בסיפור החיים של זהבית רוטמן קנר (בת 57), אמא ל-3 (גל בת 33, ספי בן 32, בר בת 27) משערי תקווה, יש את כל המרכיבים שיכולים לפרנס תסריטאים של טלנובלות טורקיות: עבודה מסוכנת בסביבה גברית, משבר משפחתי שמסתיים באובדן קרוב משפחה ושינוי מהותי שהגיע בעקבותיו, אשר השפיע על כל תפיסת החיים שלה – וגם על הקריירה.
במשך 30 שנה שירתה רוטמן קנר במשטרת ישראל בתפקידים שונים ומאתגרים ולפני כ-7 שנים, כשהייתה רק בת 50, החליטה שהיא חייבת שינוי ויצאה לפנסיה. העובדה שפרשה לגמלאות לא השביתה אותה בבית – להיפך; היום היא מנצלת כל דקה פנויה לטובת פרויקטים התנדבותיים רבים: היא ליצנית רפואית, מנחת יוגה צחוק, מתנדבת בעמותת "דובוני החלמה" המעניקה דובים לחולים אונקולוגיים מתינוקות ועד קשישים, היא מלווה תומכת לחולים בבית החולים וולפסון ובני משפחותיהם, מתנדבת בבית לוינשטיין, מקריאה סיפורים לילדים בספריה העירונית של ראש העין במסגרת פרויקט "סבתא מספרת" ובין לבין גם משמשת כסבתא פרטית לשני נכדיה (רונה בת 6 ואלירז בן 3).
"אני רוצה להכניס צחוק ושמחה כי זה ממלא אותי", היא אומרת, "באחד הרגעים הקשים של חיי הבנתי שהחיים הם מתנה שצריך לשמור ולחבק. היציאה לפנסיה אפשרה לי להיוולד מחדש".
כשקנר מתייחסת לרגעים הקשים של חייה, היא מדברת על תקופה שבה קיבלה פרופורציות מחדש: "התגרשתי בשנת 2000 מעופר שהיה אבי ילדי, כ-7 שנים לאחר מכן אובחנה אצלו מחלת הסרטן ואני טיפלתי בו ביחד עם ילדינו עד יום מותו", היא נזכרת. "כבר שם, דרך המחלה, כמו זרע ראשוני כזה שנטע, התחלתי לשאול שאלות מהותיות על החיים, הבנתי שהחיים והבריאות הם מתנה ושהם לא מובנים מאליהם".
"עד אז בתי חולים זה משהו שראיתי מרחוק, זה אף פעם לא נגע בי קרוב כל כך ובמשך עשרה חודשים מצאתי את עצמי מלווה אותו בטיפולים הכימותרפיים, בסיטואציה שבה אני רואה אותו דועך לי מול העיניים, בעוד אני חייבת לשדר לכולם 'עסקים כרגיל'. זה קשה לעיכול. הראש לא תופס איך אפשר שיהיה מבפנים כזה עצב תהומי וכלפי חוץ סוג של משחק". בעודה סועדת את אבי ילדיה במסדרונות בתי החולים, אליהם חזרה לאחרונה מזווית שונה לגמרי, היא הבינה שהיא חייבת להתרומם מתוך הכאב: "תמיד היה בי משהו מולד לקחת כל דבר למקום של צחוק, אבל פעם הצחוק הגיע ממקום ציני, מכאב, מהישרדות, והיום הכל מגיע ממקום של חופש והקשבה".
"עברתי משבר של אובדן ואכזבה כי האמנתי שיש ניסים וניסיתי לשמור על אופטימיות, אבל משהו אחר הכריע בסוף ואהובי נאסף אל אבותיו. בשלב מסוים הבנתי שצריך להסתכל על היש ולהעצים אותו. הילדים שלי איבדו אבא אבל יש להם אמא ויש סבא וסבתא אוהבים ותומכים שעזרו לאורך התקופה, והמשכנו יחד לעבר העתיד, כשבד בבד נפתחו עבורי דלתות שלא הכרתי לפני כן, היוגה צחוק לדוגמא, היה הפרויקט הראשון שבחרתי להתעמק בו".
איך באמת הגעת מתפקיד במשטרה ליוגה - צחוק?
