עידן דדון, 35, הצטרף באופן רשמי למעגל העבודה המוסדר רק באחרונה. הוא התחיל לעבוד כמנהל מוצר בווייבר (Viber), אפליקציית העברת המסרים הישראלית, לאחר שבשנים האחרונות עסק בעיקר בסטארט-אפים שונים ומגוונים שיזם. לעומת זאת, אל העיסוק הצדדי שלו, זה שמשתתפים בו גם משפחתו וחבריו, הוא חוזר מדי ערב כבר עשור.

לצד חיי ההיי-טק מטפח דדון יקב עצמאי בשם ג'ימס (Gems Winery), שמייצר אלפי בקבוקים בטכניקות מיוחדות בכל שנה. ״כל מי שעוסק בהיי-טק, בגיל מסוים עושה שינוי בחייו בשביל הנפש וההגשמה העצמית. בדרך כלל זה בגילי 50-45 אחרי צבירת הון, אבל אני החלטתי לעשות את זה קודם״.

דדון מספר כי אהבתו ליין הגיעה מסבו, וכבר בגיל 23, בזמן שעשה תואר ראשון בהנדסת מערכות מידע, הוא החליט לגדל ענבים. ״עבדתי אז בהתאמות יין ליקבים, ומאחר שאני אדם של עשייה, שאלתי את עצמי למה שלא יהיה לי יין משלי. באותו רגע קניתי שני שתילים, ודי מהר הבנתי שלא ייצא מזה כלום אז קניתי 50. ראיתי שזה עובד, אז קניתי עוד 800״. דדון מתגאה בחלקה הקטנה שהוא מחזיק ביישוב עומר, שנמצאת בשטח משפחתי המשתרע על ארבעה דונמים. ״המשפחה והחברים נפגשים בכל בציר, וכיום מגיעים הרבה אנשים שאני כבר לא מכיר״.

טיפול ביקב עצמאי דורש השקעה רבה, בעוד התמורה הכספית, מודה דדון, מוגבלת. ״צריך לייצר המון כדי להתפרנס מזה. כשהתחלתי את הייצור ב-2008 ייצרנו מאות בקבוקים למכירה, וכיום כבר אלפי בקבוקים, אבל כדי להתפרנס רק מזה צריך הרבה יותר״, אומר דדון, שלא פעם עובד בלילות כדי לממש את עבודת החלומות שלו.

״גם כשהיו לי שני סטארט-אפים, היקב היה שם. זו לאו דווקא השלמת הכנסה, אלא יותר עבודה לנפש. בעולם ההיי-טק יש מרוץ להיות הכי טובים ותחרות מול העולם גם על מי יגיע ראשון, ואילו בתחום היינות הכל מתנהל בסבלנות".

"לעשות כמה דברים במקביל זה רק מדרבן אותי"

שרון אשכנזי | צילום: רעות אשכנזי בגייב | מקור: TheMarker

בניגוד לדדון, שרון אשכנזי, 44, עובדת באותו המקום, המכללה למינהל, כבר כ-20 שנה. במשך השנים היא התפתחה והתקדמה, ולאחר שמילאה מגוון תפקידים, כיום היא מנהלת פרויקטים בבית הספר לתקשורת שבמכללה. ״אני אחראית על הפן המינהלי, כולל שיווק, כנסים, אירועים, אתר האינטרנט, חוברות שיווקיות וגם כל בניית המערכות לסטודנטים והטיפול בסגל האקדמי. משרה מלאה פלוס״, היא אומרת.

אף שזמן הוא מצרך נדיר בסביבה התעסוקתית של אשכנזי, לאחר שנים של התלבטויות היא החליטה להקים עסק פרטי ולהפוך את מה שהיה עד אז לתחביב, ליזמות אישית. ״המותג שלי נקרא שרונה, ואני מגדירה את עצמי אומנית רב-תחומית. אני יוצרת מחומרים שונים תכשיטים, סריגים, וגם מוצרי תינוקות ופריטים להום סטיילינג״.

דדון ואשכנזי, עם העיסוקים הצדדיים שלהם, מאפיינים את רוח התקופה ואת השינויים שעובר שוק העבודה, וכמו רבים אחרים במדינות המערב, מנהלים לצד העבודה הקבועה גם עסק - מה שבעולם נקרא Gig Economy, או בתרגום לעברית, כלכלת החלטורה. ה-Gig Economy צמחה עם פלטפורמות הכלכלה השיתופית, כמו אובר, Airbnb ופייבר, שחלק מהאנשים משתמשים בהן כדי להרוויח מהנכסים שבבעלותם עוד קצת כסף. אחרים, לעומת זאת, עוסקים במקביל לעבודתם בתחומים שונים ומגוונים בהתאם לכישרון או לאהבה שלהם לכך.

