נועם סבגן, הבעלים של La Waffle (צילום: רון ירקוני, יחסי ציבור)
נועם סבגן: "לקח לי פחות מדקה להחליט שאני רוכש את המקום היחיד שהאמין בי" | צילום: רון ירקוני, יחסי ציבור

"המום המולד שלי לא נראה בבדיקת האולטרסאונד של אמי, ציונה. חסרה לי עצם ביד שמאל ויש לי יד קצרה, אין לי מרפק", מתאר נועם סבגן, בן 21 מירושלים, את מה שמצד אחד הפך לסימן ההיכר שלו, אבל גם לזה שנותן לו דרייב יומיומי להוכיח שהוא לא שונה מאף אחד אחר.

"כשהייתי קטן היה לי קשה לקבל את זה שהחברה לועגת למגבלה שלי. לא הבנתי מאיפה מגיע הרוע הזה לצחוק על אדם שנולד עם מום. בבית הספר היסודי לא היו לי חברים. התביישתי ללבוש חולצה קצרה, לא הצלחתי לקשור שרוכים לבד", הוא משחזר ובאותה נשימה מפגין אמפתיות רבה גם לילדים שהתאכזרו אליו: "במבט לאחור אני מסתכל על זה בסוג של הבנה, כי מדובר בילדים, שלא מתעמקים במשמעות של כל דבר ועניין, גם אם הוא מהותי. אין הסתכלות של מה הלעג גורם לילד וכמה זה פוגע, מחליש ומתסכל".

"לשמחתי, כשעברתי לחטיבת הביניים כבר הייתי בוגר ומחושל יותר, וכך גם הסביבה, ששינתה בצורה דרמטית את היחס אליי - מאז אחוז ניכר מהם תמך וחיזק אותי. הלעג והצחוק התחלפו בתמיכה ובאהבה. בשלב מאוחר יותר כבר צחקתי בעצמי, הפסקתי להתייחס והבנתי שבזכות אותם גורמים שליליים צברתי חוסן אדיר, אותם אנשים שגיחכו רק חישלו אותי, הובילו אותי להליך של צמיחה ופריחה".

בשל המגבלה סבגן קיבל פטור משירות בצה"ל, אבל כמו בכל צעד בחיים הוא רצה להוכיח שהוא שווה בין שווים והתנדב ליחידת עוקץ: "בזכות היחידה בה הוצבתי, הקלישאה של 'הכלב הוא חברו הטוב של האדם', באה לידי ביטוי עבורי מיד. הרגשתי מה זה לקבל אהבה מבעל חיים שמעריך את העובדה שאתה מעניק לו את כל זמנך ומחובר אליו בכל רמח אבריך".

"ברגע שראו את המום שלי חשבו שאני לא חזק מספיק. הם החליטו לקבוע עובדה ואמרו לי 'אתה תתקשה בעבודה' ואני התאכזבתי מאוד, לקחתי ללב, הייתי עם פנים למטה. לא עשיתי משהו רע, נולדתי ככה"

קשה להתעלם מהעוצמות שסבגן משדר בשיחה איתו, חלק בלתי נפרד מהן הוא זוקף למשפחתו, שתמכו בו מהרגע הראשון ולא הרשתה לו לוותר לעצמו: "משפחתי הייתה איתי באש ובמים, תמיד הרגשתי שיש לי עוגן להיאחז בו. עוגן שזורחים לצידו".

"המשפחה שלי שמסייעת לי הן בחיי הפרטיים והן בעסק. כשפתחתי את העסק המשפחה והסביבה תמכו ופירגנו מאוד, היו גם כאלה מהסביבה הפחות קרובה שהרימו גבה - אבל אני מצידי הרמתי כל מחסום כדי להצליח, ומהפירגון שזכיתי לו אגרתי המון כוחות".

ועוד לפני שקנה את העסק, סבגן מספר שחווה לא מעט אכזבות ממקומות עבודה שלא הסכימו לקבל אותו. "ראיתי בחיפוש עבודה בזבוז זמן והייתי בהלם כמה בעלי עסקים רבים הם כל-כך חסרי רגש ומה שמניע אותם זה נטו הכסף ולא המצפון. אדם אחר היה נשבר מזה, אני רק התחזקתי מאז. כשהבחינו ביד שלי, החליטו לפסול אותי. היו מקומות עבודה שקיבלו אותי לעבודה בטלפון וכשראו אותי חיפשו תירוץ למה לא".

סבגן מתאר שחיפש עבודה בעיקר בתחום שמושך אותו – עולם המסעדנות, ומטבע הדברים בענף יש לא מעט תפקידים שדורשים כוח פיזי, וכאשר אדם עם נכות מגיש מועמדות אליהם – ברוב המקרים הוא נפסל על הסף: "ברגע שראו את המום שלי חשבו שאני לא חזק מספיק. הם החליטו לקבוע עובדה ואמרו לי 'אתה תתקשה בעבודה' ואני התאכזבתי מאוד, לקחתי ללב, הייתי עם פנים למטה. לא עשיתי משהו רע, נולדתי ככה, ואנשים במקום לעזור ולקדם אדם שהם מזהים כמי שעל פניו מתקשה, מורידים אותו עוד יותר ומנפנפים אותו", הוא מתאר בכאב, "מעניין אותי איך היו מגיבים אותם בעלי העסקים שעליהם אני מדבר, אילו מדובר היה בבן משפחתם. מה שכן, לעולם לא אנהג כמותם, ואני קורא לכל בעלי העסקים לפתוח את העיניים ואת הלב - יש דברים מעבר לכסף. ותאמינו לי שכשעושים מעשה מהלב יש בו ברכה וגם הפרנסה מגיעה בשפע".

