בין עדרי הפרות אי שם בחוות בקר עצומה במדינת וושינגטון, ילדה קטנה בת 10 וסבא שלה יושבים ומדברים על החלום: לגור בארץ הקודש. הכירו את חנה לרסון, מי שלמדה עברית לבד, הפכה ללוחמת בחיל המודיעין ואז יצאה למסע התרמה בכנסיות ברחבי ארה"ב למען החברים בצבא, כשבדרך היא מתפרסמת ברשתות החברתיות בגלל הפגנה אלימה. היום היא בוגרת קרן הישג, בעלת תואר ראשון בממשל וזוהי רק ההתחלה.
מה את הכי אוהבת בישראל?
"אחת הסיבות שבגללה החלטתי לעלות היא האנשים כאן. כשבאתי לארץ גיליתי אנשים יותר פתוחים שהזמינו אותי אליהם הביתה בכל הזדמנות, אף פעם לא הרגשתי לבד. גם בצבא הרגשתי שכל העם איתי. זו הרגשה ממש טובה שהייתה חסרה לי שם".
"למה האף שלך לא מספיק ארוך?"
המשפחה של חנה עזבה את אירופה אל המרחבים של מדינת וושינגטון שם היא רכשה שטח והקימה עליו חוות בקר. כבר מגיל קטן היא ספגה הרבה ציונות וסיפורים על ישראל מסבא שלה. "סבא שלי היה מאוד ציוני והוא בעצם עורר את הציונות שלי, ואני לקחתי את זה הלאה", היא מספרת. אבא שלה, שהוא נוצרי אדוק, ואמה היהודייה הקפידו לחגוג את החגים היהודיים והנוצרים בבית. למרות זאת, בסביבה בה גדלה לא היו יהודים נוספים והיא נאלצה להתמודד עם שאלות כמו: "מה זה בכלל" ו"למה האף שלך לא מספיק ארוך". "גדלתי באזור שאנשים לא יודעים מה זה יהודים אבל לא נתקלתי באנטישמיות מיוחדת. הייתה רק פעם אחת, השתתפתי בדיבייט ודיברתי בעד ישראל וכשיצאתי משם זרקו עליי אבנים".
חנה החליטה לקחת את החלום הציוני צעד נוסף קדימה והתחילה ללמוד עברית. "הייתי לוקחת ספרים מהספרייה כדי לקרוא בעברית ובכל הזדמנות שהייתה לי ניסיתי ללמוד. לא היה מישהו שיכולתי לדבר איתו בשפה הזו אבל למדתי מספרים ומסרטונים ביוטיוב".
בגיל 18 חנה נרשמה לתכנית "שר-אל" המביאה לארץ צעירים המתנדבים בבסיסם של צה"ל. התכנית אמנם מוגבלת לשבועות בודדים, אבל היא ביקשה להישאר והתנדבה במשך ארבעה חודשים. "רציתי לוודא שאני באמת יכולה לחיות פה, שזו לא סתם פנטזיה. רציתי לבוא ולחוות איך זה להיות בצבא וקיבלתי טעם טוב".
איך הרגשת?
"התחברתי מאוד לארץ. פגשתי כבר אנשים והייתה לי משפחה מאמצת מרמלה, משפחה עיראקית חמה. באתי אליהם הביתה, הם לא דיברו אנגלית בכלל ואני לא ידעתי עברית אבל הם עזרו לי. הייתה לי עוד משפחה מאמצת ביישוב עומר שעלו מארצות הברית כמה שנים קודם".
היית בקשר עם המשפחה בחו"ל?
"כשטסתי בפעם הראשונה אימא שלי חשבה שאני כבר לא אחזור. הם ידעו שזה החלום שלי".