באחרונה מוטחת בכלכלת החלטורה ביקורת בגלל החשש שהיא מובילה את שוק העבודה למצב שבו יש מעט שכירים והרבה ספקים שיאפשרו לחברות ליהנות מגמישות תעסוקתית - מונח מכובס שמשמעותו הסתמכות על פחות ופחות עובדים שנמצאים במצבת כוח האדם ומקבלים זכויות סוציאליות או נהנים מההגנה היחסית של חוקי העבודה. אין ספק שהחשש מכך שעובדי החלטורה הם ה-SweatShop הבא מוצדק, אבל המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר.

כפיר הררי, 26, הוא דוגמה למורכבות הזאת. מי שיציץ בעמוד הפייסבוק שלו יראה במידע האישי כי הוא עובד בלא פחות משבעה מקומות שונים. ״העבודה הרגילה שלי היא בהרבה עבודות, וכולן מתקשרות זו עם זו״, הוא מספר. אם בכל זאת מנסים להכניס את הררי למסגרות המוכרות, עבודת היום שלו היא בסטארט-אפ טונארה (Tonara), המפתח אפליקציות ללימודי נגינה. שם הוא אחראי על התוכן המוזיקלי - הכלים המוזיקליים שיילמדו באפליקציה ואילו יצירות יעלו בה. את העבודה הזאת עושה הררי בשעות הבוקר, בעוד יתר העבודות שלו, שאותן הוא עושה כפרילנסר, הן בשעות אחר הצהריים, שלעתים נגמרות בשעות הקטנות של הלילה. ״בצהריים ובערב אני מורה לפסנתר ועובד בקונצרטים, במוזיאון תל אביב ובפילהרמונית, ומשמש מעבד מוזיקלי״.

את העבודות העצמאיות של הררי הוא מנהל באמצעות הסטודיו הווירטואלי לפסנתר של טונארה, המשמש מעין יומן שעמו אפשר לעקוב אחר ההתקדמות של 42 התלמידים שלו. ״זה החלום שלי. מגיל הגן חלמתי להיות פסנתרן, ועם הזמן הבנתי שקשה להתפרנס מכך בישראל. לכן המשכתי כמורה לפסנתר ובמקביל התמזל מזלי ונכנסתי לתחום ההיי-טק כמנהל תוכן״.

כפיר הררי | מקור: TheMarker

הררי, שעשה שלושה תארים במוזיקה, הבין שהמוזיקה שהוא יוצר ומלמד לא יכולה לכלכל אותו באופן מספק, אך בכל זאת הצליח למצוא עבודת יום שמספקת לו מספיק מזומנים כדי לעסוק בתחום שבו התאהב. ״בכל העבודות שלי אני מתעסק באותו תחום, אבל מכיוונים שונים. אני משתמש באפליקציה לתלמידים, ובתלמידים כדי לשפר את מה שאפשר באפליקציה. כשהגעתי לטונארה אמרו לי לחלום בגדול ולדמיין איך הייתי רוצה שהדברים יעבדו - וזה בדיוק מה שאני עושה, ומקבל על כך פידבקים שמשפיעים על שני העולמות״.

סדר היום של הררי שמור לאנשים עם משמעת עצמית נוקשה במיוחד. בחמישה ימים בשבוע הוא מתעורר בשש בבוקר, ואת עבודתו הראשונה ביום בסטארט-אפ הוא מתחיל בשמונה ומסיים באחת בצהריים. לאחר מכן הוא רוכב על אופניים כדי להספיק לשיעור הפסנתר שהוא מעביר ל-10-8 תלמידים, ובסך הכל גומע 40 ק"מ ביום. בערבים הוא מתפעל מחשב במוזיאון תל אביב עבור תוכניות הקונצרטים, או מדפדף עמודים לנגני פסנתר.

