הקונצנזוס ברור לכולם: עבודה אידאלית משלבת בין ניצול הכישורים, תנאי העסקה ראויים, אופק קרייריסטי ברור ופתוח לרווחה וכמובן, סיפוק מקצועי ואישי. אנשים שאוהבים את העבודה שלהם, באופן אידאלי ואוטופי, לא מרגישים לפעמים שהם עובדים. לשם כולנו רוצים להגיע.
אבל המציאות, למרבה הצער, יותר מורכבת ומסועפת, ורבים מאיתנו מוצאים את עצמנו תקועים במקום עבודה ובנתיב קריירה, שאם לומר זאת בעדינות, כבר לא ממש מתאימים לנו. ואם לומר זאת לא בעדינות – גורמים לרצות לצרוח ומייצרים שלל רגעי FML. ההבנה שהגיע הזמן לשנות כיוון היא ברורה, ההחלטה לעשות עם זה משהו היא כבר ממש לא. הנה אנשים שניצלו רגעי משבר ותובנות אישיות כדי לפסוע לעבר עתיד עצמאי, ויכולים רק להמליץ על זה.
"היה בי קול פנימי שאמר שאני לא צריכה לעשות את זה"
לקורין אברהם בת ה-39 יש באמתחתה שש שנים של לימודי עריכת דין, רישיון לעסוק בתחום, שני תארים אקדמאיים בשילוב עם פיננסיים ושבע שנים של ניסיון בתחום הליטיגציה. כיום, לעומת זאת, היא בלוגרית תיירות ולייף סטייל שמתפרנסת לחלוטין מהבלוג האופנה והפנאי שלה, Ya-salam, בו התחילה לעסוק באופן מקצועי לפני 4 שנים. מה קרה בין לבין? בגדול - היא למדה להכיר את עצמה. "התחלתי לעבוד והבנתי שהעיסוק הזה מאוד שואב והמחיר שצריך לשלם ברמה האישית גבוה יותר מכל תלוש שכר שמקבלים", היא אומרת. "זה כל הזמן להיות בלחץ ובפולמוסות בבתי משפט ומועדים מטורפים, וזה מחלחל לחיים האישיים ועושה לך משהו בנשמה. היה בי קול פנימי שאמר שאולי אני לא צריכה לעשות את זה, אבל לא היה לי אומץ להגיד את בקול רם. בכל זאת, השקעתי בתחום זה הרבה שנים וכספים".
ההבנה הפנימית שהגיע זמן שינוי התחילה אצלה דווקא בקטן: "לקחתי לעצמי חופשה של כמה חודשים ואמרתי שאנסה להשיל מעצמי את הדפוסים שהיה לי פחות נוח איתם. רציתי להתרכך קצת ולחפש משהו שיגרום לי לחשוב שאני לא הולכת לעבודה אלא מבטאת את עצמי. בהתחלה חשבתי אולי להפיק אירועים, ובסוף חזרתי לעסוק בעריכת דין בשלושת רבעי משרה. אבל מערכת יחסים שהסתיימה באותה תקופה גרמה לי לפתוח בלוג אישי ולכתוב באנגלית על כל התשוקות שלי מנסיעות ומקומות בעולם ועד אופנה ומערכות יחסים. הייתי צריכה משהו לקום בשבילו, אז פשוט נתתי לזה לנבוע ממני".
