האם אתם קוראים את הכתבה הזו במשרד? האם אתם עושים זאת סתם כך כדי להעביר את הזמן עד לסיום יום העבודה? והאם כך נראית שגרת העבודה שלכם לעתים קרובות – מעין העמדת פנים גדולה, שלה שותפים גם קולגות ומנהלים, ושכל מטרתה היא ליצור מראית עין של מלאכה שצריכה להיעשות? ומה יקרה אם כל העובדים המועסקים בתפקיד זהה לשלכם לא יגיעו יותר לעבודה? יכול להיות שכלום?

אם עניתם בחיוב על אחת מהשאלות הללו, ייתכן שאתם חלק מתופעה נרחבת ולא מדוברת, שאותה מתאר האנתרופולוג והאקטיביסט דייוויד גריבר כפצע פעור בנשמתו הקולקטיבית של העולם המערבי. גריבר, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת לונדון לכלכלה וממובילי תנועת אוקיופיי וול סטריט, קורא לזה "עבודות בולשיט".

את המונח הזה טבע גריבר ב־2013, במאמר מעורר הדים שכפרסם במגזין האנרכיסטי Strike!. "עבודת בולשיט", הסביר במאמר, מורכבת ממשימות שגם המבצעים אותן מאמינים שאין שום צורך שייעשו. הוא העלה את האפשרות שזהו אחד הגורמים לכך שהתחזיות הוורודות של כלכלנים מתחילת המאה ה־20, כמו אלה של ג'ון מיינרד קיינס על אודות שבוע עבודה בן 15 שעות, לא התגשמו, ואף מתרחקות מיום ליום.

גריבר מרחיב את הרעיון הזה בספר חדש, Bullshit Jobs: A Theory ("עבודות בולשיט: תיאוריה") שראה אור במאי. בספרו מאתגר גריבר כמה מהנחות היסוד הרווחות כיום כלפי כלכלה, עבודה וטכנולוגיה. הוא תוהה, למשל, מדוע מהפכת האינטלגנציה המלאכותית נתפשת כאיום במקום כהזדמנות, ובעיקר שואל כיצד סוגיות מסוג זה חומקות מכל דיון ציבורי־פוליטי ביקורתי.

"הספר הוא חץ שמכוון לליבה של הציוויליזציה שלנו", הוא כותב בפתח הספר. "יש משהו מעוות בדבר שאליו הפכנו את עצמנו. נהפכנו לציוויליזציה שמבוססת על עבודה – ואפילו לא על 'עבודה פרודוקטיבית', אלא על עבודה כמטרה בפני עצמה. השתכנענו שמי שלא עובד קשה יותר ממה שהוא רוצה, בעבודה שהוא לא נהנה ממנה במיוחד, הוא איש רע שאינו ראוי לכבוד, דאגה או סיוע מהקהילה שלהם. נראה שכולנו הסכמנו קולקטיבית לאפשר את הפיכתנו לעבדים".

תלמדו מהתינוקות

גריבר גם מספק בספר הגדרה מעודכנת לעבודת בולשיט: "עבודה בשכר שהיא כל כך חסרת תועלת, לא נחוצה או מזיקה, עד שאפילו העובדים בה אינם מסוגלים להצדיק את קיומה – אף שהם מרגישים מחויבים להעמיד פנים שזה אינו המצב". לדבריו, התופעה הולכת ומתרחבת, עד כדי כך שגם בעבודות מועילות נוצרת אינפלציה של משימות ביורוקרטיות לא נחוצות. בתוך כך, רבים מאזרחי החברות המערביות השתכנעו לא רק בכך שזהו דבר הגיוני, אלא גם בכך שזהו מצב רצוי מבחינה מוסרית, ושראוי כי העוסקים במשלחי יד בעלי תועלת כלשהי יקבלו שכר נמוך יותר עבור עבודתם.

את העבודות מחלק גריבר לחמישה סוגים עיקריים, בהתבסס על עדויות שאסף מעוקביו בטוויטר: קישוטים (Flunkies), בריונים (Goons), מדביקי פלסטרים (Duct-Tapers), מסמני וי (Box-Tickers) ויוצרי משימות (Taskmasters).

נראה כי לתפישה שמציג גריבר יש אחיזה בסנטימנט רווח בשוק העבודה המודרני. בסקר שנערך בבריטניה ב־2015 השיבו 37% מהנשאלים כי עבודתם אינה יוצרת שינוי משמעותי בעולם, ואילו 13% השיבו כי הם אינם בטוחים לגבי התועלת של עבודתם לאנושות. סקר אחר, שנערך בהולנד בסוף 2017, הראה כי 40% מהעובדים סבורים כי אין סיבה טובה לכך שהעבודה שלהם קיימת. גריבר משתמש בסקרים אלה כבסיס ראייתי להיקף התופעה. וגם אם לא מקבלים את המסקנה הגורפת שלו, קשה להכחיש שהם חושפים נתונים דרמטיים למדי לגבי הדרך שבה אנשים תופשים את משלח ידם.