אמנם מדובר בעומס יוצא דופן, אך הררי דווקא שמח בחלקו. ״אני עושה את מה שאני אוהב ואני מקבל על זה כסף, אז לא אכפת לי", הוא אומר. ״כשהבנתי שאני לא יכול להתפרנס כמורה לפסנתר או פסנתרן בלבד, מצאתי את הפתרונות האלה. אני גם לא חושב שזה מלהיב לעשות דבר אחד בחיים. מגיל צעיר עבדתי בכמה עבודות ועשיתי דברים שונים, עד שהחלטתי שאני רוצה להתמקד רק במוזיקה. העבודה בקונצרטים מאפשרת לי לבלות עם האמנים הגדולים, להיות על הבמה לא רחוק מהם וליהנות ממוזיקה טובה. לא מזמן הופיעה בישראל תזמורת פילדלפיה, שהיא אחת מארבע התזמורות הטובות בעולם, ופנו אלי בשביל לדפדף. אני על הבמה, המוזיקה מהשורה הראשונה עם גדולי הנגנים בעולם - ואפילו משלמים לי על זה״.

גם אשכנזי, שלה עיסוקים רבים, אינה מתלוננת, ומספרת כי "אני אדם שעושה כמה דברים במקביל מאז שאני זוכרת את עצמי. עבדתי במשרה מלאה במרכז ועשיתי תואר שני בבאר שבע או שעבדתי בכמה עבודות במקביל. זה אף פעם לא הגביל אותי או הקשה, אלא להיפך - זה רק דירבן אותי לייצר״.


ירדנה אלטר לצד לטם אבן פז (מימין) וניקול זולוטריוב, במסיבת הרווקות שלהן | מקור: TheMarker

״אני לא מתעשרת מזה, אבל זה גם לא כסף כיס"

כלכלת החלטורה לכאורה מתאימה לאופי של דור ה-Y (ילידי שנות ה-80 וה-90), המאופיינים בהחלפת מקום עבודה מדי שנתיים. שימוש בעבודות צדדיות פוטר אותם מהתחייבות למקום עבודה אחד, מאפשר להם לנוע בין כמה תחומים ולעתים להרוויח לא מעט כסף.

אשכנזי, שאינה משתייכת לדור ה-Y, נמנית אף היא עם מי שנהנים מיתרונות כלכלת החלטורה, ומבהירה שאת עבודת היום שלה היא אוהבת והיא זו שהביאה אותה לפרוץ מתחביב לתחום העסקי. ״לא חיפשתי לעזוב, וזו לא היתה המטרה העיקרית, אלא הסיפוק הרגשי במחשבה שאם תהיה הכנסה צדדית, זה יהיה מעולה", היא מספרת. "בבית הספר לתקשורת לומדים גם יזמות, ומשם נולד הדרייב לצאת החוצה. אני אדם שצריך יציבות וכרגע עושה את הדברים בקצב שלי. אם תהיה לי הצלחה מסחררת, אצטרך לבדוק אם אוכל באמת לעשות את השינוי". את הכנסותיה מהעיסוק הנוסף היא מגדירה ככסף כיס, אך מודה כי ״תרצה להתפתח ולהגדיל את ההכנסות״.

בדומה לאשכנזי, גם לירדנה אלטר, 39, יש עבודה קבועה ומתגמלת - מנהלת השיווק בחברת פיוניר ניהול הון. לפני כמה שנים, כשעוד היתה רווקה ויצאה לדייטים כושלים, החליטה לכתוב על כך ספר. ״כתבתי ספר בשם 'סבבה והכל, אבל' - מדריך כיס על טיפוסי גברים שמבוסס על הדייטים שלי ושל חברות שלי בתקופת הרווקות. הוא יצא ב-2012 בהוצאה עצמית, וגיליתי שקשה למכור ולשווק ספרים בישראל כי יוצאים המון ספרים והקופון שגוזרים המפיצים גבוה מאוד. לא כתבתי את הספר למטרות רווח, אבל גם לא רציתי להפסיד״.

מעבר לקושי בהפצת הספר, אלטר מספרת כי כמה חודשים לפני שהוא יצא לאור היא פגשה את בעלה לעתיד, והתוכנית המקורית שלה, לכתוב בלוג ולשווק בו את הספר, נהרסה. ״פתאום לא היו לי דייטים, אז הבלוג לא התקדם", היא משחזרת. בכל זאת, כדי להפיץ את הספר, שהודפס כשכבר היתה מאורסת, החליטה להשתמש במה שעשתה מאז שהיא זוכרת את עצמה: לארגן מסיבות.

"תמיד הייתי זו שאירגנה את מסיבות הרווקות של החברות, אז חשבתי שזה יכול להיות אפיק נחמד להפצת הספר", אומרת אלטר. "יצרתי הפעלה סביבו והטיפוסים המופיעים בו, ותימחרתי את עלות הספר בפעילות. הבנתי שאם אני כבר עושה את זה, למה שלא ארוויח מזה כסף וגם אשווק את הספר בקלות״.

אלטר, שבארבע השנים מאז שהחלה להפעיל מסיבות, מארגנת גם ערבי גיבוש, ימי הולדת וערבי נשים, מספרת כי את ההזדמנות הראשונה למסיבה בתשלום קיבלה ממכרה, ומשם הכל התחיל להתגלגל.

למרות זאת, אלטר אומרת כי העומס מורגש ולכן היא עורכת מסיבה אחת עד שתיים בשבוע. ״יש לי עבודה וילד שדורשים זמן. זה עסק צדדי נחמד ואני מאמינה שכאשר יגמרו עותקי הספרים אני עדיין אמשיך, אבל אני לא משווקת את המסיבות בפול גז. לא בטוח שהייתי רוצה לעשות רק את זה. זה כנראה יכול להיות רווחי עוד יותר, אבל זה שואב המון אנרגיות ויש המון הכנות לפני ונסיעות למקומות רחוקים מהבית שלי, כמו אשקלון או בית שאן. אני מסתכלת על המתחרות שעושות רק את זה והן כל הזמן פעילות ועובדות סביב השעון. יש משהו נוח ובטוח בעבודת יום״.

אף שאלטר מקפידה לא להעמיס על עצמה מסיבות רבות, התוספות לחשבון הבנק הן בכל זאת כאלה שלא ניתן להתעלם מהן. ״אני לא מתעשרת מזה, אבל זה גם לא כסף כיס. זו תוספת נחמדה של עוד חצי משרה״, היא אומרת.

"כל דקה ביום מחושבת. אין זמן בהייה, אין כמעט טלוויזיה"

יפעה סימס | צילום: אילן אסייג | מקור: TheMarker

חלק ניכר מהדיון על כלכלת החלטורה מתמקד בעובדה שבניגוד לאנשים העובדים במשרה מלאה ועוסקים בתחום נוסף, לרבים מהעוסקים בה אין באמת ברירה - הם פשוט לא מוצאים עבודה קבועה. לרבים גם אין את המזל שיש להררי, ואינם יכולים להתפרנס מהאהבה שלהם.

ואולם למציאות הזאת יש גם סוף אחר, שבו אפשר להגשים חלומות תעסוקתיים, לגוון, לטפח תחביב ולהפוך אותו לעסק, כפי שעושות אשכנזי, אלטר וגם יפעה סימס.

סימס, 39, כלל לא תיכננה למצוא עבודה נוספת. לדבריה, העסק שלה לניהול עמודי פייסבוק נוצר ממש במקרה, כאשר חבר ביקש את עזרתה, ואז עוד מכרים, ובהם דיאטנית, קוסמטיקאית, מעצב פנים ורופא - וכיום יש לה כבר 30 לקוחות קבועים.

בעבודת היום שלה משמשת סימס מנכ״לית המיזם עסק שווה - שותפות של משרד העבודה והרווחה, ג׳וינט ישראל, קרן משפחת רודרמן ומיטב דש, שנועד לקדם תעסוקה של אנשים בעלי מוגבלויות, ומספרת כי את רוב עבודתה היא מנהלת בעצמה, מה שמאפשר לה לנהל את הזמן שלה בעצמה. ״הילדה שלי בגן משבע עד חמש, מה שנותן לי עשר שעות עבודה נטו ביום, אבל הוא מעורבב ואני צריכה לעשות השלמות לשני העולמות״.

סימס החלה לעסוק בכתיבת תוכן לאחר שתמונת הריון שלה לצד אחותה הגיעה לידיה של עורכת מדור הורים במאקו, שהציעה לה לכתוב טור על הסיבה שבגללה רצתה להביא ילדה לבד לעולם. ״הסכמתי וכתבתי במשך שבעה שבועות טור על חיי, אבל לאחר מכן אמרתי תודה ועזבתי, כי לא עמדתי בחשיפה הזאת. למרות זאת, משהו נשאר ומאז ועד היום כל יום שישי אני כותבת בלוג בעמוד הפייסבוק שלי. לאחר שחבר קרא את הדברים שכתבתי הוא פנה אלי וביקש שאעזור לו עם העמוד של חברת הנדל״ן שלו. בהתחלה סירבתי, אבל הוא התעקש אז ניסיתי. אחריו הגיעה בעלת הגן של הבת שלי וקוסמטיקאית שאני מכירה, ופתאום התחילו להגיע עוד לקוחות, וכך כבר עברו שנתיים״.

