בני זוג שניהלו מכון קוסמטיקה קטן במרכז הארץ, העסיקו בין השאר קוסמטיקאית ופקידת קבלה. בכתב התביעה שהגישו בני הזוג לפני כארבע שנים לבית הדין לעבודה בתל אביב, נטען כי העובדות ריכלו על המקום, פגעו בשמו הטוב והסבו לו נזקים כספים כבדים והפיצו עליו דברים רעים בפני לקוחות ואנשים שהכירו.
לטענת בני הזוג, שתי העובדות הפיצו שבעלי המכון נקלעו לחובות כספיים, שהם על סף פשיטת רגל ושבקרוב המקום ייסגר. לכתב התביעה צירפו בני הזוג קלטת שבה נשמעת בעלת המקום משוחחת עם עובדת אחרת, אשר סיפרה כי שמעה מהקוסמטיקאית שהיו בעבר עיכובים בתשלום המשכורות, שהג'יפ של הבעלים עוקל ושהבנקים מסרבים לתת להם אשראי והלוואות נוספות לתפעל את המכון. לטענת בעלת המכון, הקוסמטיקאית השמיצה אותה כאשר כינתה אותה בשם: "מרוקאית שופוני". הנתבעות טענו מנגד, כי לא מדובר בלשון הרע אלא לכל היותר ברכילות, דבר שהיה מקובל מאוד במקום.
"גם המנהלים היו חלק מתעשיית הריכולים במכון"
השופטת, אופירה דגן- טוכמכר החליטה לדחות את תביעת מנהלי המכון, בנימוק שמדובר ברכילות ולא בהוצאת לשון הרע. לדבריה, רכילות זה מסוג הדברים שמלווים את האדם משחר ההיסטוריה וכי הוא חלק מכלי לבניית חברה. השופטת ציינה, כי הביטוי "מרוקאית שופוני" אינו בגדר לשון הרע, וכי הדברים שנאמרו על בעלת המקום אינם מסוג הדברים שיש בהם משום הוצאת לשון הרע.
לדבריה, לשון הרע הייתה חלק מהדיבור של העובדות במכון כולל התובעת, שלא טמנה ידה לבחוש בעניינים אישיים של העובדות שלה, כאשר שוחחה איתן על צוואות, ירושות, סגנון חייה ועוד. השופטת ציינה, כי על התובעת ובן זוגה לבוא בטענות אלא אך ורק לעצמם שכן הם בעצמם היו חלק מתעשיית הרכילות במכון.
בפסק הדין הוסיפה השופטת, כי "חיוב עובד בהוצאת לשון הרע במקום העבודה ייעשה אך רק במקרים קיצוניים והמקרה הזה רחוק מלהיות כזה, שכן יש לשמור על חופשי הביטוי בקרב העובדים כדי למנוע דיכוי והתעמרות בעבודה". לבסוף, חייבה השופטת את בני הזוג לשלם לעובדות הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח.