קעקוע של שני ניצן
"מקעקעת רק את היצורים הספציפיים שלי" | צילום: שני ניצן

שני ניצן, בת ה-24, חיה בברלין ומטיילת בערים ברחבי אירופה כדי לקעקע את מה שהיא מכנה 'היצורים' שלה – דמויות מאוירות בעלות גוף אנושי וראשים של חיות שונות. את הקריירה שהחלה לפני כשלוש שנים בסטודיואים ברמת גן ותל אביב, היא התחילה באופן מפתיע למדי "האמת, שהתחום הגיע אלי. הייתי משקית חינוך בגדוד הנדסה קרבית, ובזמנים מתים ישבתי וציירתי עם עט על הידיים" מספרת שני. את הציורים שנולדו מהשעמום הצבאי היא צילמה והעלתה לעמוד הפייסבוק שלה, ובעקבות התמונות קיבלה בקשות מאנשים שמעוניינים בקעקועים, על אף שעד לאותו רגע כלל לא ידעה לקעקע וציירה להנאתה בלבד. "ביקשתי מהם לחכות לי רגע, וניגשתי ללמוד. באופן כללי אני מאמינה שדברים מסתדרים בדרך שהם צריכים להסתדר גם אם לא מתכננים אותם, הקשבתי לעולם שאמר קעקועים ואני מאוד שמחה על כך".

שני מספרת כי תמיד ידעה שהיא רוצה לעסוק באמנות, "לפעמים אני מוצאת וידאוים שאמא שלי צילמה כשהייתי בת שנה וכבר אז הייתי תמיד עם חומרי יצירה בידיים, או שרה, או גם וגם. כשפגשתי לפני כמה חודשים את ורד שהייתה הגננת שלי בגן בקיבוץ, היא שאלה מבלי לדעת 'נו, איזו אומנות את יוצרת ואיפה?'. ובעצם עד היום קעקועים הם חלק ממשהו גדול יותר, מהמון נושאים ותחומים שמעניינים אותי, אם זה בתחום האומנות הויזואלית, המוזיקה, או הכתיבה, זו התמכרות רצינית."

שני ניצן מקעקעת
לקעקע מרגיע אותי ומרגש אותי | צילום: יובל היימן

לא כל אחד יכול להתחייב לכל החיים

את ההתמכרות הזו היא הפכה כאמור למקצוע ואחרי שהלכה ולמדה היא התחילה לעבוד בתחום "התחלתי לקעקע לפני שלוש שנים, קעקעתי קצת בסטודיו 'ביג בוי' ברמת גן, ואז ב'דיו' שבדרום תל אביב."  לפני שנתיים חל המפנה שהוביל אותה לנקודה בה היא נמצאת היום, "נסעתי לבקר קרוב משפחה מוזיקאי בברלין. הביקור היה מדוייק לחלוטין ובשניות התאהבתי בעיר, כך שהיה ברור לי שבקרוב מאוד אעבור לכאן. בעולם הקעקועים יש מונח שנקרא ״גסט-ספוט״ - ביקור כאמנית אורחת בסטודיואים שונים, וזה מה שתכננתי לעצמי בהתחלה כשחיפשתי סטודיואים לבקר בהם. סטודיו 'NOIA' בבעלות Julia Rehme, שמחו לקבל אותי לביקור ובנוסף, הציעו לי להיות מקעקעת קבועה בצוות. ההתרגשות הייתה בשמיים ותוך כמה שבועות בודדים כבר הייתי תושבת בעיר." 

View this post on Instagram

A post shared by Shani Nizan (@shani.nizan) on

העובדה ששני מקעקעת רק את היצורים הספציפיים שלה, הובילה אותה להבנה שכדי להשיג לקוחות היא חייבת לנדוד ולא יכולה להישאר במקום, "הקעקועים שלי מאוד מאוד ספציפיים וברור לי שלא כל אחד יכול להתחבר אליהם עד לרמת התחייבות לכל החיים, זה גרם למצב שבו היה לי קל יותר למצוא כמה לקוחות בודדים בכל עיר באירופה, מאשר כמויות גדולות בעיר אחת. ברלין הפכה להיות מוקד בית בשבילי שממנו אני יכולה לקפוץ לערים שונות ולמצוא את ה׳כמה משוגעים שלי׳ שירצו להתקעקע, בהתחלה פניתי אני לסטודיואים, בהמשך התחילו הם לפנות קודם אליי, וככה הרחבתי לאט לאט את הקהל והמקומות לקעקע בהם."

צריך לשמור על המון גבולות

אם הרעיון של פרנסה מטורים באירופה נשמע לכם חלומי אתם כנראה צודקים, אבל שני דואגת להזכיר שלצד היתרונות הרבים שמגיעים עם הכותרת 'לטייל ולהרוויח כסף', כמו בכל עבודה אחרת- יש גם חסרונות. "לנסוע כל פעם לעיר אחרת זה מאוד כיף אבל גם מאוד מתיש; ההתנהלות שונה, השפה, האופי של האנשים, יש הרבה טעויות בדרך שצריך לפתור, והמון זמן מת בטיסות ונסיעות" היא מסבירה. "כשאני נוסעת לבד, לפעמים זה גם מאוד בודד. כשעבדתי במונס, שבבלגיה לדוגמה, אף אחד לא דיבר אנגלית, גם לא הלקוחות שלי. היינו צריכים לגמגם יחד ובעזרה גדולה של גוגל טרנסלייט, למצוא דרך משותפת".

