בואו נודה על האמת, מאז שהיינו קטנים והתחלנו לחשוב על מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים (גילוי נאות: אצלי זה היה קופאית בסופר - כי יש לה מחשב), התחילו לרמוז לנו שאמנם אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל יש מקצועות שכדאי לנו לרצות יותר.
ואכן, ככל שהעולם התפתח והשנים עברו, יותר ויותר אנשים עזבו את הפקולטה למדעי הרוח - לאחר שנתקלו בקשיים למצוא עבודה בתחום – לטובת פקולטות בדיסציפלינות "מעשיות", ובכך חסכו מראש את המענה לשאלה הפולנית המוכרת: "מה לעזאזל עושים עם תואר כזה?". כך נוצר המצב שבו קרנן של הפקולטות למדעי הרוח והחברה יורד, וחוגים שבעבר נחשבו לחוד החנית של האקדמיה נסגרים בשל מחסור בנרשמים.
על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מסוף שנות ה-70' של המאה הקודמת ועד אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, מספר הסטודנטים במדעי הרוח היה במגמת עלייה מ-9,253 בשנת תשל"ז (1976/7) ועד לשיא של 22,882 בשנת תשס"ה (2004/05).
לאחר מכן, השתנתה המגמה ומאז מספר הסטודנטים במקצועות אלו נמצא במגמת ירידה והגיע ל-17,931 בתשע"ז (2016/17). מספרם ההולך ופוחת של הסטודנטים במדעי הרוח בעשור האחרון בולט במיוחד לאור הגידול במספרם של כלל הסטודנטים. חוגים שהיו פופולריים בעבר כמו ספרות, פילוסופיה, שפות, דתות והיסטוריה, הולכים ומתקדמים בצעדי ענק להפיכתם להיסטוריה בעצמם.
העובדה המעניינת היא שלא כל החוגים בפקולטות למדעי הרוח סובלים מהדעיכה המשמעותית; אם בתחילת שנות ה-80' רק כ-7% מהסטודנטים למדו בתוכניות שמשלבות מגוון תחומי ידע בתוכניות משלבות (תכניות בינתחומיות או רב תחומיות), בשנת 2010, המספר כבר עלה ל-20% .
למעשה, בעשרים השנים האחרונות במקצועות עם דגש מקומי-ישראלי, חלה הירידה החדה ביותר: ספרות עברית (ירידה של 74%), לשון עברית (60%) והיסטוריה ישראלית (56%). לעומת זאת, קצב הירידה היה קטן יותר במקצועות היישומים יותר: ארכיאולוגיה (31%) ולימודי ארץ ישראל (37%). בניגוד לירידה במספר הסטודנטים ברוב המקצועות בשנים תשנ"ז-תשע"ז, היו מקצועות שבהם חלה עלייה ניכרת: לימודי תרבויות (90%), לימודי מזרח אסיה (61%), ולימודים כלליים (37.5%).
תור הזהב של התכניות הרב תחומיות
למה זה קורה? מחקר חדש שהתפרסם בכתב העת מגמות (בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה ומכון הנרייטה סאלד), מנסה להעניק הסבר למגמה. עורך המחקר, עודד מקדוסי, עקב אחר השינויים בהעדפות הסטודנטים באוניברסיטאות בישראל ומצא שינוי כיוון מתוכניות דיסציפלינריות לתוכניות משלבות.
לפי ממצאי מקדוסי, אנו רואים כי מאז תחילת שנות ה-90', ישנם שינויים בהעדפות הסטודנטים, בדגש על מדעי הרוח והחברה, כאשר סטודנטים בוחרים יותר ויותר להירשם לתוכניות המשלבות מספר תחומי לימוד (תכניות רב תחומיות ובין תחומיות), מאשר תכניות המציעות תחום לימוד אחד (תכניות דיסציפלינריות). כך לדוגמה, יותר סטודנטים יבחרו ללמוד בחוגים כמו מזרח אסיה או בתוכניות כמו פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה), מאשר ללמוד בחוגים כמו היסטוריה או ספרות בלבד.
הנתונים העולים ממחקרו תואמים את המגמות העולות מנתוני הלמ"ס ומצביעים כי מסוף שנות ה-80' ועד סוף העשור הראשון של שנות ה-2000, חלה ירידה של 19% במספר הסטודנטים שלמדו תכניות דיסציפלינריות. לעומת זאת, באותן שנים חלה עליה של 13% במספר הסטודנטים שלמדו בתכניות המשלבות מגוון תחומי ידע בתכניות רב תחומיות או בינתחומיות. מקדוסי מחריג ממסקנות מחקרו את תחום הפסיכולוגיה שאינו נמצא בירידה לאורך השנים, למרות היותו תחום דיסציפלינרי.
ניתן למצוא בקלות כמה הסברים למגמה זו: ראשית, העובדה כי העולם הופך יותר ויותר לכפר גלובאלי, כך שהקשרים בין הדיסציפלינות השונות, המקומיות והעולמיות הופכים הדוקים יותר, בין היתר בעקבות קשרי המסחר בין ישראל למדינות שונות.
