איזון משמעו משקל שווה על המאזניים. כך שלמעשה, השימוש במושג "איזון" במושגים של בית ועבודה, הוא למעשה ניסיון להשוות את מספר שעות העבודה וההשקעה בעבודה לזמן המוקדש לפנאי ולמשפחה. ובכן, ברוב המכריע של המקרים זה הרי לא מצב ריאלי. הטכנולוגיה הפכה את כולנו לזמינים תמידית, ומי שחושש לאבד את משרתו ודאי אינו מרשה לעצמו לא להיות כזה.

כך הופכת השאיפה לאיזון להלך רוח שסופו כישלון. אכזבה ידועה מראש. ואם אי אפשר לשאוף לאיזון, מה נשאר? להיות בלחץ? לקבל את היותו פוגע במצבנו הבריאותי והפיזי, במערכות היחסים שלנו, ובעקיפין גם בעבודה שלנו? (שאותה אנו מבצעים מותשים וממורמרים בגללו).

אפשר להחליף את המושג "איזון" במונח אחר, ריאלי יותר, ולהתחיל לחפש אותו ולשאוף אליו: "הרמוניה". שילוב חלקים שונים באופן מתאים, נעים, זורם. כך אין לחץ פנימי להשוות כל הזמן בין מידת ההשקעה בעבודה לבין מידת ההשקעה בחיי הפנאי. אפשר למשל לקבל בהבנה ימים שבהם משקיעים יותר באלה, וימים אחרים שמשקיעים יותר באלה. וכשמוצאים את ההרמוניה הזאת מפסיקים להרגיש עבדים.

איך משלבים בהרמוניה בין החלק של העבודה, שנוטל לא מעט מהמשאבים האישיים ביום-יום, לבין החלק של הפנאי, המשפחה, החברים, הבילוי והמנוחה - שכולם שואפים לזכות בהם? התשובה פשוטה: מחזירים שליטה לחייכם.

זמינוּת: במִקצבים

נסו לסגל לעצמכם הרגל: להיות זמינים במקצבים. היו זמינים, אך לא "זמינים-אינסטנט" - כלומר לא דבוקים למכשירים שמאותתים לכם בכל רגע נתון על כל התרחשות (קלה כגדולה) בעבודה.

איך עושים זאת?

נפרדים מהמכשירים (טלפון נייד, מחשב וכל כלי תקשורת אחר שמשמש אתכם לעבודה), במנות קצובות. לא מתעלמים במופגן, אבל גם לא מתנתקים לגמרי, שהרי זה לא ריאלי כשלעצמו (במיוחד אם גם חיי הפנאי שלכם מנוהלים באותם מכשירים בדיוק). במקום זאת נפרדים מהמכשירים לסירוגין.

ובאופן יותר ספציפי: במהלך פעילות פנאי (וזו יכולה להיות גם סתם מנוחה על הספה בסלון) – מניחים את המכשירים במרחק, במצב שקט, ומחליטים על תדירות בדיקת מצב. למשל: הצצה חטופה אחת לשעה, ועליה להיות חטופה באמת – כמה שניות. במהלכה סורקים במהירות "מה פספסתם" בשעה האחרונה, ורק אם יש דבר מה שבאמת מצריך התייחסות מידית – מגיבים. אם לא ממשיכים הלאה, לשעה נוספת של התנתקות.

איך להיות פרודוקטיביים יותר בעבודה (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
נסו לסגל לעצמכם הרגל: להיות זמינים במקצבים | צילום: By Dafna A.meron, shutterstock

רוברט ברוקס, פרופסור לפסיכולוגיה בבית הספר לרפואה של הרווארד, טוען בספרו "כוח החוסן: השגת איזון, ביטחון וחוזק אישי בחיים", כי ההודעות הבלתי פוסקות קוטעות את הזמן שלנו ומזרימות לתוכנו מתח תדיר ומתמיד. במקום לסמס במהלך פעילות משפחתית – עדיף להפוך את הזמן לאיכותי באמת, ובכך גם לפתח עמידות עצמית גבוהה יותר ובעקבותיה לחוש תחושת שליטה רבה יותר על חייכם.

אם אתם מרגישים שאתם מצופים לתת התייחסות, השיבו קצרות. אייקון "אוקי", או מילה קצרה כגון "יטופל", יכולים לעשות את העבודה. רוצים להגדיל ראש? אם אתם מרגישים בנוח עם הבוס, בקשו ממנו לעזור לכם להגדיר סדרי עדיפויות לתגובה בשעות הפנאי. הציעו סמל לסוגי פניוּת שונים, שיבהיר לשני הצדדים מהי רמת הדחיפות.

כך למשל הודעה שדורשת מענה דחוף ומידי תיקרא "דחוף", הודעה שדורשת רק ידיעה ומאפשרת טיפול ביום העבודה הבא תיקרא "עדכון", והודעה שלא מצריכה התייחסות כעת ויכולה להיקרא רק מחר תיקרא "כללי". אפשר להסביר למנהל שכולם יצאו נשכרים מהסכם כזה, שכן כך לא יקרה שתפעלו לביצוע משימה אחת, שאינה דחופה כלל, כאשר משימה אחרת דחופה ממתינה בתור.