מקור נוסף שמשמש את גריבר הוא עבודתו של הפסיכולוג הגרמני קארל גרוס, שמצא כי תינוקות מביעים אושר כשהם מבינים שהם יכולים לגרום להשפעה כלשהי על העולם. "ילדים מבינים שהם קיימים, שהם ישויות נפרדות מהעולם סביבם, כשהם תופשים ש'הם' הסיבה לכך שמשהו קרה", הוא כותב. "לכן אין פלא בכך שעבודות בולשיט מביאות לתוצאות הרסניות. הן לא רק מערערות את החשיבות העצמית של אנשים – הן מתקפה ישירה על הרעיון של 'עצמי' כלשהו".

המהפכה הניהולית

את התרבותן חסרת הפרופורציה של עבודות הבולשיט בעידן המידע קושר גריבר למהפכה הניהולית שהתרחשה בתאגידים ברחבי העולם בשנות ה־70, בעקבות עלייתו של הקפיטליזם הפיננסי. במשך רוב המאה ה־20, הוא מזכיר, ראשי חברות עסקיות ראו את עולם הפיננסים כנפרד לחלוטין מעיסוקיהם, ולעתים הם אף התייחסו לתחום זה בבוז מסוים. לטענתו, היתה זו ההתמזגות המעמדית בין מנהלים בכירים לאנשי הפיננסים שהביאה להפרתו של "הדיל הקיינסיאני" שהיה קיים עד אז בין עובדים למנהלים, ואשר לפיו עלייה בתפוקה מובילה לעלייה בשכר. בעקבות השינוי שחל בשוק העבודה, הוא טוען, התערערה מוסכמת יסוד זו, וכעת חלק מהרווחים העודפים נכנס לכיסיהם של קפיטליסטים – ה"1%", בשפת אוקיופיי וול סטריט – ואילו חלק ניכר מהכסף העודף נוצל לשכירת מנהלים מיותרים. אלה, בתורם, פיטרו עוד ועוד עובדים יצרניים לצורכי "התייעלות", ובמקביל לפעולה זו, לשכירת מנהלים נוספים שיעבדו תחתם.

גורם משפיע נוסף הוא עליית חלקו בכלכלה של מגזר ה־FIRE (פיננסים, ביטוח ונדל"ן). גריבר מסביר זאת כך: "כשגוף מוטה רווחים עוסק בעיקר בחלוקה של סכומים גדולים של כסף, הדבר הרווחי ביותר עבורו הוא לנהוג בצורה בלתי יעילה ככל האפשר. זה בדיוק מה שמגזרי הביטוח, הפיננסים והנדל"ן עושים: הם יוצרים כסף (על ידי מתן הלוואות), ואז מזיזים אותו ממקום למקום, לעתים קרובות בדרכים מסובכות להחריד, ותוך שהם לוקחים נתח קטן מכל עסקה". את הדינמיקה הזו מכנה גריבר "פיאודליזם עסקי", ומנסח את התיאוריה האנתרופולוגית הקולעת הבאה: "בכל מערכת פוליטית־כלכלית שמתמקדת יותר בסימון וחלוקה של טובין כלשהם מאשר בייצורם, הזזתם או תחזוקתם – האנשים שאחראים לכך ייטו לארגן את עצמם בצורה של הייררכיה רבת־שלבים".

השאלה החשובה ביותר שבה עוסק גריבר בספר היא מדוע החברה אינה מתקוממת כנגד מצב עניינים זה. כיצד ייתכן שאנו לא מתנגדים למכונה הזו שאוכלת שיעור ניכר מזמנם וממרצם של אנשים, ולא מספקת להם כלום בתמורה. מדוע חלק ניכר מהאנשים – גריבר מתמקד באזרחי בריטניה וארצות הברית – סבורים כי עבודה חסרת תועלת עדיפה מבחינה מוסרית על פני היעדר עבודה. ומדוע אקדמאים, עיתונאים או תנועות חברתיות פועלים כדי להפוך את המצב לגרוע יותר, באמצעות עידוד יצירת משרות נוספות, ללא קשר לערך חברתי כלשהו שאמור להתלוות אליהן.

בנקודה זו התיאוריה של גריבר מקבלת כיוון פמיניסטי. לדבריו, בלב לבן של התפישות המערביות לגבי הרעיון של "עבודה" ניצבים עקרונות תיאולוגיים באופן מובהק, שאחד הביטויים הראשונים שלהם, והחשוב ביותר מהם, נמצא בספר בראשית – שיוצר הקבלה בין העצב (סבל) שבו חוה תלד בנים לזה שבו אדם יוציא לחם מן הארץ. גריבר טוען כי מטרת התפישות הפטריארכליות האלו היא לבצע הקבלה (מופרכת, לטענתו) בין היכולת הנשית ללדת לבין היכולת הגברית לעבוד וליצור. זאת, כמובן, בעוד במציאות נשים נאלצו גם ללדת ולגדל ילדים, וגם לבצע את רוב "עבודת הדאגה" שהיו צריכות להיעשות: העבודה המתמשכת, היומיומית, של סידור, ניקיון, בישול ותפעול – שנמחקה לחלוטין מתיאור יצירת הערך החברתי. מנגד, כדי להיחשב "עבודה אמיתית", עבודה של גברים היתה חייבת לכלול מידה מסוימת של עצב, זיעת אפיים וסבל.

