המיזם המרגש המחבר בין סטודנטים וניצולי שואה

כולנו חיים על רצף מתמשך של עבר-הווה-עתיד, אבל נדירות הפעמים בחיים בהן ניתן לשזור את כל השלושה וליצור ביחד משהו גדול ומשמעותי. אחד מהפרויקטים שמנסים לעשות את הדבר הגדול הזה הוא "הפרויקט הלאומי", הפועל מזה 8 שנים על ידי המשרד לשוויון חברתי באמצעות התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל, ומכיר בין סטודנטים לניצולי שואה.

מטרת הפרויקט נחלקת לשניים: האחד סיוע בבירור זכויות ניצולי השואה, הניתנות מטעם מדינת ישראל ומדינות החוץ, היות ובמקרים רבים הניצולים כלל אינם מודעים לזכויותיהם. במישור השני איסוף סיפורים אישיים של ניצולים, במטרה לשמר את הזיכרון ולעצב את תודעת החברה הישראלית. למעשה הפרויקט עוזר למי שעברו את הזוועות הקשות להתמודד בהווה עם מציאות החיים, להפיג את הבדידות ולהנציח את סיפורם למען העתיד - מה שיוצר חיבורים מרגשים שלא היו נוצרים בלעדיו.

אחד מאותם חיבורים הוא סיפורם של אלעד כהן (29) סטודנט שנה ד' למדעים באוניברסיטה הפתוחה ותלמיד קורס מורי דרך בקמפוס הנמל של אוניברסיטת חיפה. אלעד מגיע להתנדב אצל יוסף מורנו, ניצול שואה מבולגריה בן 84, המתגורר כיום בקרית טבעון.

עם שניהם אני משוחחת בעוד הם נמצאים יחד בדירתו של יוסף, במסגרת עוד אחד מהמפגשים הקבועים שלהם. רגע לפני שאנחנו מתחילים חשוב לי לשאול את אלעד מדוע עם כל מגוון המלגות המוצעות היום לסטודנטים, הוא בחר דווקא בפרויקט הזה, העוסק בתחום שהוא לעיתים עצוב וקשה להתמודדות. "דווקא בגלל זה ובגלל האוכלוסייה אליה הפרויקט פונה – בחרתי בו", מסביר אלעד, "מדובר באוכלוסייה מבוגרת בעלת ניסיון חיים רב, אוכלוסייה שניתן ללמוד ממנה הרבה מאוד במיוחד בגילאים הצעירים שלנו. בסופו של דבר הם בנו את המדינה ויחד עם זאת הרבה פעמים הם נדחקים לשולי החברה בימינו, ללא כל הכרה והוקרה". 

נכון להיום פועלים בפרויקט 135 סטודנטים בפריסה ארצית מצפון ועד דרום, המשיגים לעיתים רבות תגמולים עבור הניצולים, תגמולים שעשויים לשפר משמעותית את איכות חייהם ורווחתם. אל הפרויקט אלעד נחשף במסגרת לימודיו והחליט להצטרף אליו. הוא שלח קורות חיים, הלך לראיון והתקבל. במקביל יוסף קיבל אף הוא טלפון מאדם שהזדהה מטעם הפרויקט הלאומי וסיפר לו על הרעיון שמאחוריו. "כל פעם כשמושיטים לי יד אני מושיט בחזרה", מסביר יוסף, "אני חושב שאם כבר יש מוסדות שרוצים לעזור, אז אני רוצה לנסות. אם לא הולך, תמיד אני יכול לוותר על זה". בשלב זה רכזת הפרויקט העבירה את פרטי ההתקשרות של יוסף לאלעד, השניים מצאו יום קבוע ושעה שנוחה לשניהם, ומשם הכל היסטוריה.

"הפרויקט הזה ממלא כל מיני חולשות של הגיל שלי"

כבר מהפגישה הראשונה הגיע אלעד כשהוא מצויד עם כל החומר, אחרי שעבר הכשרה והשתלמות מטעם הפרויקט הלאומי בנוגע למיצוי זכויות, והשניים התחילו לעבור לאט לאט על כל הסעיפים. השנה זו כבר השנה השנייה שהם ביחד ויוסף מספר לי בהתרגשות על רשימת ההישגים שהם כבר הצליחו להגיע אליהם. "הפרויקט הזה ממלא כל מיני חולשות של הגיל שלי ועוזר לגלות את הזכויות שמגיעות לי, ואני לא יודע עליהן בגלל הביורוקרטיה. למשל לא מזמן הייתי במרפאת כאב, שילמתי 1,200 ש"ח על טיפול ואף פעם לא ביקשתי החזר על כך. פה אלעד התיישב על המחשב ותוך כמה שניות הגיש את הבקשה, כך שכעבור כמה ימים קיבלתי את הכסף בחזרה".