"רגע אחרי שקניתי את המקום נפל האסימון והגיע החשש"

המקום היחיד שהאמין בו היה בית קפה קטן ברחוב שמאי בירושלים, שמתמחה בהכנת וופל בלגי. נועם הספיק לעבוד בו כשנה וקצת עד שפרץ משבר הקורונה. כמו רבים מבתי העסק בתחום המזון, גם בית הקפה הזה נכנס לקשיים כלכליים ועמד לפני סגירה. אז הבין סבגן שהוא חייב להציל את המקום שנתן לו את ההזדמנות הראשונה ולקנות את העסק. סבגן סגר את המקום, שיפץ אותו מבפנים ומבחוץ, הכניס שינויים וחידושים בתפריט ופתח אותו מחדש תחת השם La Waffle.

נועם סבגן, הבעלים של La Waffle (צילום: רון ירקוני, יחסי ציבור)
"ברגע שנכנסתי להכין את הוופל הראשון, אמרתי לפחד להתראות" | צילום: רון ירקוני, יחסי ציבור

"זה המקום שנתן לי את היכולת להיבנות ולהוכיח את עצמי. עבורי זה הפך להרבה מעבר למקום עבודה רגיל. מעבר לאהבה שלי למקום, האמנתי בו מהרגע הראשון, התחברתי לקונספט, התחברתי לדרך, התחברתי ללקוחות, וכשהמקום נקלע לקשיים כלכליים - לא הייתי מוכן לשמוע על האפשרות שהוא ייסגר. לקח לי פחות מדקה להחליט שאני רוכש אותו. אפילו לא חשבתי על הכסף שצריך להביא ומאיפה, זו הייתה עבורי עובדה מוגמרת שאני אהיה הבעלים".

לא חששת בגילך הצעיר לקנות עסק, ועוד בשנת קורונה?

"האמת שרגע אחרי שקניתי את המקום נפל האסימון והגיע החשש", הוא מודה. "אבל ברגע שנכנסתי להכין את הוופל הראשון ללקוחות שהגיעו, אמרתי לפחד להתראות. כמו בכל דבר שעשיתי בחיי, אני מאמין ואעשה הכל כדי להצליח. כבר היום, אחרי פרק זמן יחסית קצר שהמקום פתוח במתכונת מלאה, הוא מצליח ואני מרוצה מאוד".

סבגן לא נאיבי, הוא מודע היטב למציאות סביבו. "ברור לי שענף המסעדנות הוא ענף מסוכן עם סכנות רבות, אך כפי שכבר אמרתי, אני בוחר להביט קדימה ולראות עתיד ורוד, לא אחפש בכוח קשיים וסכנות. אהיה ערוך לכל תרחיש אבל תמיד אחשוב איך אני זורע היום מתוך מטרה להסתכל כמה שנים קדימה ולקטוף את הפירות העסיסיים מהערוגה שטיפחתי והשקיתי לאורך זמן. אפילו הבנקים שיתפו פעולה, ולא היה קושי רב לגייס את הכסף הנוסף שהיה חסר. הם הבינו מיד שנצליח להשיב את ההלוואה הקטנה בתוך פרק זמן קצר. וגם הגעתי עם תוכנית עסקית ברורה לגבי פעילות העסק, עם הצבת יעדים ראליים, על סמך נתוני עבר והסתכלות מקצועית לגבי ההווה והעתיד".

נועם סבגן, הבעלים של La Waffle (צילום: רון ירקוני, יחסי ציבור)
"כשהפכתי לבעל עסק הבנתי שזו חותמת לכך שעליי לשים בצד את הקשיים" | צילום: רון ירקוני, יחסי ציבור

ולמרות סיפור הסינדרלה שאולי מצטייר, נועם מודה שהוא אמנם מצליח להתגבר על המום, אבל מדובר במאבק יומיומי: "האמת שזה כן מקשה עליי, אבל הקושי עבורי הוא אתגר, אתגר שאני מנצח בו פעם אחר פעם כשבכל יום הפער לטובתי בקרב הפינג-פונג מול הקושי הגדל".

"בעבר הייתי מוותר. כשהפכתי לבעל עסק הבנתי שזו חותמת לכך שעליי לשים בצד את הקשיים ולעבור כל משוכה מבלי להביט בה, גם אם אני יודע שהיא קיימת. העסק חיזק אותי עוד יותר בדרכי, באמונה בו ובעצמי ובשמחת החיים שהציפה אותי אודות לכך שאני עושה את מה שאני הכי אוהב. לכל אדם יש קושי. לכל אדם יש עקב אכילס, פיזי, נפשי או מנטלי, זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא לדעת להתמודד איתו, להפוך באמצעות הקושי לחסינים יותר, טובים יותר, מוכנים ונחושים הרבה יותר".

"האמינו בעצמכם", הוא מבקש לסיים באופטימיות, "הקושי יופיע תמיד כשתבחרו לתת לו מקום של כבוד. תמיד העדיפו להסתכל על חצי הכוס המלאה ודעו תמיד שאם לא היו קשיים, היה לנו קשה להעריך רגעים מיוחדים ומשמעותיים".