בפעם הראשונה שפגשתי את מנחם פארי, לא ידעתי למה לצפות. אבל כשהסתכלתי בו, לבוש בחליפת הספורט (בגיל 86 הוא עדיין מתעמל 3 שעות ביום!), כמעט נבלע בתוך הספה הענקית שלו, מיד הבחנתי באיזה ניצוץ שובבי בעיניו. בהמשך גיליתי שרוח השובבות והמרדנות ליוותה איתו מילדותו המוקדמת בבודפשט וממשיכה איתו עד היום. בעבר הוא לא הרגיש צורך לספר את סיפור חייו, וזאת למעשה הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. מאז ומתמיד היה אדם של עשייה ולא של מילים. עכשיו פתאום צץ בו צורך דחוף לשתף אחרים בסיפורו, סיפור יוצא דופן שיש לו גם זווית היסטורית מרתקת.

את מנחם פגשתי במסגרת הפרויקט הלאומי ומלגת ״לדורות״, של התאחדות הסטודנטים הארצית והמשרד לשוויון חברתי, בה נוכחתי לראות שרבים מניצולי השואה מתנגדים ואף נלחמים בדימוי של יהודים ההולכים אל מותם ״כצאן מובל לטבח״. כשהתנדבתי לתעד את סיפוריהם האישיים, הבנתי שהתפקיד שלי הוא חשוב ומשמעותי אפילו מעבר למה שחשבתי בהתחלה, שכן הוא לא רק לתעד סיפור פרטי, אלא גם לעזור להם לשבור את התבנית המוכרת דרך סיפור החוויה האישית שלהם. הניצולים עמם נפגשתי בחרו להתמקד דווקא בדרך ובהישגים, ולא בסבל ובאובדן, שקיימים כמובן בכל סיפור של שורדי השואה.

לפני כשלושה חודשים הכרנו את מנחם פארי, ניצול שואה עם סיפור חיים בלתי נתפס, הרוצה לכתוב בעזרתנו ספר על חייו, ואנחנו כאן כדי לעזור לו לכתוב ולתעד. הוא סיפר לנו על תקוות והצלחות, על בניית בית בישראל ועל היוזמה שנקט בכל צומת דרכים שנקרתה בדרכו, עד שעלה ארצה.

במפגש הראשון מנחם מנה פרקים עיקריים בחייו: הילדות בבודפשט, הגעתו לארץ ישראל עם אחותו, לימודיו בטכניון, שירותו בחיל האוויר ולאחר מכן הקמת משפחה ובניית עסק מצליח בישראל. מה שלא סיפר באותו מפגש ראשון אבל התברר מהר מאוד בהמשך, זאת אותה רוח עצמאית ומרדנית שכנראה היתה חלק מסוד הצלחתו בחיים.

הדרך לחיים ולזהות חדשה כאן בישראל

״באנו ממשפחה דתית מאוד, אבא שלי היה צאצא של משפחת החתם סופר ובגיל 6 נשלחתי ללמוד עם מלמד. כבר אז הייתי מרדן גדול וביום הראשון כשאמר לנו המלמד שאסור לערבב חלב עם בשר, כל זה נשמע לי כמו שטויות", שיתף אותנו מנחם בזיכרון ילדות מוקדם המעיד על אופיו הסקרן שיעזור לו לשרוד בהמשך חייו, "אז הלכתי הביתה, פתחתי את המקרר, לקחתי קצת חלב ומזגתי אותו על סיר הבשר. חיכיתי וחיכיתי וראיתי ששום דבר לא קרה, אף אחד לא מת או אפילו נעשה חולה בגלל זה. למחרת חזרתי למלמד ואמרתי לו: 'מה שאמרת לי זה שטויות, שפכתי חלב על הבשר ושום דבר לא קרה'. הוא התחיל לצעוק: 'אתה צא מכאן, שייגעצ!', וככה גמרתי עם הדת אחת ולתמיד. ההורים שלי כעסו עלי מאוד כמובן, אבל לא היה מה לעשות, כזה הייתי".

מנחם היה אחד מ-300 הילדים שיצאו ברכבת קסטנר מבודפשט ביוני 1944, ביחד עם כ-1,600 יהודים הונגרים שהיו על הרכבת ונמלטו מהנאצים. הרכבת נעצרה במחנה הריכוז ברגן-בלזן לכמה חודשים ובסופו של דבר הגיעה ליעדה בשווייץ. מנחם, שהיה אז בן 11 בלבד, עשה את המסע יחד עם אחותו בת ה-7.

את המסע מבודפשט לשווייץ תיאר לנו מנחם בדיוק מרתק, ותוך הקפדה על כל הפרטים. הוא גולל בפנינו כיצד ירד מהרכבת בכל תחנה כדי לחפש מזון בשדות, סיפר על העצירה במחנה הריכוז ברגן-בלזן, ובהמשך גם תיאר את השהות בתחנת ביניים של עליית הנוער של הנרייטה סולד למרגלות אגם ״טון״, שהות שהתארכה מדי לטעמו ולכן החליט לברוח משם יחד עם אחותו ועוד כ-15 ילדים ולעשות את דרכו לארץ באופן עצמאי. דרך שכללה התגנבויות לתוך רכבות נוסעים לבארי אשר באיטליה. ומשם חיפוש אחר ספינה בריטית בדרכה לישראל, ספינה שעלה עלה בסתר ולכן נאלץ לשהות כמה ימים בחדר הפחם עד הגעתה למפרץ חיפה.

אמנם עד כה תיעדתי סיפורים של שני ניצולים בלבד, אך כששיתפתי את הרשמים שלי עם אחרים כמוני, גיליתי שרבים מהניצולים, חלקם מתועדים במסגרת פרויקט זה, מסרבים לתדמית שדבקה בהם בחוסר צדק של קורבנות חסרי ישע, ורוצים לספר דווקא על הדרך שלהם לחיים ולזהות חדשה כאן בישראל.

הכותבת היא אביגיל שימל, סטודנטית ביחד עם שותפתה טלי ביקל בפרויקט ״לדורות״, מלגה של התאחדות הסטודנטים הארצית והמשרד לשוויון חברתי.