"עכשיו אנחנו בדיוק עושים תיאום מס", הוא מוסיף, " אלעד התיישב על המחשב, סרק לי את כל הדפים והוא מעביר להם דרך האינטרנט את מה שאני לא יודע לעשות. לפעמים הוא גם מראה לי כל מיני זכויות שיש לי להנחות על משקפיים, לטיפולי שיניים ולעוד כל מיני הוצאות גדולות – אבל אני לפעמים מוותר על זה, אני מרגיש שיש לי מספיק כסף בשביל זה ואני מעדיף שייתנו את זה למי שאין להם. מה שכן, לפחות הוא עושה את שלו והוא מביא לי את האפשרויות שעומדות בפניי, אם יש משהו שאני מרגיש שלא מתאים לי או לא מגיע לי אני בוחר לא לנצל אותו", הוא מסביר ומעניק לנו תזכורת מרגשת לדור יפה יותר.

ואלעד ממש לא מסתפק בזכויות שמגיעות ליוסף בתוך גבולות המדינה. רק לאחרונה הוא הגיש בקשה לגרמנים, מכיוון שיוסף עבד אצל איכר בגפנים עם משפחתו ולא קיבל על כך תשלום. בגרמניה הכירו בזה ויוסף קיבל בעקבות זה מענק כספי ובנוסף 67 יורו מדי חודש כפנסיה.

אם יש עניין שאלעד נתקל בו ולא יודע איך לטפל הוא ממש לא לבד. מוקד אונליין מטעם הפרויקט הלאומי במשרד לשוויון חברתי דואג לתת לו תשובות בהקדם, ולעיתים אף תוך כמה דקות. "אני לא רגיל לקצב הזה", צוחק יוסף, "גם לי יצא לאורך החיים לנהל מערכות גדולות מאוד אבל זו הביורוקרטיה של לפני 25 שנים, דברים השתנו מאז".

ואכן יוסף עבר הרבה בחייו; מילדותו בבולגריה לפני 84 שנים, דרך החיים מעת הגעת הנאצים בצל שילוח יהודי בולגריה להשמדה באושוויץ והשילוח ברכבת לעיר האיסוף. "ראיתי רכבות דחוסות בלי סוף בגיל 7 ו-8, חלק גדול מהנוסעים מתו בדרך", הוא נזכר. אביו שהיה חזק יותר הוחזק בעבודות בכפייה בסלילת כבישים. הוא, אחיו ואמו המתינו לאורך המלחמה לאיסוף בתנאי הישרדות. "בכל רגע נתון יכלו לקרוא לנו להיות באושוויץ בהתראה של שעתיים", הוא מספר, "בין לבין ניסינו להמשיך לחיות ולהתקיים. אני כילד לא תמיד ידעתי שאנחנו מיועדים להשמדה, היה לי את החיבוק של אמא שלי וזה הספיק לי. כולם סבלו – אז גם אנחנו סבלנו".

יוסף ומשפחתו שרדו את השואה ועלו לארץ לפני 70 שנה כשהוא בן 14. את לימודיו התיכוניים הוא למד בחברת הנוער בקיבוץ בית קשת - הקיבוץ הראשון של הפלמ"ח, הוא התגייס לנח"ל, חזר לקיבוץ משגב עם ועסק לאורך חייו בחקלאות וכן בחברת עמידר בתפקידים שונים, ביניהם היה המנכ"ל האחראי מדן ועד אילת. במהלך שנים אלה איבד את בנו בתאונת אימונים בגולן לפני כ-34 שנים וכן התאלמן מאשתו לפני כ-13 שנים.

סיפור חייו זה מתועד במסגרת הפרויקט הלאומי עם מיזם "לדורות", בו סטודנטים לקולנוע מנציחים את סיפור חייהם ועדותם של ניצולי השואה. מי שהגיע לתעד את סיפורו של יוסף הוא עידו פרוכטר, סטודנט שנה ג' לקולנוע, תקשורת והוראה במכללת סמינר הקיבוצים.

