סביר להניח שהמילה ״פרפקציוניסט״ מיד זורקת אתכם למישהו שאתם מכירים – בוס, קולגה או אפילו חבר שהסטנדרטים שלו לא קשורים למציאות. האדם הזה מצפה לבלתי אפשרי מעצמו ומאחרים, משקיע שעות על גבי שעות בלשפצר פגם שרק הוא רואה אותו, ובסוף מוצא את עצמו שחוק ומותש. אלא שיש לא מעט אנשים שרואים במילה הזו שם תואר חיובי ומתגאים לומר על עצמם שהם ״קצת פרפקציוניסטים״, במיוחד בראיונות עבודה שבהם זה נחשב כחיסרון שהוא בעצם יתרון. הם רואים בכך תכונה שמבדילה אותם מהשאר ומעידה על כך שהם כוכבים, ואיזה מעסיק הרי לא יחשוק בעובד שמתאבסס על שלמות?

ובכן, מתברר שלא מעט מהם. מחקרים אחרונים מראים כי שאיפה לשלמות היא לא תכונה מקצועית שבהכרח כדאי לפרסם בחוצות, ולמעשה אפילו יכולה להשפיע לרעה על סביבת העבודה, להרחיק קולגות ולהקשות על צוותים להסתדר בינם לבין עצמם. הפסיכולוגיות אמילי קלסזווסקי וקת׳לין אוטו מאוניברסיטת מרבורג שבגרמניה טוענות כי פרפקציוניסטים רחוקים מאוד מלהיות עובדים אידאליים: ״אם אנשים יכולים לבחור לעבוד עם קולגות שהם פרפקציוניסטים או לא פרפקציוניסטים, הם תמיד יבחרו את אלה שלא - אלה שיש להם תפיסות ריאליסטיות לגבי עצמם והצוות שלהם״.

לטענתן, מדובר בתכונה אישית שתמיד מתבטאת דווקא במקום העבודה. ״אם תשאלו אנשים באיזה תחום הם שואפים לשלמות, התשובה הכי נפוצה תהיה בעבודה״, אומרת קלסזווסקי, ״ויש הרבה משימות שדורשות ביצועים והערכה״. אלא שמחקרים קודמים שנעשו בנושא התמקדו בעיקר בתוצאות של פעולת הפרפקציוניסטים ולאו דווקא בהשפעה שיש להם על הצוות ועל היחסים הבינאישיים שלהם, וזו דווקא נקודה מכרעת משום שיחסי עבודה טובים בתוך צוות מסוגלים להשפיע על רווחת העובדים המנטלית במשרד.

איך להתגבר על פרפקציוניזם בעבודה (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
ציפיות גבוהות מידי מעצמכם ומהסביבה | צילום: By Dafna A.meron, shutterstock

המספרים היבשים מוכיחים כי פרפקציוניזם היא תכונה שנמצאת בעלייה: במחקר מ-2018 השתתפו יותר מ-40 אלף סטודנטים שהתבקשו לענות על שאלון המודד שאיפה לשלמות ובו שאלות שנוסחו משנת 1986 ועד 2015. התוצאות היו ברורות: הדור הצעיר הרבה יותר נוטה לשאוף לשלמות מאשר דורות קודמים, ובוגרי אוניברסיטה טריים או מילינאלים סבורים שמצפים מהם להרבה יותר, וגם להם יש ציפיות גבוהות יותר מעצמם ומהסביבה שלהם.

מוטיבציה על חשבון כישורים חברתיים

מה זה בעצם פרפקציוניזם? ובכן, עד שנת 1910 המונח תיאר תפיסה תאולוגית זניחה יחסית, ורק במאה הקודמת הוא עבר לתאר תפיסת עולם: מישהו שנמנע מטעויות או אדם עם משימת צלב אישית לתוצאה חפה מפגמים. פסיכולוגים רבים סברו בתחילה שמדובר בתכונה שלילית ונוירוטית לחלוטין. בשנת 1950, פסיכואנליטיקנית גרמנייה בשם קארן הורני תיארה פרפקציוניסטים כאנשים שנשלטים על ידי ״רודנות הצריך״ – הם תמיד חשים כאילו הם צריכים לפתור כל בעיה, להשלים כל משימה וכן הלאה. פרפקציוניסט, לדבריה, יסרב לשמוע שהוא לא צריך לצפות מעצמו ליותר מדי, ואף יטען שזה עדיף על לצפות מעצמו למעט מדי.

