מ' (השם המלא שמור במערכת), בן 49, עבד במשך כשלוש שנים בתור מורה למחשבים, באחד מבתי הספר הגדולים במרכז הארץ. במהלך עבודתו הוא נדרש לא פעם לעשות תפקידים נוספים, מעבר להוראה הפרונטלית.
"במעבדת המחשבים היו 30 מחשבים ובסמוך לה היה מחסן, כך שלעיתים הייתי נדרש להחליף מחשבים ולהעבירם מהמעבדה למחסן, ובחזרה. באותה שנה החלפתי 30 מחשבים במעבדה, והייתי צריך להרים מסכים שמשקלם נע בין 15 ועד ל-45 ק"ג", הסביר מ' בתצהיר שהגיש לבית המשפט, "באחד הימים, לפני כעשר שנים, הרמתי צג מחשב כבד והרגשתי את הדקירה בגב".
מ' ניגש לאורתופד בקופת החולים, שנתן לו זריקה נגד כאבים והמליץ לו גם למרוח על גבו משחה נגד כאבים. לצערו של מ', הטיפול לא עזר, הכאבים התגברו והחמירו והוא נאלץ לעבור ניתוח לכריתת דיסק פרוץ, שבעקבותיו גם נאלץ להפסיק לעבוד.
מ' הגיש תביעה נגד רשת התיכונים בה עבד ונגד חברת הביטוח שלה, על כך שנגרמו לו נזקים גופניים עקב הרמת מסך המחשב. כאבים אשר בגינם הוא נאלץ לצאת ממעגל העבודה. בתביעה דרש מהנתבעות פיצוי במיליוני שקלים ואף הציג מסמכים לפיהם הביטוח הלאומי הכיר במקרה שלו כתאונת עבודה, ונקבעה לו נכות בשיעור של 30 אחוזים.
"המורה לא פנה לבקש עזרה בהרמת מסך המחשב"
הנתבעות הכחישו את אחריותן למקרה וטענו כי מ' לא הוכיח כל התרשלות מצדן, ואף טענו שהוא מפריז בנזקים שנגרמו לו. לטענתן, מ' לא הוכיח כלל את עצם התרחשות האירוע וכי עדותו אינה אמינה, כיוון שאין מגובה בעדי ראייה ולכן לא ניתן להסתמך עליה. לטענתן ל-מ' יש אשמה תורמת להתרחשות האירוע, שכן הוא לא פנה לבקש עזרה בהרמת מסך המחשב. עוד ציינו הנתבעות כי מ' יכול לחזור למעגל העבודה, ואין בנכות שנקבעה לו למנוע זאת ממנו.
השופטת שרון צנציפר הלפמן, שדנה בתביעה של מ', החליטה לקבל אותה. לדבריה, מ' הצליח להוכיח את פרטי המקרה ואת התרשלות בית הספר, שלא טרח להדריך אותו ולהזהירו מפני הסכנות הכרוכות בהרמת המחשבים, ולא סיפק לו אמצעי הגנה. לבסוף השופטת פסקה כי מ' יקבל פיצוי של 1.3 מיליון ש"ח.