האם אתם מרגישים שתמיד "דופקים" אתכם בעבודה? האם אתם נוטים לרחם על עצמכם בגלל מה שקורה בעבודה? האם אתם חושבים שסימנו אתכם כמטרה, ולא משנה מה תעשו – לא תתחמקו מכך? האם אתם נמצאים בתחושה שכולם מבקרים אותכם בעבודה ולא מבינים עד כמה שאתם מנסים להשתפר?

עובדים רבים חשים שדברים בחייהם קורים לא בגללם, אלא בגלל אחרים. אם לא הצליחו במשימה – זה משום שנתנו להם בכוונה משימה שלא ניתן לבצעה. אם לא קיבלו העלאה – מפני שהמנהל שלהם סימן אותם ככישלון עוד מהרגע הראשון.

ובכן, לעתים זה נכון, אך פעמים רבות זוהי נטייה בלתי מודעת ומסוכנת למדי המכונה תודעת קורבנוּת: הם חשים תסכול בגלל תקיעות בעבודה, מפרשים את התקיעות הזו כתוצאה של אשמת הסביבה ובלא כל קשר למעשיהם או להתנהלותם, וכשהמצב נתפס ככזה – אין להם שום מניע או סיבה ללמוד כיצד לשפר, ליזום שינוי או להימנע מהישנות מצבים חוזרים כאלה. כך, הם למעשה לעולם אינם פותרים את הבעיה, וממשיכים להיות תקועים במקום ומתוסכלים.

אז באמת, ובלי קורבנוּת, למה דווקא אתם?

מחקר שנערך בנושא הראה כי כמו רוב דפוסי ההתנהגות, תודעת קורבנות היא התנהגות שאפשר למצוא את מקורה ולעקוב אחריה כבר בילדות. למשל אם כילדים צפיתם במבוגרים סביבכם פועלים כקורבנות (מתלוננים בתדירות גבוהה על האנשים שפגעו בהם, על העולם שלא חייך אליהם), וכך משיגים את תשומת הלב שנדרשה להם, סביר להניח שתאמצו גם אתם את הדפוס.

לחלופין, אולי יחסיכם עם אחד מהוריכם הושתתו על התלות שלו בכם. אדם שמורגל לדאוג לרווחת אביו או אמו כילד עשוי להתרגל להאמין שהוא זה אחראי לאושר שלהם, ולא הם עצמם, ושאנשים חולים או חלשים תלויים בטיפולם של אחרים.

האם אתם קורבנות בעבודה? (צילום: shutterstock)
שמתם לב שתמיד כולם אשמים, חוץ מכם? | צילום: shutterstock

במקרים אחרים אנשים לומדים להיות קורבנות משום שזו הייתה הדרך לשרוד את ילדותם – רק כך הם זכו לתשומת לב מהסביבה. יתרה מזו, יתכן שמהלך השנים הם איששו לעצמם את תפיסת העולם הזו, שלא באופן מודע, שהרי ברגע שהתנהגו כקורבנות, אכן הפסיקו ליזום ולפעול, מה שבתורו הוביל לתפיסה שלילית שלהם, וכך נוצר מעגל קסמים. כך או כך – מדובר בדפוס התנהגות שאפשר לשנות, ולצאת מעבדות (עצמית) לחרות.

האם אתם קורבנות של עצמכם?

האם גם אתם קורבנות של תודעת הקורבנוּת שלכם? כדי לדעת את התשובה תצטרכו "לצאת מעצמכם". תחמו לעצמכם פרק זמן מוגדר (כשבועיים למשל), ונסו לבחון בכנות ובאובייקטיביות האפשריות את המקרים שבהם אתם שומעים את עצמכם אומרים (לעצמכם או לסביבה) שדבר מה שקרה לכם הוא "בלתי צודק". למשל, אמירות כמו "למה דווקא אני?", "איך זה תמיד קורה דווקא לי?", "זה לא תלוי בי", "עם כאלה אנשים (עמיתים/בוס/לקוחות) אין סיכוי שזה יצליח", "איך הוא אף פעם לא רואה כמה אני תורם?".

רשמו לעצמכם את האמירות הללו ברגע שהן נפלטות מפיכם או פוקדות את מחשבותיכם, בלי עריכה וכמו שהן, ולאחר הזמן שהגדרתם לעצמכם – בדקו מה אמרתם ובאיזו תדירות זה קרה. האם זה קרה בתדירות גבוהה? (כל יום? כמה פעמים ביום?) האם ליוותה את המאורעות הללו תחושת תסכול? האם תחושה זו כיבתה את יצרי העשייה, היצירה וההתנסות שלכם, וגרמה לכם להשקיע פחות בעבודתכם? אם כן, יתכן שאתם קורבנות, ולא בהכרח של מישהו אחר.

אתגרו את שפתכם

אחרי שמזהים את הקולות השליליים הללו, אפשר להתחיל לעבוד כדי לצמצם את הופעתם ואת השפעותיהם. זהו צעד ראשון ביציאה מן הפסיביות שהנטייה לקורבנות גורמת לה.