"הסיבה שהחלטתי להצטרף דווקא לפרויקט זה היא היכולת שלי כיוצר לממש וליצור את האומנות שלי, הכיף שלי, מה שאני יודע לעשות ולומד עליו בלימודים - בעיקר בפן הדוקומנטרי", מסביר עידו, "במקום 'רק' להעביר בכתב את הטקסטים, שאיפת הפרויקט היא ליצור חיבור אמיתי ועמוק בין המתעדים לניצולים, על ידי יצירת אומנות יחד".

איך זה בא לידי ביטוי?

"זה מתבטא בצורה מאוד קונקרטית ומשמעותית בתערוכות שאנו מייצרים אחת למספר חודשים. בתערוכה, וכך גם מעבר לגבולותיה, האמנים המתעדים, אלו שכתבו ואלו שצילמו ממשיכים את הסיפור של הניצול ומציגים אותם כאילו היו חלק מהסיפור עצמו. חשוב להדגיש שהצילום וכתיבת הטקסט, אותו תיעוד של הניצול, נעשים בדגש מאוד אישי. אנחנו חופשיים לכתוב את הטקסטים באופן רגשי, דרך החוויה שלנו. בנוסף נעשה תיאור 'יבש' של הפרטים למאגר עדויות של המדינה. מדובר במלגה מאוד ייחודית. מלגה שרואה בך כאמן או יוצר, ובאותה נשימה מושיטה יד כה חשובה וחמה לאזרחים הוותיקים שהצליחו לנצח את השואה".

ואיך זה היה לעבוד מול יוסף?

"אני ויוסף נפגשנו רק לכמה שעות ספורות, ועם זאת, נוצר חיבור מידי ומעניין. גיליתי איש פעיל, שאוהב לחיות ולמצות כל רגע מהחיים. האופטימיות שלו הדביקה אותי, ובעיקר האמון שהוא נותן בי", מסכם עידו.

"כששואלים אותי למה אני בפרויקט, אני מסביר שאני רואה את עצמי כמתנדב בשימור אתרים ואני שורד שואה שראוי לשימור", יוסף מתבדח.

על טיב הקשר המדהים בין אלעד ויוסף לא באמת צריך לשאול, הם לא מפסיקים לצחוק אחד עם השני ולדבר בשפה משלהם, אבל גם כשאני עושה את זה הם מאוד מתרגשים ושמחים לפרגן זה לזה.

"מההתחלה הרגשתי בנוח עם אלעד", יוסף מספר, "יש לו ממש אופי של מורה ויש לו המון סבלנות אליי. הוא עוזר לי לעשות הרבה דברים ותמיד בשמחה ובמה שאני צריך. אני בטוח שהוא גם יהיה מדריך טיולים טוב, אני מנסה לעזור לו גם בזה מניסיוני".

"אני גם מרגיש שנוצר ביננו קשר מדהים והרבה מזה בזכות יוסף, שבאמת מעשיר אותי בתחומים שונים החל מהיערכות לשוק העבודה ועד לתחביב היין שלו. הוא תמיד אומר לי 'אתה מלמד אותי, אז גם אני אתן לך משהו לחיים'", מוסיף אלעד.

ומה באמת קיבלת?

"קיבלתי פרופורציה חדשה על החיים. למדתי שהשפע שיש לנו היום במדינה, הביטחון והכלכלה החזקה הם תוצאה של עבודה קשה של האנשים האלה. למדתי להעריך מקרר מלא, חדר לבד, בגדים חדשים ונקיים, את החופש לבחור, את החופש לחגוג את החגים שלך. ובכללי לקחת הכל בקלות כי בסופו של דבר טוב פה מאוד בארץ".

השרה לשוויון חברתי ח"כ גילה גמליאל: "כבת למשפחה ניצולת שואה, ששכלה את סבה ואחותה במחנה הריכוז ג'אדו שבלוב, אני מכירה מכלי ראשון בחשיבות הפרויקט הלאומי. מחובתנו לעמוד לצד ניצולי השואה, להקל ולסייע בבירור ומיצוי הזכויות המגיעות להם ולכך פועל המשרד לשוויון חברתי. בשנים האחרונות, הענקנו סיוע ומידע, באמצעות מוקד 8840*, לכ-213,000 ניצולי שואה במיצוי מלוא זכויותיהם, ואף מיצינו זכויות לרבים מהם בהיקף של 15 מיליון ש"ח מממשלת גרמניה. מעבר לכך, אנו מקיימים שורה של מיזמים להפגת בדידות, לתיעוד סיפורי החיים".

• יום השואה
• ניצולים
• סטודנטים