לדבריה, היא עסוקה ואינה משווקת את עצמה כלל, ובכל זאת ״פונים אלי, וכל פעם אני אומרת שבזה אני מסיימת ובסוף לוקחת עוד לקוחות״. התוצאות הכלכליות מסבירות מדוע סימס מתקשה לעמוד בפיתוי, וכיום, היא אומרת, המשכורות שלה בשתי העבודות כמעט זהות. ״ברור שאני ממשיכה לעשות את זה בגלל הכסף, אבל זה גם עונה לי על הרבה מקומות שאני צריכה באישיות שלי. אני מקבלת הרבה עניין ברמת הכתיבה״.

אם סימס היתה מתפנה רק לעבודה בכתיבת תוכן בפייסבוק היא כנראה היתה יכולה להרוויח משכורת דומה מעבודה אחת במקום שתיים ואולי אף יותר, אך היא אינה בטוחה שזה מה שהיתה רוצה לעשות. ״המיזם מספק לי התפתחות והוא עדיין המקום המרכזי עבורי. העסק הצדדי גדל, ואני מתחילה לשלם מחיר כי כל דקה ביום מחושבת, והזמן שלי הוא הכסף והפרנסה שלי. אין לי זמן בהייה, אין כמעט זמן טלוויזיה וכל ערב שאני צריכה לצאת בו עולה לי בסופו של דבר בהמשך. גם הבת שלי משלמת מחיר ורואה יותר טלוויזיה ממה שהייתי רוצה, על אף שהזמן בין חמש לשבע מוקדש עבורה״.

למרות הדוחק, ההפתעה הכלכלית שכתיבת תוכן בפייסבוק מספקת לסימס היא סיבה למתוח עד כמה שניתן את הגבולות. ״כשהתחלתי לקחת לקוחות זה היה ממקום של השלמת הכנסה. עד הרגע שהתחלתי להבין שאני יכולה לעשות את זה, היה לי ראש של שכירה - אלה ההכנסות שלך ועם זה את צריכה להסתדר. כיום אני אומרת לעצמי שאם אני רוצה לנסוע עם הבת שלי לאילת, אז יאללה בואי נביא עוד עמוד. אני מבינה שאין בעצם גבול, אבל כמובן שיש כי יש מחיר״.

משמעת ועבודה מסביב לשעון


עידן דדון | צילום: אליהו הרשקוביץ | מקור: TheMarker

הצורך לחלק את הזמן בין כמה עבודות הוא ללא ספק אתגר, והחשש של רבים הוא מפני התנגשות ביניהן. ואולם לדברי אשכנזי, בזכות הפייסבוק והוואטסאפ, אפשר להתגבר על כך. ״הקשר שלי עם לקוחות מתנהל בעיקר דרך התכתבויות אלקטרוניות שאפשר לעשות תמיד, כי זה העידן". לדבריה, "אני לא יודעת אם זה טוב או לא, אבל יש פחות פגישות פנים מול פנים וזה מרגיש טבעי״.

בנוסף, טכנולוגיות שונות מאפשרות לנהל זמן ביעילות, כמו תזמון סטטוס בפייסבוק, שמשחרר את העוסקים בתחום מהצורך להיות זמין בכל פעם שצריך לעדכן את העמוד העסקי. ואולם בעוד חלקם מצליחים לשמור על גבולות ברורים בין עבודת היום לעסק שפיתחו, אחרים מתקשים לפתח משמעת, והזמינות התמידית שמאפיינת את האנושות בעשור האחרון מביאה אותם לעבוד מסביב לשעון.

דדון מספר כי ״אנשי וייבר גמישים, ולכן איפשרו לי להתפנות לבציר, כמו שקורה באיטליה, שם עוזבים את העבודה למשך חודש בזמן הבציר. אבל ביומיום הקשיים הם בעיקר ביציאה מהבית בשעות הבוקר המוקדמות והחזרה אליו 13 שעות אחרי. אין לי יותר מדי שעות ביום, אז כשאני מגיע הביתה מהעבודה בווייבר אני ממשיך להדבקת תווית, מילוי ארגזים, הכנה למכירה ושינוע״.

לדברי סימס, כדי לשמור על ניתוק מסוים ולא להיות מחוברת אך ורק לעבודה, היא קבעה לעצמה חוק ברזל שאותו אינה עוברת, ויהי מה: ״בין שישי לשבת אני לא עובדת. אני נכנסת לפייסבוק, אבל אלה 24 שעות שבהן אני מנקה את הראש, אחרת הראש שלי כל הזמן עובד״.

 כתבה זו פורסמה במקור ב-TheMarker

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

סיון קלינגבייל היא עיתונאית ומגישת "תוכנית הבוקר" ו"עושות חשבון" בערוץ עשר