בנוסף לכך, מקדוסי טוען כי התכניות הבין־תחומיות, משלבות תחומי ידע לכדי תחום ידע אחד אינטגרטיבי, משווקות כתכניות המכוונות למחקר פורץ דרך וקולטות מספר קטן של סטודנטים וחלקן אף מיועדות לסטודנטים מצטיינים במיוחד. כלומר, התכניות המשלבות הפכו ליוקרתיות ומבוקשות יותר ויותר הן בקרב המועמדים לאקדמיה והסטודנטים והן בקרב הסגל ועולם המחקר.
שלוש, ארבע ולעבודה?
כל זה טוב ויפה, אבל בואו ניגש לשאלה החשובה ביותר - האם לכל היוקרה וההצלחה של התוכניות האלו בעולם האקדמיה יש אחיזה גם בשוק העבודה? כנראה שכן.
"כיום יותר ויותר מעסיקים מבינים שהם לא מחפשים רק עובד טוב, אלא גם עובד מוכשר עם פוטנציאל", מספר אור בורוכוב, בעלים של חברת R&O לייעוץ ארגוני ופתרונות משאבי אנוש מתקדמים, "החברות מבינות שאדם עם תחומי עניין וידע, גם מעבר להכשרה למקצוע הספציפי שלו, יכול לתרום רבות לארגון".
"התפקידים הופכים להיות רוחביים יותר ונותנים דגש לפוטנציאל וליכולות ופחות להשכלה מסוימת", מוסיף בורוכוב, "לכן כשהתחרות גדולה וכמעט לכל אחד יש תואר ראשון בתחום מסוים, צריך לחפש הבדלים בין המועמדים, לא להתייחס רק לידע הספציפי שנלמד אלא גם למסוגלות הלמידה ולהרחבת האופקים".
"המעסיק לא מסתכל רק אם הוא מתכנת מצוין או מהנדס מצוין, אלא אם הוא יכול ללמוד ולקלוט תחומים שונים ואם הוא יודע ועושה דברים מעבר - אם יש לו ניסיון מקצועי בתחום כמו גם אם היו לו התנסויות בחיים שיכלו להכשיר אותו להתמודדויות שונות שהתפקיד דורש. כמו למשל מגורים בחו"ל או רילוקיישן, התנסות צבאית משמעותית או אפילו הישגים בענפי ספורט כאלו או אחרים שמעידים על אופיו ועל נחישותו".
אז האם בכלל כדאי וצריך עדיין ללמוד תואר ראשון?
אז נכון שמצד אחד יש חיזוק לתכניות הרב תחומיות בהשמה בשוק העבודה, אבל לפי דבריו של בורוכוב, מתברר שתחום הלימוד הופך פחות ופחות רלוונטי. ואכן, זו לא פעם ראשונה שאנחנו רואים את הפתיחות בשוק העבודה לקבל מועמדים בלי תארים או עם תארים פחות רלוונטיים, או קוראים על ירידת קרנן של האוניברסיטאות לעומת המכללות ולעומת הקורסים המקצועיים שצוברים תאוצה.
גם עינב המל, העומדת בראש מרכז ההשמה של מכללת INT, מחזקת את דבריו של בורוכוב בנוגע להתמקדות של חברות ההשמה בכישורים של המועמד ובהיותו רחב אופקים ובעל פוטנציאל ופחות בהכשרה בתואר ספציפי בתחום מסוים, ואף לוקחת את זה צעד אחד קדימה: "מעסיקים מחפשים היום עובדים מיומנים לא פחות מבעבר, רק שהם הבינו שתואר הוא לא בדיוק מה שמכשיר אותם לשוק העבודה הנוכחי".
לדבריה של המל דרישות השוק, בעיקר בתחום ההייטק, כוללות הכשרה אך לאו דווקא תואר. "אם בעבר אנשים היו עושים גזירה שווה בין תואר לידע או יכולת, הרי שהיום מעסיקים רבים מבינים שאדם עם תעודת הסמכה, או שלמד במכללה יודע לא פחות, וחשוב יותר - מעודכן הרבה יותר".
מדבריה עולה נקודה נוספת שמשפיעה על שיקולי הקבלה לעבודה – עדכניות ורלוונטיות הידע. במקרים רבים תכניות הלימוד באקדמיה לא מעודכנות ועוסקות בהכשרת ידע שאינו רלוונטי. זה יכול להיות בשפות תכנות, בהבנת תהליכים, או סתם ידע רב שאינו רלוונטי לצורך העבודה בפועל. זאת הסיבה, לדברי מומחים רבים, שישנה ירידה בהרשמה לאוניברסיטאות השונות - אך עלייה בהרשמה למכללות ולמוסדות אחרים, המתיימרים להכשיר את הסטודנטים באופן פרקטי לשוק העובדה.