בימים האחרונים מעסיקים החלו לטפטף את זה במיילים, במזכרים תאגידיים: חוזרים למשרדים. בקטנה, בהתחלה בקפסולות, יומיים לפה או לשם, לאט לאט זה יתרחב. הם מעלים את זה בעדינות, בהתחשבות, מדגישים שאין לחץ, אבל המסר אחיד - נגמר הבית מלון. חצי שנה אתם עובדים מהבית, ומספיק. עשיתם את זה טוב, נכון, אולי אפילו התפוקה עלתה, אבל תודו שגם הלכתם לפילאטיס בבקרים. זה ייקח קצת זמן - רוב הילדים עדיין לא במסגרות, המשרד הוא מדגרת חיידקים אחת גדולה וכולנו כפסע מבידוד כל הזמן, אבל חלק נרחב מהמעסיקים מתחילים להבהיר את הנקודה. הם רוצים אתכם במשרד, פיזית.
והעניין הוא כזה - זה לא הולך להיות פשוט. נכון שהמעבר לעבודה מהבית היה כפוי, תולדה של אילוץ. נכון שעובדים רבים גם קצת מתגעגעים למשרד, לחברים, לארוחות הצהריים וסיעורי המוחות ושינוי האווירה והזכות להתלבש יפה. אבל לחזור לאורח החיים ההוא? של לפני חצי שנה? של כל יום לקום בבוקר, לעמוד בפקקים, לשבת שמונה שעות במשרד ולחזור הביתה - לפעמים כבר בחושך, תלוי בעונה - כדי לחיות את המעט שנשאר לך מהיום? אל אלוהים. חמישה ימים במשרד נדמים לנו לפתע כעול רומס רוח ונפש.
עבודה מהבית היא עוד אחת מהסיטואציות שרובנו לא חשבנו שניקלע אליהן לפני הקורונה, יחד עם מסכות ולעבור מהעיר למושב ולבלות כל כך הרבה זמן עם הילדים שלנו. אבל דווקא השחרור מהמגבלה הפיזית שהיא המשרד התגלה, עבור רובנו, כמהלך מייעל ומקצר זמנים. נכון, לעתים מדובר באי עגום של בדידות, אבל הנוחות, ההספקים, היעדר הגרבג' טיים, החיים בלי פקקים. מחקרים רבים כבר הוכיחו שעבודה מהבית מעודדת פרודוקטיביות, יצירתיות שביעות רצון של העובדים ואפילו מגדילה משמעותית את הרווחים, אז למה הם מתעקשים שנחזור?
כנראה שזה עניין של שליטה. כשאנחנו בעבודה אנחנו מפוקחים, אנחנו רשומים, אנחנו מרוכזים ביחד. אפשר לספור אותנו ולחלק אותנו למחלקות ולהזיז אותנו ממקום למקום ולהאכיל אותנו ולהניח לנו מתנה קטנה על השולחן ולחסן אותנו נגד שפעת כדי שלא נהיה חולים ונפסיד עבודה. כשאנחנו בבית, המעסיק לא יודע איפה אנחנו מסתובבים ואת מי אנחנו פוגשים וכמה שעות מהיום התחת שלנו על הכיסא. אם אף אחד לא רואה אותנו עובדים, האם באמת עבדנו?
אבל כן, עבדנו. והעולם גם ככה התקדם לכיוון של עבודה מהבית, הקורונה רק זירזה את התהליך. כפתה אותו על מקומות עבודה קלאסיים ושמרניים יותר. המשרדים עצמם הרי הלכו יותר ויותר נגד העובד: המעבר לאופן ספייסים צפופים תחת אורות ניאון, הגברת המעקב על כרטיסי העובד, מדידה דקדקנית של זמני ארוחת הצהריים. וגם במקומות שנחשבים למשאת נפשו של כל ישראלי, שם קוד "הייטק", עם מבחר דגני הבוקר ומסאז'ים בהפתעה, היה ברור שיש מחיר. והמחיר הוא שעות ארוכות מחוץ לבית. בתנאי חמישה כוכבים, אבל מחוץ לבית. כי מה זה לחזור הביתה כשהילד שלך כבר ישן לעומת מקרר ארטיקים חינם בלובי. המשותף לשני סוגי מקומות העבודה היה המטרה של המעסיקים: שנשכח שיש לנו בית.
אבל נזכרנו. העובדים גילו את הנוחות וההנאה שבעבודה מהבית, והביג בוסים גילו שיש דרכים למדידת תפוקה שלא כוללות ספירת שעות במשרד. הם ככל הנראה גם גילו שעובדים טובים היו טובים גם מהבית, וגם הגרועים נשארו כאלו. עבור המעסיקים, כנראה, החזרה למשרד תלווה בהקלה מסוימת כי הסדר הישן נשמר והכל חוזר למקום. אבל עבור לא מעט אנשים המעבר מעבודה מהבית לעבודה מלאה במשרד יהווה ירידה רצינית באיכות החיים. כלומר, איכות החיים החדשים, שכוללים טיפול בעציצים ומחמצת בין ישיבת זום אחת לשנייה. מקומות שישכילו להשאיר את אופציית העבודה מהבית, ולו למשך חצי מהשבוע, יגלו שזאת דרך לשמר עובדים טובים ואולי אפילו למשוך כאלו מחברות אחרות. כי קשה לחזור אחורנית, במיוחד אחרי שטועמים מאפשרות לחיים אחרים. כאלו שכן כוללים עבודה ופרודוקטיביות, אבל בלי החלק של הכמישה האיטית באשקובית אדישה.