עו"ד עדי וייס (צילום: אריאל ואן סטרטן)
"מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות עורכת דין" | צילום: אריאל ואן סטרטן

"מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות עורכת דין, ויש גם מחשבות על להיות שופטת. אני עוד מהדור שצפה ב'פרקליטי L.A.', ואני זוכרת את עצמי יושבת מרותקת מול מסך הטלוויזיה ונפעמת מול היכולת של עורכי הדין לטעון את הטיעונים המשפטיים הנכונים כדי לנצח במשפט שניהלו", מספרת עו"ד עדי וייס, בת 43, נשואה לאייל ואם לשלושה (אורי בת 15, יואב בן 9 ואוהד בן 4), מתגוררת בשוהם, בעלת משרד עורכי דין בוטיק בתל אביב העוסק ברשלנות רפואית ובעלת 20 שנות ניסיון בתחום.

"תמיד היתה בי מן תחושה שצריך להפוך את העולם הזה ואת המדינה שלנו למשהו צודק יותר, ערכי יותר ובעיקר הגון יותר. המשיכה שלי למקצוע הגיעה מהתחושה שאם אצליח לעזור לפתור בעיה ולעשות טוב לאנשים- עשיתי את שלי".

בשנת הלימודים האחרונה של לימודי המשפטים בבר-אילן, התקבלה וייס למשרד עורכי דין כטרום מתמחה, ובהמשך, כשסיימה את הלימודים, גם כמתמחה. "כבר מהימים הראשונים נשאבתי למחלקת הרשלנות הרפואית במשרד. התחום פשוט סקרן אותי. היה לי מעניין לצלול לכל תיק, ללמוד את הבעיה והטענה הרפואית והמשפטית, להכין את כתבי הטענות. לאחר סיום ההתמחות המשכתי במשרד כעו"ד בתחום הרשלנות הרפואית. במהלך התקופה התמקצעתי בתחום וייצגתי בעיקר רופאים, קופות חולים ובתי חולים שנתבעו בתביעות רשלנות רפואית. לאחר 8 שנים הרגשתי שאני רוצה להתחיל דרך עצמאית והקמתי את המשרד שלי, בו אני מייצגת תובעים בתביעות רשלנות רפואית. למעשה 'חציתי את הקווים' ומעו"ד המייצגת את הרופאים, עברתי לייצוג התובעים והנפגעים בתביעות רשלנות רפואית".

ספרי קצת איך נראה יום סטנדרטי שלך

"אני מתעוררת מוקדם בבוקר (06:00), מכינה את האוכל לילדים ויוצאת למשרד. את דלת המשרד אני פותחת כבר בשעה 07:15, אני הכי אוהבת את שעות הבוקר השקטות כשאין עדיין טלפונים והכל רגוע, ומיד מתיישבת ליד המחשב לקרוא עדכוני פסיקה. לאחר מכן אני מתחילה בעבודה המשפטית השוטפת הכוללת טיפול בתיקים, פגישות עם לקוחות, מומחים, הופעות בבית משפט, ישיבות גישור ועוד".

"שלושה ימים בשבוע אני מתחילה את המשמרת השנייה שלי עם הילדים בשעה 16:00. כשאני עם הילדים, אני נטו איתם ולא עונה לטלפונים או למיילים. בערב, אחרי שהילדים הולכים לישון, אני מתחברת למחשב של המשרד ורואה אם יש משהו דחוף שצריך לענות עליו. בימים הנותרים אני במשרד עד שעות הערב, ואני גם קמה מוקדם מאוד (04:45) ויוצאת לאימון ריצה. אני מספיקה לחזור הביתה עוד לפני שהילדים מתעוררים ואז יש לי את הבוקר איתם, עד שהם הולכים לבית הספר ולגן".

ובתוך כל הלוז העמוס הזה, יש לך גם זמן לעצמך?

"לפני כמה שנים גיליתי את עולם הריצה והתמכרתי. אני רצה 4 פעמים בשבוע, רצתי כבר שלושה חצאי מרתון וכרגע אני מתאמנת לאולטרה מרתון הראשון שלי בצרפת ביולי הקרוב. יש בריצה משהו ממכר ומשחרר. כל כך הרבה פתרונות משפטיים לסוגיות מורכבות הצלחתי לפתור במהלך הריצות שלי. ריצת מרתון (או במקרה שלי חצי מרתון) דומה לניהול תביעת רשלנות רפואית; שתיהן דורשות תכנון מוקדם ומדויק, סבלנות, אורך רוח, משמעת עצמית ודבקות במטרה".

