לעשות הכי טוב שאתם יכולים? כדי להצליח צריך מטרה מדויקת

העיקרון החשוב ביותר בהצבת מטרות הינו ספציפיות המטרה: מטרות ספציפיות יעילות בהרבה ממטרות לא ספציפיות בכל הקשור ליצירת שינוי בהתנהגות ולשיפור הביצוע. למשל, אם מנהל מכירות אומר לצוות שלו באופן ברור שכל חבר צוות צריך למכור מספר מסוים של מוצרים בחודש על מנת להגיע ליעד הפדיון או הרווחים של החברה, יש סיכוי גבוה יותר שהעובדים יעמדו ביעד הספציפי זה, לעומת מצב בו מנהל המכירות פשוט אומר, "צאו ועשו כמיטב יכולתכם!" (מטרה לא ספציפית).

מדוע פועלות מטרות ספציפיות ביעילות רבה יותר? בראש וראשונה משום שהן מווסתות את ההתנהגות, עוזרות לתכנן, ממקדות, מסדירות ומכוונות את פעילותו של המבצע. הן גם מעוררות מאמץ, התמדה ומסירות, ומאפשרות למדוד במדויק את ההצלחה בביצוע המשימה. היכולת להעריך כיאות וביעילות את הביצוע מאפשרת גם לתת ולקבל משוב, שיעזור בסופו של דבר לתקן את הביצוע כדי לשפרו בהמשך. יחד עם זאת, קיימים סוגים שונים של ספציפיות כפי שנראה להלן.

לקראת סוף שנות השמונים של המאה הקודמת לא היה קיים כמעט מחקר בספורט על קרבת המטרה — כלומר, על טווח הזמן שבו אדם מתכנן להגיע למטרה. משום כך החלטנו, עמיתיי ואני, לחקור נושא זה. ביסודו של דבר, אפשר להציב מטרות לטווח קצר, לטווח ארוך ולשניהם גם יחד. מה שרצינו לברר היה, אם שימוש במטרות לטווח קצר לצד מטרות לטווח ארוך, אכן מוביל לביצוע טוב יותר בהשוואה לשימוש במטרות לטווח קצר או ארוך בלבד.

בניסוי שדה גדול שערכנו, השתתפו 214 תלמידי תיכון ישראלים (מכיתות ט', אשר נטלו חלק בשיעורי חינוך גופני), אותם הקצֵינו באופן אקראי לאחד מתנאי הצבת המטרות הבאים:

    תנאים ספציפיים:

    קבוצה א': מטרות לטווח קצר

    קבוצה ב': מטרות לטווח ארוך

    קבוצה ג': מטרות לטווח קצר וארוך גם יחד                                                   

    תנאים לא ספציפיים:

    קבוצה ד': מטרת "עשה ככל יכולתך"

    קבוצה ה': ללא מטרה ("עשה")

אחרי תקופה בת שלושה שבועות, שבה נמדד קו הבסיס (baseline) של הביצוע בקרב הנבדקים, נבחנו המשתתפים אחת לשבועיים במשימת כפיפות בטן במשך שלוש דקות לאורך פרק זמן של עשרה שבועות (תקופת הניסוי). מצאנו שכל הקבוצות הספציפיות התקדמו במידה מובהקת במהלך עשרת השבועות: קבוצת הטווח ה"קצר וארוך גם יחד" (קבוצה ג') השתפרה במידה הרבה ביותר (29.34 כפיפות בטן בממוצע, עלייה של 29.43 אחוז). קבוצות הטווח הקצר (קבוצה א') והטווח הארוך (קבוצה ב') השתפרו אף הן באופן מובהק (18.83, 20.7 אחוז ו–11.42, 10.5 אחוז, בהתאמה). לעומתן, קבוצות ה"עשה ככל יכולתך" וה"עשה" לא השתפרו באופן מובהק.

במילים אחרות, התוצאות שלנו תמכו בשני העקרונות: ספציפיות המטרה (רק תנאים ספציפיים השתפרו, אך לא תנאים לא ספציפיים מסוג "עשה ככל יכולתך" ו"עשה") וקרבת המטרה (השיפור הרב ביותר התגלה לגבי מטרות שהיו קצרות וארוכות טווח גם יחד; אחר כך באו קצרות הטווח, ולבסוף ארוכות הטווח). לחיזוק המסקנות הללו ביצענו ניסוי שדה נוסף עם 102 משתתפים, הפעם תלמידי כיתות י"א וי"ב, אך רק עם מטרות ארוכות וקצרות טווח גם יחד, לעומת מטרה לא ספציפית של "עשה ככל יכולתך". שוב, מצאנו שיפור מובהק רק בתנאים הספציפיים (שיפור ממוצע של 24.76 כפיפות בטן, עלייה של 24.3 אחוז).