למרות שהדעות הכלליות התרככו מאז, יש עדיין כאלו הקושרים בין פרפקציוניזם לבין קשיים בריאותיים נפשיים, כמו למשל דיכאון, חרדה והפרעות אכילה. בתחום מקצועי מדובר על השפעות שליליות כמו שחיקה ולחץ, שכן לצפות לבלתי אפשרי עלול להכין פרפקציוניסטים לכישלון שנידון מראש. מצד שני, יש כאלה הרואים בפרפקציוניסטים כעובדים בעלי יותר מוטיבציה ומצפון מאשר אחרים, שכן בתרחישים הכי טובים הם מתעלים את הסטנדרטים הגבוהים שלהם לכדי עבודה נהדרת.

במחקר של קלסזווסקי ואוטו נתבקשו פרפקציוניסטים ולא-פרפקציוניסטים לדרג קולגות פוטנציאליים מבחינת רצון לעבוד איתם, ולתאר את היחסים שלהם עם אחרים במקום העבודה. פרפקציוניסטים תוארו כבעלי יכולות גבוהות, אבל גם כאלה שקשה להסתדר איתם, בעוד לא-פרפקציוניסטים תוארו כבעלי כישורים חברתיים גבוהים שרבים רוצים לעבוד איתם, למרות שהם לא בהכרח מוכשרים במיוחד. הפרפקציוניסטים עצמם, אגב, דיווחו על כך שהם חשים קרירות במקום העבודה ולא כלולים בדינמיקה של הצוות.

תמונת אילוסטרציה | למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
מקשה על צוותים להסתדר, ומרחיק קולגות | צילום: By Dafna A.meron, shutterstock

רוב החוקרים מסכימים על כך שיש הרבה הגדרות לפרפקציוניזם בימינו, וכי אפשר לחלק אותם לשלושה תחומים עיקריים: פרפקציוניסטים עצמיים, שנוטים להעמיד את עצמם בסטנדרטים גבוהים מאוד; פרפקציוניסטים חברתיים, שמאמינים כי קבלה על ידי אחרים מותנית בשלמות עצמית; ופרפקציוניסטים חיצוניים, שמצפים לשלמות בעיקר מאלה הסובבים אותם. לכל סוג יש נקודות חזקות וחלשות, וחלקם מזיקים יותר או פחות לדינמיקה הקבוצתית (עם הסוג הראשון, למשל, קל יותר להסתדר).

מחקר אחר שנערך בבית הספר לעסקים באוניברסיטת פנסילבניה טוען כי אפשר לחלק פרפקציוניסטים לשתי קטגוריות אחרות: אלה הרודפים אחר מצוינות ואלה הנמנעים מכישלון. הסוג הראשון נוטה להתקבע על העמדת סטנדרטים גבוהים במיוחד, בעוד השני מפתח אובססיה ללא לעשות טעויות. בעוד ששתי הקבוצות מפגינות את אותם החסרונות כמו וורקהוליות, חרדה ושחיקה, הקבוצה השנייה נוטה להיות פחות חברותית מהראשונה. כך או כך, רוב המחקרים מסכימים שהשקעה עודפת במשימה אחת תוך כדי הזנחה של אחרים לאורך הדרך מובילה ליחסים עכורים עם הקולגות במקום העבודה. לכן מעסיקים של עובדים פרפקציוניסטים, שבאמת מעוניינים בשלומם, צריכים לעודד אותם להשקיע יותר בעצמם ופחות במשימה שעומדת מולם.