עד לרגע בו אמור hוכרז סגר מלא על ישראל, יואב טראובמן, בן 69, שליח במערך המשלוחים של מסעדת תאי צ'ין בקריית טבעון לא רוצה להפסיק לעבוד. יואב, שנמצא בקבוצת הסיכון שהוגדרה על ידי ארגון הבריאות העולמי ללקות באופן קשה במחלה ואף חלילה למות מקורונה לא חושש לצאת לרחוב ולהביא שליחויות למספר רב של אנשים כל יום.

הפחד לא מפריע ליואב, "המצב יותר מדאיג" הוא אומר. "צריך לתת למחלה הזאת את הכבוד שמגיע לה. אבל למרות הכל אני צריך להתפרנס. ואני מאוד אוהב את העבודה שלי בתור שליח.  העבודה נותנת לי פרנסה ותעסוקה עצמית. אני לא רוצה לשבת בבית ולהזדקן, צריך לשמור על שיגרה". ואם חשבנו שהסביבה תחשוש, ניכר כי לא כך הוא, "רוב החברים שלי, בני גילי עובדים. בעבודה שלי כשליח אני פוגש מידי יום עשרות אם לא מאות אנשים שלפעמים לא מבינים מה עושה אדם בגילי ושואלים אותי אם אני הבעל בית של תאי צ'ין. אני מסביר לכולם שאני נהנה בעבודה שלי וטוב לי לעבוד בחברה צעירה של אנשים. ואפילו המשפחה, שהייתה צריכה לדאוג הכי הרבה, מפרגנת וממריצה אותי להמשיך לעבוד בגילי ומזכירים לי כל העת כי הם גאים בי", טראובמן מספר. 

יואב טראובמן
יואב טראובמן, נהנה מהעבודה | צילום: אגמדיה

מתברר כי יואב לא לבד, אלא מייצג תופעה לא קטנה של פנסיונרים עובדים, שאינם חוששים להמשיך לעבוד מחוץ לבית,  למרות הסכנה הפוטנציאלית.

נעם גלייכר וזאב לשם מייסדים שותפים בלגאסי סניור סולושנס, חברה המחזירה גמלאים לשוק התעסוקה רואים את התמונה המלאה במגזר הפנסיונרים העובדים, ולדבריהם הפניקה גדולה מהסטטיסטיקה. "למרות הבהלה מהקורונה אנחנו לא רואים הפסקת פניות למעגל הזה. אנו לא רואים ירידה בפניה לבקשות עבודה אצל גמלאים. ואלה שעובדים מסתכלים על זה בהומור. שמענו גם את התגובה הזו -  20-30 אחוזים אומרים לעצמם ש-'עכשיו זה קורונה, ואם לא זה סרטן ואם לא זה התקף לב'.  כלומר, ניסיון החיים של העובדים הגמלאים שאנו נתקלים בהם, למרות שהם בקבוצת הסיכון, מסייע להם להתמודד עם המצב בפרופורציה ועדיין לרצות להמשיך לעבוד".

נעם גלייכר וזאב לשם
זאב לשם ונעם גלייכר, | צילום: שגב יהודה

לחשוב חיובי- בסוף זה יחלוף

גם סימה פולק, בת 70, עובדת כאחות בחדר הניתוח של המרכז הרפואי הרצליה מדיקל סנטר, וממשיכה להגיע לעבודתה גם בזמן מגפת הקורונה. "אני הולכת בשמחה לעבודה וממש לא פוחדת", היא אומרת. ״אני עובדת כאחות כבר הרבה שנים ולא זוכרת אירוע כמו הקורונה. אבל אני רוצה להמשיך לחיות ולעבוד, לא לשבת ולפחד, ורוצה את המפגש האנושי עם הפציינטים". עוד היא מספרת "אתמול, למשל,  הייתי בחדר ניתוח, בניתוח של ילד קטן. באתי למשמרת ולבשתי מסיכה. אבל כשישבתי עם ההורים של הילד בזמן הניתוח הורדתי את המסיכה. אמרתי להם 'אתם לא יכולים להפסיד את החיוך שלי'. הם חייכו ושמחו והילד נרגע קצת. אני את שלי עשיתי".

עדינה כולאני
עדינה כולאני | צילום: אבירן בן עמי

עוד עובדת שלא חוששת להגיע לעבודה למרות המצב, היא עדינה כולאני, בת 66 אם ל- 4 ילדים וסבתא ל-9 נכדים, עובדת בחברת פאמפי - חברה שמשווקת דלקים ונותנת מענה ושירות לצרכנים. "החברה היא משפחה לכל דבר ואני שמחה על  שהחברה מאפשרת לי לעבוד בגילי. כמובן שבימים אלו אנו שומרים על מרחק אחד מהשני ונשמעים להוראות והנחיות הממשלה, כך שאין לי חשש להגיע ולעבוד - להפך זה משכיח ממני את הסוגיה הזו." לעומת זאת, המשפחה שלה  מוטרדת יותר - "הילדים שלי כמובן מתקשרים אליי בדאגה לשלומי, מנסים לשכנע אותי אחרת. אך מדי יום אני מקפידה לומר להם שצריך לחשוב חיובי וגם זה בסוף יחלוף" היא אומרת. "אני חושבת שזו פעם ראשונה מזה שנים שאני באה לעבודה בחיוך ויוצאת בחיוך מה שלפי דעתי מאריך חיים", ממשיכה כולאני ומסכמת, "אני מאחלת לכל האזרחים בגילי שיהיה להם כייף להגיע למקום עבודה שהוא בית שני בעבורם".