אנחנו יודעים בדיוק מה עובר לכם בראש כשאומרים לכם "חיים סטודנטיאליים": לחץ, עומס, מירוץ בלתי נגמר אחרי הלימודים והעבודה כדי לממן את הדירה או המעונות (שאתם אפילו לא מספיקים להגיע אליהם) ואת שכר הלימוד השנתי, שיכול להגיע לפעמים לסכומים ממש גבוהים ומאתגרים.
אבל זה ממש לא חייב להיות ככה. מה אם היינו אומרים לכם שיש סטודנטים שחוזרים מיום הלימודים לקהילת סטודנטים מגובשת? לכוס קפה עם השכנים, מדורה משותפת או אפילו שיחה אל תוך הלילה בפאב של הקיבוץ? אלו החיים של לא מעט סטודנטים, שבוחרים לגור בקהילות סטודנטים מסוג קצת אחר.
כאלו למשל הם החברים בכפרי הסטודנטים של ארגון "קדמה", העוסק בחיזוק ההתיישבות הכפרית באזורי הספר של מדינת ישראל, באמצעות כפרי סטודנטים, ארגון נוער ושנת שירות. הסטודנטים והשינשינים (מתנדבי שנת השירות) מובילים מגוון רחב של פרויקטים חברתיים ביישובי הסביבה בתחומי החינוך, הקהילה והחקלאות, ומהווים קהילה צעירה ומגוונת של צעירים הרוצים ליזום, ליצור ולהזרים דם צעיר ליישובים המרוחקים ממרכז הארץ. אפשר לראות בזה ציונות גרסת 2020.
השנה, לצד תחילת הלימודים במוסדות השונים, ייפתחו עוד שני כפרי סטודנטים של "קדמה": בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה ובקיבוץ מנרה שנמצא על קו התפר הצפוני של מדינת ישראל.
"האמת שהיא שהרבה זמן חיפשתי מגורים למהלך התואר", מספר דקל מרקוביץ' (29) מפתח תקווה, סטודנט שנה א' למדעי הרוח והחברה במכללה האקדמית ספיר, "אל הכפר המתהווה בקיבוץ ניר עוז נחשפתי כשהגעתי ליום הפתוח במכללה והרגשתי שזה פרויקט נפלא בשבילי שמתאים לי בול. החיים עם עוד חבר'ה צעירים בכפר סטודנטים השוכן בתוך קיבוץ וההשתלבות בחיי קהילה, זו חוויה שקשה להשיג אותה בעיר או בכל מיני מקומות אחרים. אתה פוגש מגוון מדהים של סטודנטים מכל מיני מוסדות באזור, דתיים וחילונים, בנים ובנות. איפה עוד אפשר למצוא דבר כזה?".
ואכן, חיי הקהילה בכפרי הסטודנטים השונים מעוררי קנאה. במקביל ללו"ז הלימודים של כל סטודנט וסטודנט, לכל אחד מחברי הכפר יש עוגן שבועי שהוא מחויב אליו, התנדבות פעמיים בשבוע בתחום החינוך או בתחומי החברה והקהילה. שעות ההתנדבות מצטברות ל-300 שעות התנדבות שנתיות סה"כ ומעניקות לסטודנטים מלגה בגובה 10,000 ש"ח, זאת בנוסף למגורים מוזלים בדירות הצעירים של הקיבוץ (כ-550 ש"ח בחודש). "הרעיון הוא שהסטודנטים לא ייכנסו ללחץ של עבודה-לימודים-עבודה, אלא שיוכלו לקבל דירה במחיר סביר וגם ליהנות ממנה", מסבירה נגה שטריך (25) מנהלת מחוז דרום של הארגון, "גם המלגה עצמה לא מעמיסה כמו עבודה במשרה מלאה. ההפך, היא ממלאת ומעניקה להם משמעות, מלמדת אותם חיי שכנות טובים וערכים כמו אכפתיות, נתינה וחברות".
