ימים קשים פוקדים אותנו. התפרים הגסים בתוך החברה הישראלית נפרמים לנגד עינינו, ונדמה כי מי שנחשב לחבר אך אתמול הפך באחת לאויב מבקש רעתי היום. זה נכון בכל מקום אבל בעיקר בא לידי ביטוי במקומות בהם שוהים זה לצד זה במשך פרק זמן ארוך ערבים ויהודים, פלסטינאים וישראלים. במיוחד זה בולט במקומות בהם השוהים הם צעירים שמטבע גילם נסערים ביתר קלות. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא האקדמיה הישראלית.

האקדמיה היא המקום הראשון בו נפגשים ועובדים יחד זה עם זה צעירים יהודים וערבים. חולקים קבוצת וואטסאפ משותפת בה מועברים חומרי למידה והערות דוקרות כלפי המרצים שלהם, הם כותבים באותם צ'אטים במסגרות של למידה מקוונת והם מבלים ימים שלמים יחד כשהם מגיעים לקמפוסים. כמי שאחראי קרוב לעשר שנים על הרב תרבותיות בקריה האקדמית אונו, שהיא המוסד המגוון ביותר באקדמיה הישראלית, תמיד מפעים אותי כיצד לאחר תקופת חשדנות מתחברים להם אנשים, שבלי האקדמיה לעולם לא היו מכירים האחד את השני. כך חרדי מבני ברק וחילוני מקרית אונו וכך ערבי ממזרח ירושלים ויהודי מהערבה. לפני כמה שנים התארגנו סטודנטים בקמפוס הרב תרבותי שלנו בירושלים להסעה משותפת ליהודה ושומרון. הם נסעו יחד – פלסטינאים מחברון וישראלים מהתנחלויות שסמוכות לה – שלוש פעמים בשבוע והפכו, באופן לא מפתיע, לחברים טובים. איפה זה עוד יכול היה לקרות במציאות החיים הדוקרת שלנו?

בימים מדממים אלה, שהם מעבר למה שהכרנו בעבר בסבבי הלחימה בדרום, מאיים העולם החיצוני להתפרץ פנימה לתוככי הקמפוסים שלנו. סטודנטים מפגינים זה נגד זה, מתקוטטים זה עם זה ברשתות וחוששים איש ממי שהיה רעהו. משיחות רבות שאני מקיים עם עמיתי ממוסדות אקדמיים רבים ואחרים, אני למד שזה בכל מקום. עמית מאחת האוניברסיטאות שיתף אותי בכך שקיבל פנייה מאחד הסטודנטים היהודים שבקבוצת הוואטסאפ הכיתתית שלו, בה יש גם יהודים וגם ערבים, "סטודנטים ערבים מאיימים על סטודנטים יהודים וגם מעלים תמונות של דגלי החמאס ומביעים תמיכה בהם. איך אני אמור לחזור לשבת בכיתה שבה יושבים גם סטודנטים כאלה? אני מרגש חוסר ביטחון". זו דוגמה אחת מני רבות.

"דווקא מתוקף אחריותנו החברתית והפדגוגית אנחנו חייבים לשמר את הקמפוסים שלנו כערי מקלט לסטודנטים - מכלל הקבוצות והמגזרים"

אפשר לטמון את הראש בחול ולומר שזו לא בעיה שלנו באקדמיה, אלא זו בעיה חיצונית. פשוט למדי ללחוץ על כפתור המיוט בשיעורים המקוונים ולסגור את הצ'אטים והאתרים לתגובות סטודנטים. זה קל ופשוט, אבל זה לא באמת יפתור את הבעיה. להיפך, זה רק יעצים אותה ויקשה עוד יותר על מה שיקרה אחרי שהאש תשכך ונאלץ כולנו לשוב לחיים המשותפים בקמפוסים.

פרופ' יובל אלבשן, דיקן הקמפוסים הרב תרבותיים (צילום: לימור זקן | הקריה האקדמית אונו)
פרופ' יובל אלבשן, דיקן הקמפוסים הרב תרבותיים בקריה האקדמית אונו | צילום: לימור זקן | הקריה האקדמית אונו

דווקא מתוקף אחריותנו החברתית והפדגוגית אנחנו חייבים לשמר את הקמפוסים שלנו כערי מקלט לסטודנטים - מכלל הקבוצות והמגזרים. ערי מקלט בשני מובנים: הראשון להבהיר היטב את הכללים בתוך הקמפוסים, לרבות במרחב הוירטואלי (גם זה שהוא "פרטי" לכאורה כמו קבוצות הוואטסאפ של הסטודנטים) ולאכוף ביד תקיפה את הגבולות שהצבנו מסביב לקמפוסים. גבולות אשר מאפשרים לכולנו להמשיך וללמוד יחד, גם כשבחוץ רועמים קולות אחרים.  השני – לפתוח שיח כבר עתה באופן מונחה בין הסטודנטים מהמגזרים השונים, על תחושותיהם וחוויותיהם. שיח כן, אמיץ ואמיתי על מה שקורה בלוד, בבת ים ובעכו. בלי להשתיק איש אבל בניהול מושכל של השיח. טמון פה שיעור חשוב לכולנו – לכל חברי הסגל ולסטודנטים שלנו. הרי הגיוון, הסובלנות לאחר, הכלת השונה והשילוב הרב-תרבותי נבחנים קודם לכל בעתות משבר. רק כך נוכל לבנות מחדש ויחד חברה בריאה שכולנו משתוקקים לה. הלוואי שזה יקרה במהרה.

 הכותב, פרופ' יובל אלבשן, הוא דיקן הקמפוסים הרב תרבותיים בקריה האקדמית אונו