לשם כך, עליכם לכתוב עם עצמכם הסכם רשמי: לא עוד התנסחויות קורבניות! משמעות הדבר היא שעליכם להוציא מכלל שימוש ביטויים כמו "הוגן", "צודק", "פייר" או "ככה זה אמור להיות". כל אמירה שמשתמעת לכך שלאחרים, ולא לכם, יש אחריות ושליטה על המצב. למשל – "הוא אמור לראות שאני מתאמץ ולהודות לי על כך".

עצם ההפחתה בשימוש בביטויים קורבניים תאלץ אתכם להתחיל לשנות את נקודת המבט על המצבים שבהם אתם מצויים (מצויים בהם, ולא "נקלעים להם"). אל תטעו, זה לא יבטל את תחושת התסכול שעלולה לפקוד אתכם. אבל בדרך זאת אתם למעשה מבטלים את האפשרות להרשות לעצמכם לבטא תסכול זה באמצעות אמירה קורבנית – מה שיוביל לחיפוש חלופה שאינה קורבנית.

לדוגמה, אמירה כמו: "הוא אמור לראות שאני מתאמץ ולהודות לי על כך", מגיעה מתוך תחושת תסכול של עובד, שמצפה שמנהלו יודה לו על מאמציו, אולם התודה המיוחלת אינה מגיעה. ברגע שתחושו כך, עצרו את עצמכם מלהגיד שהבוס אשם בכך משום שאינו עושה מה שהוא "אמור" לעשות, ולא תהיה לכם בררה אלא לנסות למצוא המשך אלטרנטיבי למשפט.  

מפסיביות לאחריות אישית

ומה יהיה המשך המשפט? מה ניתן להגיד במקום אותה אמירה קורבנית? ובכן, כדי להמציא חלופה מילולית יעילה ולא קורבנית, יש להתייחס רק לתוצאה – המצב הנתון שגורם לתסכול – בלי לקשר לכך את הסיבה. למשל, המצב הנתון: "הבוס לא מודה לי". רק לאחר שניגע בתוצאה, נוכל לספק לה סיבה, אולם כאן הכלל יהיה כי זו חייבת להיות סיבה שקשורה אליכם ולא לסביבתכם כדי להעביר את האחריות אליכם.

למשל, לתוצאה "הבוס לא מודה לי" אפשר להתאים את הסיבה – "אולי לא אמרתי מעולם שאני מצפה לתודה", או – "אולי לא הפגנתי את מאמציי מספיק, והוא לא יודע כמה השקעתי". את התוספות הללו כדאי לסיים בסימני שאלה, שכן אלה אינן עובדות כי אם שאלות שאתם שואלים את עצמכם כדי לבחון מה יכולה להיות הסיבה למצב שגורם לתסכול. וכשאדם שואל את עצמו שאלה – הוא חש באופן אינטואיטיבי צורך לחקור, לנסות ולבדוק מהי התשובה לשאלתו.

משליליות למחשבה חיובית

יעל מהודר (צילום: ינאי רובחה)
יעל מהודר | צילום: ינאי רובחה
אתגר נוסף שעליכם להציב לעצמכם הוא ניסיון לשינוי הלך המחשבה – ממחשבה שלילית כרונית למחשבה חיובית יותר. למעשה, באותה טכניקה בדיוק, נסו לשנות את שפתכם הפנימית. בכל פעם שאתם חשים צורך לומר דבר מה ביקורתי, מתוסכל, כועס, חסר אונים על המצב שבו אתם מצויים בעל כורחכם, נסו לעצור ולמצוא חלופה מילולית חיובית.

לדוגמה: במקום לומר "למה דווקא אני נדרש לעשות את העבודה השחורה?", תוכלו לומר: "זו עבודה קשה וסיזיפית, אבל המנהל יודע שרק אני מסוגל לעשות אותה, בזכות היסודיות הרבה שמאפיינת אותי, ולכן תמיד מטיל את המשימה הזו עליי".

בספרה "What Doesn't Kill You Makes You Stronger" מתארת המחברת מקסין שנל את הטכניקה הזו כך: "העברת מנטליות הקורבן למנטליות של ניצוֹל". כך לדוגמה, בעוד שקורבן שואל את עצמו "כמה זמן ייקח לי להרגיש טוב יותר?", ניצול מחליט להרגיש טוב יותר ומתחיל לפעול כדי שזה יקרה. בזמן שהקורבן מקנא באחרים, הניצול מחפש כיצד אפשר ללמוד מהם ולהיות מושפע מהצלחתם. וכאשר הקורבן מתמקד בכאב, בעלבון, בסבל, הניצול מחפש את השמחה, וכיצד יוכל לחוש בה.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר" והספר בערבית "העתיד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. אפשר ליצור קשר עם יעל בפייסבוק או באתר.