החברים בכפר מחולקים לצוותים שונים שאחראיים לפעילויות שונות, כמו ערבי גיבוש מסביב למדורה, סדנאות מבחוץ, מרכזי תרבות ופאבים של הקיבוץ שהם מפעילים ועוד. "הרעיון הוא שהמקום יהפוך למוקד תרבותי באזור. שהסטודנטים יהפוך לחלק מהמקום ויכניסו את הרוח הצעירה שלהם לקיבוץ", מסבירה שטריך, "השאיפה היא מצד אחד להביא סדנאות, הרצאות והופעות לקיבוץ כדי להרים את המורל ומצד שני גם להשתתף בפעילויות שכבר קיימות בקיבוץ כמו אירועי יום העצמאות, התערוכה החקלאית בשבועות ועוד".
כיום הכפר בניר עוז מונה כ-15 חברים, כשהמטרה היא להתרחב ולגדול. השבוע כולם כבר הקדימו להגיע וערכו היכרות ראשונית. "היה ממש מקסים לפגוש את כולם", מספר מרקוביץ', "ניקינו את החדרים ביחד ואכלנו ארוחת ערב משותפת. פגשתי אנשים מעניינים שיצאו מאזור הנוחות שלהם והגיעו במטרה להיות חלק ממשהו ולא רק עם עצמם, וזה מרגש ומסקרן. בגלל שאנחנו השנה הראשונה יש לנו הרבה כוח בידיים, גם על ההשתלבות בקיבוץ וגם על החיים שלנו כקבוצה בכפר".
"מקומות כאלה מושכים אליהם אנשים טובים"
ובמרחק מאות קילומטרים צפונה, גם קיבוץ מנרה יחנוך השנה את כפר הסטודנטים הראשון שלו שיפעל במתכונת דומה לזו של הכפר בניר עוז. אחת מחברות הכפר בשנתו הראשונה היא נעה וייסברג (26), מזכרון יעקב במקור, שמתחילה השנה את לימודיה במכינה הקדם אקדמית של מכללת תל-חי. "באופן כללי אני מאוד אוהבת את הצפון", היא מספרת כשאני שואלת אותה למה בחרה להגיע דווקא לכפר הסטודנטים, "יש פה אווירה טובה, רגועה והמון נוף וטבע. עוד לפני ששמעתי על הפרויקט העדפתי לחפש מגורים באחד הקיבוצים הסמוכים מאשר לגור במעונות או בעיר. גם את קיבוץ מנרה הכרתי לפני ונורא אהבתי אותו, כך שכשנחשפתי לראשונה לפרויקט זה היה לי טבעי פשוט להצטרף".
"אנחנו 15 חברים בכפר ויש הרבה אנשים מעניינים וכיפיים. לא הכרתי אף אחד לפני וקצת חששתי מזה, אבל בסופו של דבר גיליתי שכולם אחלה בני אדם", היא מספרת בהתרגשות, "נראה לי שמקומות כאלה מושכים אליהם בסופו של דבר אנשים טובים".
"המטרה שלנו היא לחזק את ההתיישבות על הגבול", אומרת שני אמאר (26), מנהלת אזור צפון של העמותה, "הקיבוצים בגליל העליון נחלקים לקיבוצי העמק וקיבוצי ההר. רוב האנשים מכירים את קיבוצי העמק (כמו בית הלל, הגושרים, דפנה או כפר בלום) בגלל שהם חזקים תודעתית וגם פופולריים בתחום התיירות והשכירות. לעומת זאת היישובים בהר נתפסים כרחוקים יותר וגם החורף בהם קשה יותר - מה שגורם להרבה צעירים להירתע מלהגיע לשם. בסופו של דבר רוב האנשים בקיבוץ אלו אנשים בגילאי פנסיה פלוס, שהגיעו לשם כצעירים אך לא הצליחו להשאיר שם דור ממשיך יציב. זה גרם לנו להבין שצריך אותנו שם, האזור הזה צמא לרוח צעירה".
גם שטריך מסכימה איתה ומספרת על הרצון הגדול של אנשי קיבוץ עוז בכפר הסטודנטים כמקור לאנרגיה צעירה ומחיה: "בשנים האחרונות הצורך בעוטף עזה זועק לשמיים", היא מספרת, "המקום פה בוער תרתי משמע. הקיבוצים מאוד מתבגרים, המצב הבטחוני מקשה על קליטה של משפחות צעירות, ואפילו בוגרי הקיבוץ יוצאים החוצה כדי לגור בערים או למצוא את עצמם במרכז הארץ. נוצר מצב שחיי התרבות של הצעירים ממש נעלמו ואנחנו רוצים לחדש את זה".