"התאמנתי במועדון ספורט וראיתי במערכת שיש 'יוגה-צחוק' וזה סקרן אותי, כשנכנסתי הרגשתי קצת כמו בסרט 'קן הקוקיה' - אנשים שישובים וצוחקים בלי סיבה - אבל שיתפתי פעולה בשיעור, ומאחר ואני אדם צבעוני מטבעי, המדריכה אסנת סלע יעקובוביץ קלטה אותי ואמרה לי שהיא בטוחה שאבוא גם לשיעור הבא, ועוד יותר מזה שאנחה בעצמי סדנאות שכאלו, וכך באמת היה".
כאמור זה לא הדבר יחיד שאת עושה בימים אלו, איך את מצליחה לתמרן בין כל הפרויקטים שאת מתנדבת בהם?
"גם את זה למדתי עם השנים, שינויים הם חשובים אבל צריך גם לשמר אותם, העובדה שאני עמיתה של קרנות השוטרים מאפשרת לי ליהנות מפעילויות תרבותיות רחבות - למשל אני הולכת לסטנד אפ ולאירועים שונים. במסגרת היותי חברת מועדון אני גם נפגשת עם אנשים מעוררי השראה".
"מעבר לכך, אני יוצאת פעם בשבוע לדייט עם עצמי", היא מכריזה ומיד מפרטת: "אני סוגרת את הטלפון, קוראת ספר טוב, אוכלת ארוחה טובה ומטעינה את עצמי מחדש. אני אישה רבת פעלים אבל יודעת גם להוריד מסך וליהנות מרגעים של שקט. לקח לי זמן להבין שהכל בסדר, שאני לא צריכה להיות זמינה 24 שעות והיום אני יודעת לעשות איזון בין הדברים".
עד כמה זה שונה מהקריירה הקודמת שלך?
"הייתי שוטרת יחידה בסביבה גברית מאוד, עבדנו בלילות בחיפושים עם צווי בית משפט. אני זוכרת שעבדתי בשומרון והיינו נכנסים לכפרים בלילה - מבצעים מעצרים ועורכים תצפיות. חוויתי שלג, גשם, חמסינים, מצאתי את עצמי עם שכפ"ץ קרמי על בסיס יומיומי. אהבתי להיות בשטח, היו שם הרבה חוויות. זה משהו שבוער מתוכי וכשיש תשוקה היא עולה על כל דבר. הייתי צריכה גב מאוד חזק לטובת התפקיד והורי עזרו לי מאוד ופרגנו".
למעשה מאז מותו של הגרוש שלה ועד לרגע שבו הכריזה על יציאה לפרישה עברו 3 שנים, שבהן לקח להחלטה להתבשל: "קבעתי עובדה שבגיל 50 החיים ממשיכים, יש עוד דברים שרציתי להגשים", היא מספרת כיצד באותו יום של חגיגות יובל לעצמה, החליטה לערוך רשימה של 101 מטרות שהיא צריכה להגשים בחייה.
"חשוב להבין שהמשטרה זו משפחה, זו מסגרת, זו עבודה במשמרות ואין יותר מדי זמן פנוי לתחביבים. מדובר בשעות מטורפות ואתה על אוטומט כמו סרט נע. הרשימה הזו אפשרה לי לעשות עצירה, להתבונן על החיים ולעשות את הכל ממקום לגמרי אחר. פתאום אני אדון לעצמי, כשעד עוד רגע תמיד אמרו לי מה לעשות". וכך, יצאה רוטמן קנר למסע של גילוי עצמי. "נולדתי מחדש, גיליתי מה בוער בתוכי, שהשמחה זה משהו שאני רוצה להעביר בכל דרך הלאה לעולם על ידי חיוך, מחמאה ופרגון".
את מתחרטת על משהו במהפך שעברת בחייך?
"ממש לא. למדתי בכל התהליך הזה שגם אם היה אירוע והתוצאות שלו לא בהתאם לציפיות שלי, אני יכולה לקרוא לזה כישלון אבל אני יכולה לקרוא לזה הזדמנות ללמידה ולהתפתחות. למילים יש כוח ואני משתדלת לראות מה למדתי מכל התהליך ולהפוך את הלימון ללימונדה. אני ברומן סוער עם עצמי ואני מנסה להעביר את האהבה הזו הלאה".