בימי הביניים, הוא מסביר, העקרונות האלה התגלגלו לתפישות קלוויניסטיות על אודות "הסבל המזקק שבעבודה" (ולעתים אף לכתיבה מלאת פאתוס נגד האושר, בטענה שהוא אינו הולם גברים אמיתיים), ומשם הישר ל"תיאוריית הערך של העבודה" (Labor במקור), שמזוהה עם קרל מארקס, ואשר קובעת כי ערכו של אובייקט נובע מהעבודה שהושקעה בייצורו. "קשה להפריז במידת הקבלה של תיאוריה זו בדורות שלאחר המהפכה התעשייתית, ועד סוף המאה ה־19, בעיקר במושבות של בריטניה באמריקה", הוא כותב. כך, לדבריו, שני הצדדים במלחמה התודעתית על מהות הערך בעולם החדש התבססו על תפישות פגומות ופטריארכליות לגבי רעיון העבודה, שלא מאפשרות מאבק פוליטי לכיוון חיובי – גם מעמד בעלי ההון שטענו כי הון הוא הדבר שיוצר עושר; וגם מתנגדיהם, שהסתמכו עדיין על תיאוריית הערך של העבודה, שנחשבה מובנת מאליה. גריבר טוען כי המלחמה הזאת הולידה את העולם המודרני, שבו כל התאספות של עובדי צווארון לבן, שלא בהכרח עושים יותר מדי ביומיום, תכלול, כמעט בהכרח, תחרות סמויה סביב השאלה מי הכי סובל ומותש מהעבודה הרבה והמעיקה שעליו לבצע. "הסבל עצמו", גריבר מציע, "נהיה מעין תעודת זהות כלכלית".

פתרונות מעולם המשחקים

הפתרון שמציע גריבר, בנימה מסוימת של הסתייגות, הוא הכנסה בסיסית אוניברסלית. "קשה להאמין שעבודות בולשיט ימשיכו להתקיים בעולם שבו תהיה הכנסה בסיסית לכל", הוא כותב. "עם זאת, קל לדמיין אנשים שלא חייבים לעבוד כדי לשרוד ובוחרים להיות יצרני צעצועים, שינניות, סדרנים בבית קולנוע או אפילו אנשי תחזוקת צנרת. חלק מהאוכלוסייה יבחר מרצונו להשחית את זמנו על עיסוקים שרובנו נחשוב שהם שטותיים או חסרי תועלת, אבל איך אנשים יוכלו בכלל להגיע בכוחות עצמם לפיזור עבודה גרוע יותר מזה שכבר קיים?". לטענת גריבר, גם הכנסה אוניברסלית צנועה תקדם מאוד את הפיכת עולם העבודה לדומה יותר למשחק, ותגדיל משמעותית את החופש האנושי.

קשה לקבל את הטענה הזו. בספר שעוסק באופן אינטנסיבי בנזקים הרוחניים שנגרמים מהיעדר משמעות והשפעה על המציאות, תמוהה ההצעה לחתור לפתרון דווקא באמצעות עקרונות מעולם המשחקים – שהרי לפעולות שנעשות במשחק כמעט בהגדרה אין השפעה או מטרה מחוצה לו, ותכונה בסיסית של משחק היא הפרדה הייררכית טבעית בין יוצרי המשחק לשחקנים. זאת, במיוחד אם מוסיפים לכך את הטענה של גריבר כי ייתכן שהתפקיד העיקרי של קפיטליסטים, חלוקת המשאבים עצמה, יעבור אף הוא אוטומטיזציה בסופו של דבר.

כתבה זו פורסמה במקור ב-TheMarker

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

גריבר מציע בספר שינוי רדיקלי של התפישות שלנו לגבי האופן הבסיסי שבו בני אדם פועלים, אך הפתרונות שהוא מציע מעוררים אי נוחות. קשה לדמיין כיום עולם שבו לא ייכפה על אנשים לעבוד והרכבות עדיין יגיעו ליעדן בזמן – פשוט כי לאנשים יהיה אכפת מזה שהן יגיעו בזמן. עם זאת, אין בכך כדי לבטל את תוקפה של הביקורת שגריבר מותח על הנורמות של עולם העבודה העכשווי. ראוי להקשיב לה, ולו כדי להתחיל לדמיין, כדבריו, עולם שבו העבודה האנושית נעשית למען ערך אמיתי ולא מדומיין, ומתוגמלת באופן שהולם את החשיבות שלה בחיינו, ולא רק את הערך שהיא יוצרת "על הנייר".