טור באירופה
עבודת המיילים והבירוקרטיה הכפילה את עצמה | צילום: שני ניצן

"בכלל, לעבוד כל פעם בסטודיו אחר אומר לוותר על תחושת ה׳בית׳ בעבודה, להתרגל כל פעם לציוד אחר, ולתנאים אחרים של עבודה. מה גם שמאז שהתחלתי לטייל, אני והמחשב שלי מאוד מאוד התקרבנו, לצערי עבודת המיילים והבירוקרטיה (טיסות ושהויות), הכפילה את עצמה. ובכל זאת, לראות ערים חדשות, ללמוד מילה או שתיים, לפגוש אנשים שונים וחדשים, אפילו הנוף מחלון המטוס- אלו חוויות שקל מאוד לעצור ולהיות אסירת תודה עליהן, והרבה בזכות הנסיעות האלו למדתי לחיות בשלום עם עצמי ולא לפחד מזמן איכות של לבד."

מעבר לבדידות ולהתעסקות, אורח חיים שכזה הכולל טיסות ונסיעות רבות ולינה במקומות שונים נשמע בזבזני, אך שני מעידה כי היא דווקא מצליחה להרוויח. "אני מצליחה להתפרנס, מעבר לכיסוי ההוצאות על טיסות והלנה, ובכל זאת, אני נוסעת בתחבורה ציבורית וקונה מצרכים להכין סנדוויצ׳ים ב-Airbnb כדי לחסוך עוד טיפה על הבילוי. זה נורא מפתה לצאת ולבלות בעיר חדשה, אבל אני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שבכל זאת באתי לעבוד, וצריך לשמור על המון גבולות”. 

שני ניצן מקעקעת באירופה
קעקועים הם חלק ממשהו גדול יותר | צילום: ים אמיר

חולמת באופן קיצוני

לבחירה לעבוד באופן הזה, ודווקא באירופה יש סיבה טובה כפי ששני מסבירה, "באירופה, אנשים יסעו שמונה שעות, ישכרו חדר במלון, וישימו כמה מאות יורו רק בשביל לקעקע פיסה מאמן קעקועים שהם מעריכים. יש בתוך סצנת הקעקועים באירופה המון מקום לביטוי אישי של המקעקע כאמן". למרות זאת נראה שהמטרה של שני בסופו של דבר, היא לחזור לישראל, "אני מאמינה שישראל בדרך לשם, ובקרוב האמנים בסצנת הקעקועים בישראל ישתלטו על הסצנה, כמו שעושים ישראלים בהרבה תחומים שונים. חשוב גם להגיד, שמכל המקומות בהם קיעקעתי, הכי נעים וכיף עם לקוחות ישראלים, חיבור כמו שיש ביננו לבין עצמינו לא ראיתי או הרגשתי בשום מקום אחר. הסיבה הגדולה ביותר לכל הטיולים באירופה, היא החלום להביא את סצנת הקעקועים האירופאית לארץ. אני מקווה בעוד כמה שנים לפתוח סטודיו בארץ שיבטא את הדרך שאני מאמינה בה. במקרה כזה, אני מקווה שכל המקעקעים שפגשתי בדרך ירצו לבוא לביקור."

View this post on Instagram

A post shared by Shani Nizan (@shani.nizan) on

אבל שני לא מסתפקת בחלום האחד הזה, "אני נהנית מאוד לקעקע, זה מרגיע אותי ומרגש אותי, זו פרנסה טובה וקשה לי למצוא סיבה למה להפסיק. מה שכן, בטוח יתווספו עוד תחומים וריגושים ורעיונות-
בחודשים האחרונים התחלתי לכתוב ספר ילדים. אני חולמת חלומות באופן קיצוני, תוך ידיעה שהם יכולים להשתנות מקצה לקצה בעוד שלוש דקות - סטודיו בארץ, טור ענק בקרוואן, ללמוד בבצלאל, להציג ציורים בתערוכות בניו יורק, מוזיקה, אין לדעת" היא אומרת, ומודה- "אני מפחדת מהעתיד, ולחשוב עליו מסיח אותי מהדברים החשובים באמת."

 

View this post on Instagram

A post shared by Shani Nizan (@shani.nizan) on

לשאלה האם אורח חיים כזה יכול להתאים לכל אחד שני משיבה כי "זה יכול להתאים לכולם, לכל מי שרוצה, כמובן. רק צריך להתגבר על החלקים המפחידים - אנגלית, למשל, פשוט לבוא ולדבר, בירוקרטיה - הכל בגוגל. בעיקר לא לפחד להיות לבד, לחשוב מחשבות ולתת לרעיונות לבוא."

"אני ממליצה לקום כל בוקר ברצון להיות טובה יותר משהיית אתמול, לא משנה באיזה תחום. אני ממליצה להיפרד מנורמות ודרכים מקובלות ולהבין מה נכון לעצמך" היא מסכמת. "לפרוט חלומות גדולים לצעדים קטנים, לעשות רשימת משימות ולהתחיל לסמן וי אחרי וי, עד שפתאום מבינים שדברים כבר קורים."