עו"ד עדי וייס (צילום: צילום פרטי)
"ריצת מרתון דומה לניהול תביעת רשלנות רפואית" | צילום: צילום פרטי

בואי נחזור לקריירה שלך, למה בחרת דווקא בתחום הרשלנות הרפואית?

"התחום הרפואי סקרן אותי תמיד. התיקים שלי הם מגוונים וכל תיק, מבחינתי, הוא עולם ומלואו. בניגוד לתחומים אחרים, כגון דיני חוזים, בהם אפשר להעתיק חלקים מחוזה אחד לחוזה שני, אצלי כל תיק הוא שונה כי כל אדם הוא שונה. אני אוהבת את הקריאה של החומר הרפואי ורואה בכל תיק מעין חידת היגיון שאני צריכה לפצח. לפעמים הקייס המשפטי יכול לקום או ליפול על מסמך בודד, או משפט אחד בתוך תיק רפואי עב כרס, והמטרה שלי היא למצוא את אותה נקודה ואיתה לנצח את התיק".

תחום הרשלנות הרפואית עוסק בעולם תוכן לא פשוט. איך זה בא לידי ביטוי אצלך?

"הקושי הגדול ביותר הוא, ללא ספק, הכלה של כל המקרים הקשים בהם אני מטפלת. אני משמשת באותה עת גם כעו"ד וגם כאוזן קשבת של הלקוחות שלי, שמשתפים אותי בקשיים שלהם".

"זה לא פשוט לייצג תינוקת שהצוות הרפואי בחדר הלידה לא אבחן בעיה באספקת החמצן למוח שלה, וכתוצאה מכך נגרמה לה פגיעה חמורה ובלתי הפיכה, או לייצג בחור צעיר שחולה במחלה סופנית שלא אובחנה במועד, כאשר אין ספק שאילו הרופאים היו מתייחסים לתלונותיו יותר ברצינות ומאבחנים אותו כמו שצריך, הוא יכול היה לקבל את הטיפול המתאים ואולי אף להחלים לחלוטין. אני למעשה רואה את כל המקרים שבהם הדברים לא מסתדרים, מקרים שבהם, ברגע אחד, החיים מתהפכים. אנשים מגיעים אלי כשהם במצב קשה מאוד ומשתפים אותי בכל הקושי הזה".

ואת לוקחת את העבודה הביתה?

"בהחלט. אני חייבת להודות שהעיסוק שלי הפך אותי לאמא די חרדתית ונודניקית, והמשפחה שלי יודעת שאני תמיד חייבת לדעת הכל - אם הם לא מרגישים טוב, או חלילה עולה החום, אני כבר בהיסטריה. לא פעם יש לי נדודי שינה בעקבות מחשבות על תיקים ומקרים קשים בהם אני מטפלת. העבודה שלי היא לא כזאת שנשארת במשרד כשאני נועלת את הדלת. היא באה איתי הביתה והלקוחות נמצאים איתי כל הזמן במחשבות. אימוני הריצה עוזרים לי מאוד לשחרר מתחים".

מה הסיפוק הכי גדול במקצוע שלך?

"אני רואה בעבודה שלי סוג של שליחות, והסיפוק הכי גדול שלי הוא היכולת לעזור לאנשים. אני לא יכולה לתאר במילים את עוצמת ההתרגשות כשאני מצליחה להשיג עבור ילד פגוע פיצוי כספי גדול, שאני יודעת שיסייע לו לקבל את הטיפול הרפואי הכי טוב שיש ויכסה את כל ההוצאות ואובדן ההכנסות שייגרמו לו".

"אני מתרגשת, עד דמעות, בכל פעם שאני מקבלת מכתב תודה מלקוח ואז אני מבינה שהצלחתי לעשות משהו טוב למישהו שחווה אסון. זה המעט שאני יכולה לעשות ואין תחושה נפלאה מזו".