כשאני שואלת את שתיהן על תהליך גיוס הסטודנטים הן מספרות על אתגרים בדרך, אך יחד עם זאת על ביקוש עולה והתעניינות גוברת: "בהתחלה היה קשה לגייס סטודנטים למיזם", משתפת אמאר, "לא פשוט לשכנע אנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם. אבל לאחרונה אנשים מתחילים להתעורר. השנה ממש הכפלנו את עצמנו ואנחנו שואפים עוד להתרחב".
"גם אצלנו אנשים ממש מתלהבים מהרעיון", מחזקת שטריך, "היום צעירים מאוד מחפשים קהילה, הם רוצים את השכן הטוב הזה שאפשר לקפוץ אליו לארוחת ערב אחרי יום ארוך. זה מחמם את הלב וגורם לאנשים לרצות להישאר ולהרגיש שזה הבית שלהם. ברור שיש אנשים שהמרחק מפתיע אותם, כי מבחינתם זה מוגזם לצאת מרדיוס של חמש דקות מהקמפוס, אבל הרבה מבינים גם שזה שווה את זה כי בסוף היום מחכה לך מקום עם חברים וחוויות".
"להילחם על הבית מהצד השפוי של החיים"
והחוויות, כמו שאנחנו שומעים לעיתים תכופות בחדשות, לא תמיד הכי חיוביות. בסופו של בלתי אפשרי להתעלם מהפיל שבחדר. כי במדינה כמו ישראל, לא פשוט לחיות בסמוך לגבולות שמהווים קווי עימות מרוחקים. "אי אפשר להתכחש לזה שיש אנשים שמפחיד אותם או מרתיע אותם לגור בעוטף", מודה שטריך, "אבל כמו שחברי הקיבוץ בוחרים כל יום מחדש להיות חלק מהמקום הזה ולגור פה, ככה גם מרגישים הסטודנטים. כשאתה מרגיש בבית וטוב לך פה אתה מוכן לסיטואציה הזאת. בסופו של דבר המתיחות הביטחונית היא לא משהו שמורגש כל הזמן ביומיום. יש פה גם הרבה מדשאות, שבילים, ילדים מסתובבים. מי שמוכן לבוא ולגור פה מבין את החשיבות של זה".
לדבריו של מרקוביץ', המגורים בעוטף עזה הם לא פחות מחוויה מתקנת: "בשירותי הצבאי הייתי לוחם בשייטת והתרגלתי להגיע לאזור עוטף עזה כדי להתאמן או במסגרת מבצעים, פעולות ומלחמות. מהשירות יצאתי די פגוע והוגדרתי כנפגע פוסט-טארומה. מבחינתי להגיע לפה היום במסגרת כפר הסטודנטים זה משהו שנותן לי פרספקטיבה שונה למקום, כמו תרפיה כזו. לבוא ולהילחם על הבית מהצד ההגיוני והשפוי של החיים. אנשים הכינו אותי שהולך להיות לי ממש טוב פה - וזה נכון. האנשים פה ממש טובים וקיבלו אותנו בלב רחב".
גם בגזרה הצפונית אמאר מספרת על תגובות חיוביות: "הרבה אנשים מדברים על זה שכפר הסטודנטים מרים את הקיבוץ ומחזיר את הרוח למפרשים של התושבים. הקהילות במקומות כאלה הרבה פעמים מרגישות שהן לא שוות ושאף אחד לא רוצה באמת לגור איתן כי הן מרוחקות או כי הן מתבגרות".
"חבורה כזאת אקטיבית של סטודנטים שמגיעים, מתנדבים ועושים למען הקיבוץ, נשארים לשנה נוספת ואפילו מתכננים להישאר ולגור שם גם אחרי הלימודים – נותנת להם הרבה כוחות ומזכירה להם את האנרגיות והערכים שהביאו אותם לשם מלכתחילה".