מיכל (שם בדוי) עבדה בחברת סטארט־אפ קטנה ונהנתה מעבודתה, עד שהגיע לחברה מנהל חדש. בניגוד לקודמו, המנהל החדש התייחס לעובדיו בגסות, ביטל פרויקטים בפתאומיות, וסבל מהתפרצויות זעם. במיכל הוא התעלל באופן מיוחד. כשניסתה לדבר אתו, הוא לא הקשיב, ואחרי ניסיונות רבים להשיב את מצב היחסים לקדמותו, מיכל עזבה את מקום עבודתה.
התעמרות מוגדרת כ"התנהגות שגורמת לנפגע לחוש שהיא פוגעת בבריאותו הפיזית או הנפשית, או מייצרת עבורו סביבת עבודה עוינת". התוצאה, בין היתר, היא פגיעה בבריאות. ממחקר שערכו לאחרונה פרופ' סיביל היילברון וד"ר יריב איצקוביץ מהמכללה האקדמית כנרת, עבור משרד הכלכלה, עולה כי מיכל היא אחת מ–200 אלף הישראלים שחווים התעמרות תכופה במקום העבודה. המחקר שערכו כלל 886 עובדים ממגזרים שונים באוכלוסייה.
מהשוואה בין נתונים שנאספו בישראל לנתונים ממחקרים בינלאומיים עולה כי ישראל מובילה בדיווחים על התעמרויות בתכיפות שונה - מנדירה עד תכופה. בעוד שבספרד דיווחו 21% מהעובדים על סוגים שונים של התעמרויות, בארה"ב דיווחו על כך 33%, ובבריטניה 35% - הרי שבישראל דיווחו לא פחות מ-70% מהעובדים על סוג מסוים של התעמרות.
היילברון, דאקנית בית הספר למדעי הרוח והחברה במכללת כנרת וראשת מכון כנרת לאתיקה יישומית, ואיצקוביץ, מרצה בכיר במכללה, טוענים כי עובדים שחווים התעמרות מדווחים יותר על תאונות עבודה, ונעדרים יותר מהעבודה. כך למשל, מי שחווה התעמרות נעדר מהעבודה בשל מחלה יותר מארבע פעמים במהלך השנה - כ-5% יותר בהשוואה למי שלא חווה התנהגות פוגענית.
יתרה מכך, עובדים הסובלים מהתעמרות דיווחו כי הם מגיעים לעבודה אף שמצבם הבריאותי אינו מאפשר להם לעשות זאת, לפחות ארבע פעמים בשנה. בנוסף, הם נוטים לאחר לעבודתם יותר מעובדים אחרים בכ-12%.
3.5% מהעובדים שחוו התעמרות במקום העבודה דיווחו על מעורבותם בכעשר תאונות עבודה בשנה, לעומת אלה שלא חוו התעמרות, המדווחים על עד שלוש תאונות בשנה - כמעט פי שלושה.
חשיפה להתנהגות פוגענית מייצרת רמת לחץ כללית גבוהה יותר אצל הנפגעים. מנתוני המחקר עולה כי עובדים המדווחים על התעמרות בעבודה חווים יותר קושי להירגע לאחר העבודה, חושבים יותר על בעיות בעבודה גם בשעות הפנאי, ובאופן כללי נוטים להתרגז ביתר קלות. כ-44% מהעובדים שחוו התעמרות דיווחו על רגשות שליליים, לעומת 31.5% בקרב אלה שלא חוו זאת.
מעבר לתחושת התסכול, עובדים אלה מרוצים פחות מחייהם, משעות הפנאי שלהם, מהבריאות שלהם, מהאיזון בין חיי העבודה לחיים הפרטיים ומהמצב הכלכלי של משק הבית שלהם. עם זאת, עובדים שחווים התעמרות יותר שבעי רצון מחיי המשפחה שלהם, כנראה משום שהם רואים במשפחה נקודת אור התומכת בהם בזמן שעולם העבודה עושה בדיוק את ההפך.
מוביל ההתעמרות: המגזר השלישי
המחקר מחלק את ההתעמרויות בעובדים לשלושה סוגים עיקריים: התעמרות שקשורה לעבודה, שבמהלכה הממונה מציק לעובד על רקע ביצועיו המקצועיים; התעמרות שקשורה לאדם, הבאה לידי ביטוי בהצקות לאדם עצמו, הכוללת אמירות אישיות מעליבות; והסוג השלישי כולל איומים פיזיים, צעקות והתפרצויות זעם.
