולות. המשטר הצבאי ביטל את הבחירות ומאז הוא שולט בבורמה באמצעות חונטה כוחנית של גנרלים. אנג סן שוהה מאז בתקופות שונות במעצר בביתה ביאנגון הבירה. המהומות האחרונות העלו את בורמה שוב לכותרות, אבל המצב חזר כמעט לקדמותו.
מדריך ה"לונלי פלנט" פותח את ספרו בשאלה "האם לנסוע לבורמה או לא". שאלה זו עולה לא משום שבורמה אינה יכולה להציע אטרקציות תיירותיות, נהפוך הוא, יש כל כך הרבה מה לראות, אך השאלה מתעוררת בשל אופיו של המשטר. יש הטוענים שבעצם הנסיעה לשם אנחנו תורמים לחיזוקו הכלכלי של המשטר ומסייעים לו להתגבר על האמברגו הכלכלי המוטל עליו. השאלה היא בעצם דילמה מצפונית. כאשר הצגתי שאלה למכריי הבורמזיים, הם השיבו - "בבקשה תמשיכו להגיע לבורמה". וגם לי כיום ברור שלאור התהליך שעוברת המדינה מאז נפתחה באופן רשמי לתיירות, התשובה היא - לנסוע. הפתיחה והחשיפה של בורמה לעולם היו ללא ספק צעד שאין ממנו חזרה, צעד שכבר גרם לשינויים רבים שבסופו של דבר יגרום לשינוי שהבורמזים מייחלים לו. יתרה מכך, חלק גדול מן הכסף שאנחנו מוציאים שם כן מגיע לכיסם של התושבים והם זקוקים לכל דולר.
בורמה הופכת ומשתנה עם הזמן, וכמות התיירים (עד לאירועים האחרונים) עלתה בעשרות אחוזים בשנים האחרונות. התיירות המערבית גילתה את בורמה, כך שבלתי נמנע הוא שגם בורמה מגלה דרכה את המערב.