מושלמוּת: אין דבר כזה

פרפקציוניסטים? ובכן, מי לא? עוד דבר שגורם לרובנו לשיעבוד הוא השאיפה למצוינות. כפרפקציוניסטים אתם מבצעים כל שלב ושלב במשימותיכם בצורה יסודית ומוקפדת. אינכם מסוגלים להשלים עם הרעיון שהתוצאה לא תהיה מושלמת, ולכן אתם מרבים להתעכב על הפרטים בדרך להשלמתה, עד שנראה כי אתם מאבדים את היכולת להסתכל על התמונה הכוללת.

גם לאחר שאתם מתחילים לראות את תוצאות עמלכם – לעתים בסוף תהליך העבודה ולעתים במהלכו – כל סטייה הכי קטנה מהמתוכנן בביצוע המשימה, עשויה לגרום לכם לעצור ולהתחיל הכול מההתחלה, כדי לשפר את התוצאה.

משמעות הדבר היא שבפועל, ביחס לאחרים, לוקח לכם זמן רב לספק תוצאות ואתם אינכם עומדים בדד-ליינים, מה שוודאי לא משמח את מנהליכם. סביר להניח גם שבעת חלוקת תפקידים לעובדים איטיותכם עלולה להיות סיבה טובה להדיר אתכם מביצוע משימות מעניינות ומשמעותיות, בידיעה שאף על פי שתספקו תוצאה מעולה – אין די זמן לחכות שזו תגיע.

איך להתגבר על פרפקציוניזם בעבודה (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
שחררו את הפרפקציוניזם - זה מיותר ולא ריאלי | צילום: By Dafna A.meron, shutterstock

"תמיד הייתי כזה", אתם עשויים לומר להגנתכם, וזה בסדר. יתכן שתמיד פעלתם כך, והצלחתם. אך ככל שמתבגרים – קשה יותר להצליח לשמור על סטנדרט של מושלמוּת. החיים, המשימות, האחריות – כל אלה מסתבכים ומקבלים משקל גדול יותר, והמושלמות הופכת, גם היא, לשאיפה בלתי ריאלית ולפיכך למיותרת. שחררו אותה.

עוד כמה כללים שיסייעו לכם להפסיק להרגיש כעבדים

אין תשוקה? מצאו תחביב: אם אינכם חשים נלהבים בנוגע לעבודתכם (ועזיבתה אינה ריאלית כרגע, או בכלל), עליכם למצוא לעצמכם משמעות מלהיבה במסגרת החיים הפרטיים. ספורט, נגינה, שירה, יצירה, מדיטציה, לימוד תחום חדש שמעניין אתכם – כל דבר שיעשה לכם טוב. וקחו אותו ברצינות: ספרו עליו לקולגות שלכם, הפכו אותו לחלק בלתי נפרד וחשוב בחייכם, והקצו שעות שבהן אתם מחויבים לתחביבכם. בלי המכשירים אתכם.

ניהול זמן: למדו כיצד לנהל ביעילות רבה יותר את הזמן שלכם - הן את זמנכם בעבודה והן את זמן הפנאי. נסו להבין מה גוזל מכם זמן מבלי שיספק אתכם וקצצו בו (גלישה ממושכת ברשתות החברתיות, תקשורת עם אנשים שאינכם חייבים לתקשר עמם ושאינם גורמים לכם לתחושה נעימה או מביאים לכם תועלת כלשהי, ועוד). כדי להבין זאת, תוכלו לערוך סדר עדיפויות לכל חלק בחייכם (עבודה או פנאי), ולפעול בהתאם אליו.

יעל מהודר (צילום: ינאי רובחה)
יעל מהודר | צילום: ינאי רובחה
צאו לחופשה: גם אם אתם רוצים להיות העובדים המצטיינים והמתמידים ביותר, או אם אין לכם פרטנרים לחופשה או די כסף לממש טיול או נופש – נצלו את ימי החופשה המגיעים לכם כחוק. אפילו למטרת מנוחה, קריאה ורביצה בים. ההפוגות הללו קריטיות ליצירת תחושת ההרמוניה ולהשבת השליטה על חייכם, ובסופו של דבר הן הופכות אתכם לעובדים טובים, רעננים ויעילים יותר. הרבה יותר מכפי שתהיו לו תוותרו על ימי החופשה שלכם.

גמישוּת, אם אפשר: אם הדבר מקובל ואפשרי במקום העבודה שלכם, אתם יכולים לנסות לקבוע עם מעסיקכם הסכם עבודה שבמסגרתו תבצעו את חלקה מהבית או בשעות גמישות המתאימות לכם (למשל, בהתאם לשעות שבהן אתם רוצים לממש את תחביביכם). יחד עם זאת, בדקו היטב עם עצמכם אם אתם מסוגלים לעשות זאת (עבודה מרחוק, ולמעשה הכנסת העבודה לביתכם) מבלי לאבד את הגבול המיטשטש שבין העבודה לפנאי.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי ואין להתייחס אליו ככזה.