מהמחקר עולה כי גברים דיווחו על התעמרות הקשורה בעבודה יותר מנשים. כמו כן, עובדים בחברה הערבית דיווחו על התעמרות אישית יותר מעובדים יהודים. עובדים מבוגרים דיווחו על פחות התעמרות מכל הסוגים בהשוואה לצעירים, ובאופן לא מפתיע, עובדי קבלן חווים יותר התעמרות יחסית לעובדים המועסקים בהעסקה ישירה.
פילוח סוציו־אקונומי של המשתתפים במחקר מגלה כי ככל שהעובדים מרוויחים פחות - כך הם סובלים יותר מהתעמרויות. בארגונים קטנים, הדיווחים על התעמרות שקשורה בעבודה רבים יותר - אך אין הבדל בין המגזר הפרטי לציבורי. במקביל, עובדים במשרה מלאה דיווחו על פחות התעמרות הקשורה בעבודה או התעמרות ברמה האישית, בהשוואה לעובדים במשרה חלקית. לא נרשם הבדל בין הקבוצות בכל הנוגע להתעמרות פיזית.
הרמה הגבוהה ביותר של התעמרות תכופה הקשורה לעבודה נרשמה דווקא בארגוני המגזר השלישי. 24% מקרב קבוצה זו דיווחו על התעמרות שמתרחשת פעם בחודש עד כל יום. במקום השני והשלישי במדד דורגו שירותי בריאות (14%) ומשרדי הממשלה (11%). הכי פחות דיווחים על התעמרות תכופה נרשמה בענפי השירותים הפיננסיים והביטוח (4.3%), שירותי חינוך (כ-5%) ובהיי־טק (7.5%).
גברים הממונים על עובדים אחרים, כך קובע המחקר, מתעמרים בעובדיהם יותר ממנהלות נשים. הדבר בולט יותר בהתעמרות שקשורה לאנשים, ובהתעמרות פיזית. עובדים בעלי תפקיד ניהולי מדווחים על מעט מקרי התעמרות בהם, בהשוואה לעובדים שאינם בתפקיד ניהולי.
התעמרויות פוגעות בעובדים - וגם בארגון
"חשוב להבין שהתעמרות מצד הממונה אינה מתרחשת רק כשמדובר במטורף", אומר איצקוביץ, "לעתים מדובר בתופעה הנובעת מהאופי הארגוני של מקום העבודה. בארגונים שונים, כמו במגזר השלישי או במשרדים ממשלתיים, קיימת יותר התעמרות משום שהניהול בנוי באופן היררכי והכוח מרוכז בידיים של קבוצה קטנה של אנשים, שמציקים כי הם יכולים. התופעה נפוצה פחות בהיי־טק למשל, כי שם קיימת רמה גבוהה יותר של שוויון במבנה הניהולי".
לדברי איצקוביץ, התעמרות אינה פוגעת רק בעובד - אלא גם בארגון. "אם בוחנים את ההתנהגויות הפוגעניות בכל תדירות שהיא, ניתן לראות כי אלה שחוו התעמרות יהפכו בסופו של דבר לעובדים פחות יעילים", הוא מסביר.
"עובדים אלה מבזבזים זמן בחלימה בהקיץ, לוקחים הפסקות ארוכות, מגיעים באיחור למקום העבודה, עובדים לאט יותר ומאריכים את זמן עבודתם במתכוון כדי לקבל תשלום על שעות נוספות. ברור כי אלה שהתעמרו בהם חשים פחות סולידריות לארגון, לעמיתיהם ואף למנהלים אחרים".
הפתרון, לטענת איצקוביץ, עובר בחינוך לניהול תקין, יעיל יותר ומושתת פחות על כוח. בנוסף, יש לדאוג כי אנשי משאבי האנוש בארגון יהיו נגישים לתלונות ויהיו מסוגלים לעמוד בפני מנהלים מתעמרים - גם מול אלה שיש להם כוח וקשרים בתוך הארגון. "הנושא הזה צריך לקבל ביטוי בחקיקה", הוא מסביר, "אבל מתחיל בחינוך".
כתבה זו פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הצעת חוק: המדינה לא תתקשר עם חברות קבלן שמפרות זכויות עובדים
