אז עברתם את הבגרויות, את הפסיכומטרי, את הימים הפתוחים ואת מבחני הקבלה. אה, ובין לבין, עשיתם צבא, ככה בקטנה. והנה הגיע היום המיוחל - אתם יושבים בכיתה הענקית באוניברסיטה או במכללה, סביבכם עוד כמה עשרות (לפחות) של סטודנטים חדשים ונרגשים ואז נכנס המרצה ומתחיל לפזר מילים שאתם בכלל לא מכירים כמו סילבוס או פרקטיקום, יחד עם רשימת קריאה חובה (באנגלית כמובן) בלתי נגמרת, עבודות, פרויקטים, מטלות ומבחנים, מבחנים ומבחנים.

אז אם אתם הסטודנטים הטיפוסיים, זה בערך השלב שבו אתם נכנסים כבר לחרדה, שלא לומר – פאניקה. האוזניים נאטמות, המבט נהפך זגוגי וכל מה שאתם רק חושבים עליו זה "מה אני עושה פה ומה בכלל חשבתי לעצמי?!".

ובכלל, עוד לא התחלנו לדבר על כל ה"מסביב". על זה שרק עכשיו עברתם לדירה שכורה עם חדר כל כך קטן שאפילו אין איפה לשים את ערימת הכביסה לבית. על זה שבעל הדירה מנדנד שעדיין לא העברתם את הארנונה, ועד הבית, חשבון הגז והחשמל על שמכם, או על זה שמחכות לכם עוד 3 משמרות השבוע בעבודת סטודנטים מעייפת ומייגעת.

כל אלו מובילים למחשבות כפירה ברורות – "בשביל מה אני עושה את זה בכלל?", "מי אמר שלימודים גבוהים הם המפתח להצלחה או שאולי בכלל כדאי לנסוע לארה"ב ולנסות את מזלי שם? בכל זאת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לא?".

אז לא. לפני שאתם אורזים את המזוודות ומחדשים את הוויזה, תמתינו 2 דקות. אתם הרי גם ככה בשיעור. קחו כמה נשימות עמוקות ותחשבו. אמנם עברו די הרבה שנים אבל תחשבו על כל הפעמים שהייתם "חדשים" – חדשים בכיתה א', חדשים בתיכון, חדשים בצבא, חדשים בכל מקום - והרי אם הגעתם עד הלום זה אומר שצלחתם את כל המכשולים האלו, שלמדתם את השטח, שבחנתם את האופציות שניסיתם וניסיתם וניסיתם ובסוף גם הצלחתם – עובדה, אתם פה!

סטודנט מוטרד (צילום: יחסי ציבור, shutterstock)
האוזניים נאטמות, המבט נהפך זגוגי וכל מה שאתם רק חושבים עליו זה "מה אני עושה פה ומה בכלל חשבתי לעצמי? | צילום: יחסי ציבור, shutterstock

אז אמנם אתם מרגישים שאתם כבר בשלים ובוגרים, שהרבה שנים של ניסיון מאחוריכם ושאתם כבר אמורים לדעת הכל, וישר, אבל זה הרי לא בדיוק כך.

לימודים אקדמיים הם שונים. קודם כל, כבר מתייחסים אליכם כבוגרים, כעצמאים, כאחראים. אין פה מורה לדקדוק שתבדוק אם עשיתם את השיעורים, אם אתם מעורים בחומר, אם קראתם את הפרק בספר, אם אתם בכלל בכיוון. והדרישות הן גבוהות. אתם נדרשים ליישם, להסיק, להפעיל את ההיגיון, לקלוט את החומר שנמסר לכם ולקחת אותו רמה אחת קדימה.

יש לזה גם יתרונות, באמת. קודם כל, להבדיל מתיכון וכל השאר, אתם סוף סוף לומדים מקצוע שבאמת מעניין אתכם, שבחרתם בו, שרוב הסיכויים שתמשיכו ללמוד ולהתמקצע בו עוד שנים רבות. ומעבר לזה, זה גם כיף. כיף שסומכים עליכם, שמתייחסים אליכם כאל מבוגרים, שלא בודקים אתכם בקטנות, בפרטים הטריוויאליים, אלא מתייחסים אליכם כאל קולגות לעתיד, כאל אנשים ששווה ואף ראוי לשמוע את דעותיהם ומחשבותיהם.

ד"ר מיכל עינב (צילום: ירדן זהב,  יח"צ)
ד"ר מיכל עינב | צילום: ירדן זהב, יח"צ
אז מה עושים? מסתבר שרוב הסטודנטים לא מודעים לכך אבל יש למי לפנות לעזרה. היום, כמעט בכל אוניברסיטה או מכללה יש מרכז  או יחידה לקידום הוראה, שכל תפקידה היא להנחות אתכם כיצד למעשה ללמוד. כיצד לחלק את הלמידה לאורך הסמסטר, כיצד להבחין בין עיקר וטפל, כיצד לחלוק מטלות עם סטודנטים נוספים ובעיקר כיצד לנווט בעולם החדש והזר הזה.

אז לסיכום, מה למדנו? כן, כן, למדנו. קודם כל, נשימות עמוקות, נקו את הראש (ואת הלב) ותקשיבו למרצה, אתם הרי גם כך בכיתה, נכון? השקעתם הרבה זמן ומאמצים להיות בדיוק איפה שאתם. והכי חשוב, אם אתם לא מבינים – תשאלו. תשאול בשיעור, תיגשו למרצה אחרי השיעור, תגיעו לשעת הקבלה, תפתרו מבחנים לדוגמא, שלחו מייל עם שאלות למתרגל, תאמו פגישת לימוד אישית והעיקר – אל תתביישו לבקש עזרה.

יודעים למה? אגלה לכם סוד בתור מרצה ותיקה. אנחנו תמיד שמחים לעזור לאלו שמתאמצים, אלו שמתעניינים, אלו שאכפת להם, אלו שחשוב להם. אז אם רק תפנו אלינו – אנחנו נשמח להיות שם בשבילכם. בהצלחה.

ד"ר מיכל עינב, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול בבני נוער, מרצה בכירה בתחומי הפסיכולוגיה בבית הספר למדעי ההתנהגות של המרכז האקדמי פרס.