התפשטות וירוס הקורונה ממשיכה לספק כותרות ולעורר בהלה בציבור, עובדים רבים נמצאים בבידוד, ואירועים רבים מתבטלים. כל אלו גוררים הפסדים כלכליים קשים לחברות ולבעלי עסקים עצמאיים, מה שגם גרם לבעלי עסקים בתחום האירועים להתאחד בתחילת השבוע בכנס חירום. בדקנו מה הם האמצעים המשפטיים העומדים בפני העלי העסקים הנפגעים ואילו זכויות מגיעות להם:

האם התפרצות נגיף קורונה נחשבת ל"כוח עליון", כמו שיטפון או מלחמה?

,"ארגון הבריאות העולמי הכריז זה מכבר על התפרצות נגיף הקורונה, כאירוע חירום, המהווה על פי הגדרתו 'אירוע יוצא דופן', שמהווה סכנה למדינות ומצריך תיאום בינלאומי" מסביר עו"ד גדעון לויט, ראש תחום משפט מסחרי במשרד שביט בר און גלאון צין ויתקון ושות' – "בהסתמך על הגדרה זו, ניתן לסווג את 'מגיפת הקורונה' כמאורע, שההתייחסות לגביו עשויה להיות דומה לאירועים חריגים שהוכרזו, בנסיבות מסוימות, כמקרה של 'כוח עליון', בדומה להתרחשות של אסונות טבע ומלחמות. ראוי להבהיר, כי אף שלמונח 'כוח עליון' אין הגדרה ברורה בחוק הישראלי, מדובר במונח משפטי מוכר מעולמות דיני החוזים, אשר יכול לשמש עילת הגנה לצד המפר חוזה, כתוצאה מנסיבות שלא יכול היה לצפות או למנוע." עם זאת, הוא מסייג, "ראוי לזכור שלא כל שיטפון או מלחמה מהווים, בהכרח, כוח עליון. בהתאם, לא בטוח שבכל סיטואציה  ניתן להסתמך באופן גורף על נגיף הקורונה (על אף היותו חריג) כאירוע הפוטר את הצדדים מקיום התחייבויותיהם. כלומר, השפעתו של הנגיף על קיומו או ביטולו של חוזה, תיבחן לגופו בכל מקרה ומקרה. כך למשל, בית המשפט לא יכיר בביטול חוזה או התקשרות בשל 'כוח עליון' בנסיבות שבהן לנגיף הקורונה אין כל השפעה על האפשרות לקיים את החוזה או ההתקשרות."

עו"ד יעקב אנוך, שותף וראש מחלקת M&A במשרד מ.פירון ושות' מוסיף כי "לשאלה אם הקורונה נחשבת כוח עליון אין תשובה חד משמעית. היא נגזרת מהוראות החוזה הנדון ומנסיבותיו העובדתיות של העניין כמו גם, כמובן, מהוראות הדין החל על ההסכם - דבר המחייב תשומת לב מיוחדת בחוזים בינלאומיים". 

עו
עו"ד גדעון לויט | צילום: רותם שביט
עו
עו"ד יעקב אנוך | צילום: איל מרילוס

האם בחוזה שנחתם בין ספק, כמו שירותי קייטרינג או הגברה או זמר, לבין מזמין השירות, קיים סעיף שלפיו במקרה של ביטול בשל מגיפה יוחזר הכסף?

לפי עו"ד לויט "התשובה לכך אינה חד משמעית ותלויה כמובן בחוזה הספציפי שנחתם בין שני צדדים לעסקה. ככלל, חוזה שנכרת בין ספק לבין מזמין בהחלט יכול לכלול סעיף המגדיר התפרצות מגיפה (אפידמיה או פנדמיה), כאירוע חריג, המקנה לצדדים  את הזכות לבטל את ההתקשרות ביניהם ולהשיב באופן הדדי את מה שכל צד קיבל מהאחר. גם אם אין התייחסות מפורשת בחוזה לאירוע חריג , ייתכן ותהיה זו טענה לגיטימית של מזמין לדרוש את כספו בחזרה מספק הקייטרינג או הזמר, אם המזמין החליט לבטל את האירוע בשל התפרצותה של מגיפה שאוסרת על התכנסות של מאות בני אדם או בשל בידודם של רבים ממוזמני האירוע. ואולם, על מנת שטענה כזו תתקבל בבית המשפט, על המזמין להוכיח בין היתר כי באותן נסיבות קיום החוזה הינו בלתי אפשרי, או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו מלכתחילה בין הצדדים."

בהקשר זה מוסיף עו"ד אנוך כי "גם כשהחוזה אינו כולל סעיף 'כוח עליון', עדיין קיימת חובה כללית לפעול להקטנת נזק, חובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ועוד. כך למשל, אם הנושא יגיע לבית המשפט, לא מן הנמנע כי הצד המבטל יתבקש להשיב האם היה יכול להודיע על הביטול מוקדם יותר, וכן האם הייתה באפשרותו לקיים אירוע מצומצם יותר במקום לבטלו כליל".

כלומר, מדברייך עולה כי יש חשיבות לאופן ההתנהלות של הספק או המזמין בעת ביטול הסכם?

עו"ד אנוך: "בהחלט. להתנהגותו של צד להסכם, בזמן אמת, יכולה להיות השפעה של ממש על סיכוייה של טענת הכוח העליון להתקבל. כך, למשל, ישנם חוזים המחייבים נקיטה של פעולות שיש לעשות כדי ליהנות מהגנתו של סעיף הכוח העליון. בחוזים שכאלה, צד המבקש לדחות טענת כוח עליון מחויב גם הוא, לא פעם, להגיב באופן מסוים, בזמן אמת, אחרת טענות שיעלה בעתיד – ידחו. הניסיון מראה, שבעת שהתותחים רועמים, הסערות משתוללות או המגפות מתפשטות, נשכח לא פעם הצורך לפעול באופן מושכל מבחינה משפטית – עסקים מתמקדים, מסיבות מובנות, בתוכניות חירום תפעוליות ומזניחים את ההיערכות המשפטית. זוהי טעות, שכן שגיאות בהתנהלות בזמן אמת, פעמים רבות, קשות מאד לתקן בהמשך הדרך".

האם בתי המשפט בכלל ערוכים להתמודד עם תביעות אגב ביטולי הקורונה והפסד העצום של הספקים?

עו"ד לויט: "התמודדות בתי המשפט עם תביעות הקשורות בביטולם של חוזים מחמת התפרצות מגיפת הקורונה וביניהן אף תביעות שהמגיפה אינה אלא תירוץ נוח להשתחררות חד צדדית מהתחייבות חוזית, הינה בלתי נמנעת. בתי המשפט יידרשו לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתה של המגיפה על העניינים החוזיים, וצד המבקש להשתחרר, יידרש להוכיח כי לא הייתה לו האפשרות להתעלם מהוראה של משרד הבריאות האוסרת על קיום אירועים או התקהלות מעל למספר מסוים של משתתפים, וכי אותה הוראה  לא הייתה ידועה או צפויה בעת כריתת ההסכם".