יותר מדי הזמנות לשבת
חנה חזרה לארה"ב והתחילה בתהליך הבירוקרטי של העלייה לישראל. היא הצטרפה לגרעין "צבר" לבני ישראלים שחוזרים ארצה, ובחודש יולי 2010 נחתה בארץ כעולה חדשה. למרות ההצעות שקיבלה לשירות צבאי ביחידה לקשרי חוץ, היא ביקשה להגיע לקרבי. "התגייסתי לאיסוף קרבי שהייתה יחידה יחסית חדשה. אבל העדפתי קרבי כי ידעתי שזו חוויה שלא אקבל בשום מקום אחר. האמת היא שחששתי קצת מהקושי הפיזי, אבל הקושי המנטלי היה הרבה יותר קשה".
איך התמודדת?
"בהתחלה הכל היה חדש והעברית שלי לא הייתה כל כך טובה אבל שום דבר לא הפריע לי, הייתי הרפתקנית, לא חשבתי יותר מדי ופשוט זרמתי עם זה. לכל מקום שהלכתי בתור חיילת תמיד הזמינו אותי לשבת. כבר באוטובוס היו לי יותר מדי הזמנות. הייתי חיילת בודדה אבל ממש לא בודדה".
חנה השתחררה מצה"ל אחרי שירות קבע קצר וטסה חזרה לארה"ב. "לא ידעתי מה לעשות כי לא חייתי כאזרחית כאן. התלבטתי מה ללמוד, ידעתי שאני אחזור אבל פשוט בדקתי את כל האופציות". היא החליטה לצאת למסע הסברה בעד ישראל בין הכנסיות השונות בארה"ב ואספה תרומות לפלוגת ההנדסה של גבעתי.
למה דווקא ליחידה הזו?
"במהלך השירות הצבאי שלי פגשתי הרבה חיילים מהפלוגה הזו של גבעתי והם היו אנשים מיוחדים. הרבה עולים מאתיופיה שלא באו מבתים עם כסף ואפשרויות אבל הם נתנו מכל הלב. הם פשוט היו האנשים הכי נדיבים שפגשתי".
"עם ישראל חי"
חנה הפכה לפעילה פרו ישראלית בולטת והוזמנה לנאום בכנס בעיר אוקלנד שבקליפורניה. כשיצאה משם גילתה הפגנה של פעילים פרו פלסטינים שביקשו מהעוברים והשבים לכתוב בגיר על הרצפה הודעות תמיכה. "אחרי שהסתובבתי שם הבנתי שזה לא אנשים שאפשר לדבר איתם. הם חילקו גירים, אז כתבתי בעברית באותיות ענקיות "עם ישראל חי". הייתה שם מישהי שראתה את זה והתחילה לתקוף אותי באלימות ואיימה לזרוק אותי לכביש. ניסיתי להישאר רגועה אבל קצת פחדתי כי הם היו קבוצה גדולה". הסרטון שצבר אלפי צפיות הפך אותה למפורסמת עם אייטמים בכל ערוצי התקשורת. כמה חודשים לאחר מכן ואחרי שהרגישה שסיימה את תפקידה היא החליטה שהגיע הזמן לחזור לארץ.
חולמים בענק? בואו לזכות במלגת לימודים >>
חנה התקבלה ל"קרן הישג" והחלה את לימודיה במרכז הבינתחומי. "אחרי הצבא המסגרת הזו הייתה מאוד חסרה לי. התרגלתי לחיות עם החברות שלי ופתאום להיות אזרחית זה היה קשה. הישג היתה בשבילי הרבה מעבר לעוד מסגרת טובה ומשפחתית. חוץ מזה הייתי עם אנשים שגם שירתו איתי בצבא שהתקבלו על בסיס קריטוריונים של מצוינות, כך שזה הרגיש כמו המשך של הדרך שלי. זה לא רק המלגה אלא גם הסדנאות והאירועים בהם אני משתתפת באופן קבוע".
בינואר האחרון היא התחתנה עם מוטי, ישראלי אותו פגשה בירושלים. "פגשתי את אהבת חיי והחלום הבא שלי הוא להקים בית ולהביא ילדים. אני רוצה גם לעשות משהו שמעודד אנשים כמוני להסתגל לחיים פה ולהתאקלם. לעזור לאנשים כמוני".