משבר הקורונה ריסק ענפים רבים וגם אלה שהחזיקו מעמד פיטרו עובדים רבים. מצד שני, חברות שיווק המזון וחברות השליחויות כמו וולט ותן ביס למיניהן רק מחפשות עוד עובדים. עוסקים פטורים וזעירים שנאלצו להפסיק את עבודתם יכלו להרשות לעצמם ללכת ולעבוד, גם זמנית בעבודות מן הסוג הזה, משום שאלה בלאו הכי לא זכאים לדמי אבטלה, כמו שאר העצמאים בישראל.
לעומתם, השכירים שפוטרו וזכאים לדמי אבטלה, מעדיפים במקרים רבים להישאר ולקבל את דמי האבטלה הנמוכים שלעתים נדירות מספיקים על מנת לגמור את החודש. למה בעצם? כי זה מפחיד.
לעבוד במשרה שאין לה דבר וחצי דבר עם התחום שבו עסקנו קודם לכן עשויה להסתיים מהר מהצפוי. השילוב בין גובה השכר, שלעתים זהה או נמוך מדמי האבטלה, יחד האפשרות שתקופת ההעסקה תיגמר מוקדם מחוסר התאמה או בוס מתעלל היא גבוהה.
למה זה משנה? משום שהחוק במדינת ישראל קובע שברגע שהתחלת לעבוד כשכיר, אתה כבר לא זכאי לדמי אבטלה ויצאת קירח מכאן ומכאן. הרבה אנשים רוצים לעבוד אפילו אם המשמעות היא שכר זהה לדמי האבטלה, משום שהצורך בעבודה הוא מעבר לרק פרנסה אצל רבים. השגרה וסדר היום חשובים לתפקודם בשאר חלקי החיים וגם, כן, שמירה על הבריאות הנפשית. תקופת אבטלה ממושכת פוגעת בדימוי העצמי ועשויה להכניס לדיכאון.
שינוי החוק, אפילו כהוראת שעה, יכול לעודד חזרה לעבודה, בייחוד במצב שבו בלאו הכי הוארכה תקופת האבטלה לזכאים עד ליוני 2021.
מילואימניקים - כוח עבודה חשוב בימי המגיפה
פתרון נוסף הוא לתת את המפתחות לצה"ל. גיוס מובטלים בצו 8 או 9 (כמו צו 8 אך לתקופה מוגדרת) או על בסיס התנדבות, עשוי לתת למדינה כוח אדם חשוב לטיפול במגיפה לחקירות אפידמיולוגיות, גיוס חובשים לביצוע בדיקות קורונה ואיוש החמ"לים במלוניות הקורונה שפתיחתן המחודשת ככל הנראה בפתח. למובטלים, הגיוס נותן תעסוקה ושכר שיכול להיות גבוה יותר מגובה דמי האבטלה, כזה המבוסס על כמות ימי המילואים. זאת תוך שאלה מקבלים זמן יקר לחיפוש עבודה התואמת את כישוריהם, ומבלי לגזול מהם את הזכאות לדמי האבטלה בסוף תקופת המילואים.
בתוך הקלחת הזו עולים קולות שקוראים להורדת גובה שכר המינימום על מנת לתמרץ מחד את המעסיקים להעסיק ומאידך את העובדים לעבוד. בשנים האחרונות עלה שכר המינימום, יש יאמרו בחדות, אלא שמדובר בתיקון היסטורי שמתאים, באופן יחסי, את גובה שכר המינימום ליוקר המחיה ויוקר הדיור. תפקידם של דמי האבטלה לספק רשת ביטחון כלכלית ליום סגריר שבו אנחנו מאבדים את העבודה שלנו ועל מנת שנוכל, יחסית בשקט, לחפש עבודה מבלי להיזרק לרחוב.
אלא שיוקר המחיה לא ירד משמעותית בתקופת הקורונה, ודאי לא מחירי הדיור ובתוכם מחירי השכירות וגובה תשלום המשכנתא החודשי. חלק ניכר מהמשרות שנפתחו בתקופה זו הן משרות שמפלרטטות עם שכר המינימום, שגם היום, בגובה המופלג של 5,300 שקלים, לא מספיק כדי לקיים משק בית מינימלי. אם עד היום היה ניתן לשחק את הרולטה הרוסית הזו עם השכבות החלשות שסופרות את השקלים והקופונים בדרך לסופר, המהלך עשוי להוביל לכך שרבים משכבות חלשות פחות, ימצאו את עצמם "יורדים שכבה" או שתיים.
למה לא לדבר עם אותם מובטלים ורעבים?
משבר הקורונה נפל עלינו כרעם ביום בהיר ומחק במחי יד ענפים שלמים. ייקח לענפים הללו זמן להתאושש, כשעד אז, על כל משרה נלחמים הרבה יותר אנשים. המהלך של הארכת דמי האבטלה לשנה לזכאים, עד ליוני 2021, הוא מהלך נכון, ואף יש לשקול להעלות את גובה דמי האבטלה כדי שיספיקו לקיום בכבוד בתקופה הזו. המשק צריך זמן להתאושש, והזמן נחוץ כדי לעזור לכמה שיותר עובדים לחזור למעגל העבודה.
הממשלה זורקת כספים על האזרחים בסכומים שאין בהם משום יכולת לעזור להם לשלם את שכר הדירה או לקנות אוכל, וכל החלטה שמתקבלת נתקלת בהטלת ספק במניעיה. העובדה שראש הממשלה מתעקש לנהל את המערכה בקורונה לבדו, בעודו מתמודד עם שלושה כתבי אישום חמורים, נראית כמו שילוב בין איבוד עשתונות, כלכלת בחירות ופעילות ממניעים זרים. שכן האמון במערכת, בשיקוליה ובהחלטותיה נפגם.
בניגוד לפליטת הפה האומללה של השר צחי הנגבי, כיום, מבינים בממשלה שיש אנשים רעבים. אבל אולי כדאי גם לדבר עם אותם רעבים ומובטלים כדי להבין היכן המערכת נכשלת. פקידי האוצר מגיעים ברובם מרקע נוח שלא כולל נגיעה לבעיות מסוג זה. החזרת עובדים לעבודה בצורת מילואים לתקופת המשבר והשארת הזכאות לדמי אבטלה עד ליוני 2021, מבלי למחוק אותה במידה ואדם מוכן לעבוד במשרות שאיננו רגיל אליהן ושאינו יודע אם יחזיק בהן מעמד, עשויות לתת פתרון מוצלח יותר מאשר רק לזרוק סכומים חד פעמיים בסכומים אדירים, שבחשבון הבנק מהווים בקושי פלסטר לקטוע יד.
הכותב הוא חלק ממיליון מובטלים שמתים לחזור לעבוד.