בשנת 1991 פרסמנו מאמר המבוסס על ממצאינו. היה זה לנו לכבוד רב עבורנו כשהפסיכולוג הגדול אלברט בנדורה התייחס למאמר זה כדי להדגים את עקרון קרבת המטרה בספרו המכונן משנת 1997 על מְסוּגָלוּת עצמית, Self Efficacy: The Exercise of Control,  ולקח את זה הלאה בכך שתיאר בדוגמה חיה כיצד ג'ון נייבר, אחד השחיינים האמריקנים הגדולים בכל הזמנים, התכונן למשחקים האולימפיים שנערכו במונטריאול בשנת 1976. בנדורה סיפר שנייבר הציב לעצמו מטרה ספציפית של הורדת ארבע שניות מהזמן הטוב ביותר שלו, והעריך שאם הוא יצליח לעשות זאת הוא יזכה בזהב.

השחיין אימן את עצמו על ידי כך שחילק את המטרה המרכזית שלו לצעדים קטנים. כלומר, על מנת להשיג את המטרה הספציפית ארוכת הטווח של – "גילוח" אותן ארבע שניות, שיוביל אותו למדליית הזהב – הוא חילק את מטרת הזמן הזו לנתחים קטנים יותר, שאותם השיג צעד אחר צעד. באופן הזה שילב למעשה נייבר מטרות ארוכות טווח וקצרות טווח גם יחד לצורך שיפור ביצועיו, בדיוק כמו שראינו אצל תלמידי התיכון הישראלים.

הרעיון המרכזי של בנדורה היה, שאתגרים קצרי טווח משרתים את האופטימיזציה של הביצוע, ובכך מקדמים את השגת המטרות ארוכות הטווח. רעיון זה הומחש מאוחר יותר במחקר שביצעתי עם עמיתיי, בו השווינו רק שני תנאים – מטרות ארוכות טווח לעומת מטרות קצרות וארוכות טווח גם יחד, בניסיון לשפר את תפקודם הגופני של מתבגרים בעלי הפרעות התנהגות.

בנוהל דומה (אם כי לא לגמרי זהה) למחקר הקודם, מדדנו את ביצועיהם של המשתתפים במשימת כפיפות בטן במשך דקה אחת. כצפוי, מצאנו שתנאי המטרות לטווח קצר וארוך גם יחד הניב את העלייה הרבה ביותר בביצוע, אם כי קבוצת המטרה ארוכת הטווח גילתה אף היא שיפור משמעותי (9.05 ו–4.35 כפיפות בטן בהתאמה; ממוצעי התקדמות קטנים אך מובהקים מבחינה סטטיסטית). באופן זה סיפקנו עדות נוספת לעקרון קרבת המטרה. חשובה הרבה יותר, לעומת זאת, הייתה העובדה שפעם ראשונה מאז ומעולם, הצבת מטרות שימשה כטכניקה מוטיבציונית לשיפור הביצוע הגופני בקרב אוכלוסייה מיוחדת כלשהי – במקרה זה, מתבגרים בעלי הפרעות התנהגות.

לבד מביצוע גופני גרידא, אפשר לראות בקלות יחסית כיצד טכניקות של הצבת מטרות המבוססות על עקרון קרבת המטרה, יכולות להועיל בקריירה המקצועית, למשל באמצעות שילוב בין מטרות קצרות טווח לבין מטרות ארוכות טווח. חשוב לרגע שוב על נייבר: הוא הגשים את מטרתו ארוכת הטווח באמצעות השגת סדרה של מטרות קצרות טווח. כאינדיבידואל, גם אתה יכול להשתמש במטרות יומיות, שבועיות, חודשיות ושנתיות (קצרות טווח) שיובילו אותך להצלחה מתמשכת בקריירה שלך (בטווח הארוך). שילוב של מטרות ספציפיות קצרות טווח (למשל, מטלות או משימות יומיות) עם מטרות ארוכות טווח (למשל, התקדמות בקריירה) עשוי לעזור לך לשפר את ביצועיך, להגביר את פוריותך בעבודה, ולהעלות את סיכוייך להצליח.