בחודשים האחרונים מתמודד העולם עם מצב שלא נחווה קודם, שלו, כך מסתמן, יהיו השלכות מרחיקות לכת בהרבה מאד תחומים ועבור אין ספור אנשים. למעשה, מתווספת למגפת הקורונה מגפה נוספת ועיקשת עד כדי הישארות עוד אחרי שהאתגר הבריאותי יסתיים.
זירת התעסוקה, בתחומים רבים, רוחשת ומבעבעת, בתחומים מגוונים מחפשים עובדים לאייש מישרות, ומענה – אין. לאור האבטלה נוצר מצב לפיו מקצועות רבים נותרו, נותרים ומסתמן כי יוותרו - ללא עובדים. ארצה לטעון כי מדובר בפצצה מתקתקת שיהיה הרבה יותר קשה לנתר כשנתעורר.
כיצד הגענו למצב מעוות לפיו במשק בריא המצוי שנים רבות במצב של תעסוקה מלאה, עולים אחוזי האבטלה במקביל למספר מגייסי ומאתרי העובדים? נראה כי רבים סבורים שאבטלה או "חופשה" מניבת הכנסה יכולה להיחשב (אולי מצפונית אך לא פרקטית) כ"עבודה". אין ספק שכחברה מוטלת עלינו החובה להסביר כי אין הדבר כך, ולו רק משום שכקולקטיב יש לדאוג לביטחון הסוציאלי של הפרטים שבתוכנו, בין היתר, משום שהבעיה האישית (ההולכת, מתרחבת, פושה ורווחת) עלולה להפוך לעניינם של רבים.
פגיעה בעתיד האישי של העובד
ראשית כדאי לקבוע שאבטלה היא תופעה חברתית קשה, עם השלכות פסיכולוגיות וכלכליות חריפות עבור המובטלים. כאשר שיעור האבטלה גבוה, עולות בהתאמה הוצאות ממשלתיות ורמת הייצור במשק יורדת, ואיתה הכנסות המדינה. לא נוכל לסייע לאורך זמן לרבבות המובטלים, אלה שבחרו בכך ואלה שהגיעו לסטטוס זה בעל-כורחם. ומה קורה במצב של אבטלה ממושכת וכרונית? הבעיה מחמירה בהיעדר הכנסה מספקת לחלקים ניכרים מדור, עת יגיע לגיל פרישה.
המקור לתשובות לכל אלה נעוץ במדיניות ומתחיל בחינוך, ויתכן שהפעם פשוט מדובר בטעות אסטרטגית שמקורה בבהלה או בתשומת לב יתרה לאפיקים הלא-נכונים. האם החלטת הממשלה להמשיך לשלם לעובדים דמי אבטלה וחל"ת לתקופה כל כך מממושכת היא ההחלטה הנכונה?
על המנהיגות המתמודדות עם משבר בזירות רבות לטפל בתופעה המדאיגה, לפיה ציבור גדול של אנשים מעדיף לקחת פסק זמן, מעין "שנת השתלמות" שבה עוצר הזמן מלכת מבחינה תעסוקתית. אותם אנשים לא ערים להשלכות תקופת "השבתון" על הקריירה שלהם. סביר להניח שכאשר ירצו לחזור למעגל העבודה תהיה תקופה שבה לא עבדו שתופיע בקורות החיים שלהם – דבר שעלול להשפיע על המעסיק הפוטנציאלי, ויהיה עליו להסביר את השנה החסרה ברזומה שלו. מהבחינה הפרקטית מדובר בנזק, אך מהבחינה הערכית – סימני השאלה מדאיגים אף יותר ומציבים בפנינו כשל חינוכי ששורשיו עשרות בשנים.
בעולם ערכי היו פחות אנשים שמעדיפים לקבל דמי אבטלה ומענקים מהמדינה
הפתרונות שיתמרצו יציאה לעבודה מאתגרים. בין היתר יש לבצע הסברה לגבי המשמעויות של הוויתור העכשווי על היציאה לעבודה וההסתמכות על דמי האבטלה, שמעניקה הממשלה עד יוני 2021. אלה הבודקים כמה עולה להם לצאת לעבוד ומשווים עם הסכום שיקבלו מהמדינה אם יישארו בבית, אינם מודעים, אולי, למחיר שישלמו – לכך שאותו הסכום שיקבלו מבלי לעבוד, "יעלה" להם במכפלות ולרעתם.
ראוי להציף את העובדה שבעולם ערכי היו פחות אנשים שמעדיפים לקבל דמי אבטלה ומענקים מהמדינה – ומבקשים לצאת לעבודה בכל מחיר. הבוחר לצאת לעבודה משמר את עצמו כשחקן במעגל העבודה והקידום, צובר ניסיון, נהנה מפנסיה מלאה ונותר "על גלגל הקידום".
מעבר ליעילות, כדאי לבחון את הדברים מפריזמה ערכית-חברתית ותרבותית:
היצרנות, בניית התכלית, ההבנה שהשקעה מניבה לאורך זמן ושאסור לעצור ולקפוא על השמרים או לוותר, היציאה מהבית, והדוגמה האישית למשפחה, לסביבה ולילדים – כל אלה פוגשים ערכים אליהם מחונכים דורות רבים בבית הספר ובצבא. על רקע ההיענות של רבים ל"שנת המנוחה בחסות הממשלה והקורונה" אני תוהה מה הדבר מעיד עלינו ויותר מכל עד כמה יושפע מכך עתיד המדינה.
נכון שכמדובר בהורים לילדים קטנים קל יותר להתמכר לנוחות, לרוגע, להשקעה בהורות ולחישוב עלות המטפלת או הגן – אבל כאן נכנס תפקיד הממשלה בהכוונה נכונה למימוש החלטה נכונה ומושכלת, שמעייניה לעתיד אותם הילדים ולעתיד המדינה כולה.