הבלוג החל אט אט לתפוס תאוצה ללא ידיעתה: בתיבת הדוא"ל שלה החלו לנחות מיילים ממקומות כמו קולומביה, רוסיה וברזיל שהכילו פידבקים חיוביים על מה שכתבה. "הבנתי שיש קהל, ואחרי חצי שנה כבר חשבתי איך אפשר להפוך את זה לעסק. קיבלתי הצעה להפיק תכנים לאפליקציה כלשהיא, וזה היה הפרויקט הראשון שלי. בעקבות זה משרדי יח"צ פנו אלי והציעו לי לעשות דברים, מותגים של אופנה, מזון ומשקאות הזמינו אותי לאירועים, קיבלתי המון בקשות לשיתופי פעולה, ודבר אחד גרם לשני. אני זוכרת שיום אחד ישבתי עם חברה ופתאום אני רואה שמתחילים לעלות לי העוקבים בקצב מטורף, מ-3,000 ל-15,000, והחלו לעקוב אחרי גם מותגים כמו ווג וג'ימי צ'ו. להפתעתי גיליתי שהכניסו אותי לרשימת 15 המשפיעניות שהכי נכון לעקוב אחריהן בהארפר'ס בזאר, ומשם זה היה כמו אש בשדה קוצים".
אברהם מודה שהיא אמנם עובדת קשה יותר עכשיו בתור עצמאית, אבל משהו בתחושה הזו טוב לה יותר מאשר ימיה כשכירה. "יש בהחלט חוסר ביטחון של מה תהיה ההכנסה הבאה שלך, אבל אני דווקא שואבת ממנו עניין ונהנית מזה. עבדתי קשה ולא חיפשתי מזל, כי מבחינתי זה ביטוי עצמי ואני לוקחת את זה ברצינות".
"אחראי לגורל שלי ב-100 אחוז"
שיאון ליאני, בוגר הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, עבר דרך שונה אך עם תוצאה דומה: ממהנדס בתעשיית הרכב בגרמניה למנהל פרויקט באייססלון, קונדיטוריית גלידה בחיפה המנוהלת על ידי אשתו, אדווה. "מבחינתי נשארתי באותו מקצוע, אבל התוצר הסופי שונה", הוא אומר. "לפני כמה שנים היינו ברילוקיישן בגרמניה ושם נפגשתי עם מהנדסים מהשורה הראשונה של GM ומרצדס, זה באמת היה שיא בקריירה. אבל איפשהו לאורך הדרך הבנתי שאני יכול להביא לעצמי ולחברה הרבה יותר כסף ותועלת אם יהיו לי חופש ועצמאות, בכל המובנים. אני זוכר שישבנו בסלון בגרמניה ואמרתי לאדווה – 'שנינו משקיעים 200 אחוז במקצוע שלנו, אם ניקח את זה ונשלב ביחד, 100 אחוז בטוח יצא מזה'.
השניים החליטו לפתוח קונדיטוריה שמייצרת גלידה ללא מייצבים ומחומרי גלם אמיתיים בלבד, כולל למשל בצק עלים אמיתי בגלידת התפוחים, או שבבי עוגיות שוקולד אמיתיים בטעמי השוקולד. "אדווה היא הקונדיטורית, היא מסמיכה את העובדים. אני רק צריך לדאוג שזה יגיע ללקוח ושהוא יבין מה הוא אוכל", הוא אומר. "ומהרגע שהחלטנו, התחילו הקסמים לקרות".
- ומה אתה הכי אוהב בעבודה החדשה שלך?
"את זה שכל דבר, לטובה ולרעה, הוא שלי בלבד. לי זה עושה טוב. אני אחראי לגורלי ב-100 אחוז. כמובן שיש גם חרדות במקביל אבל אני יודע לנטרל אותן ולהתקדם הלאה. מה שכן, הנטוורקינג העסקי קצת חסר לי, היוזמה והחדשנות. בארץ יש בינוניות מאוד גדולה, כולם רוצים שוקולד וניל מאותן מכונות ובקלקרים שכולם קונים. מצד שני זה מכריח אותי ליצור קשרים חדשים ולייבא בעצמי מכונות מספקים. אז אני מנסה לייצר לעצמי את מה שחסר לי".
"אם אתה לא מסגל משהו חדש - אתה נשאר לא רלוונטי"
המסלול של עדי קראוס, צלם בן 40 מתל אביב, היה שונה ומטלטל במובן שהוא התחיל דווקא ממקום אמנותי ועצמאי, עבר למקום יותר מסחרי ועסקי, אך לאחרונה חזר שוב לתחום האמנות החופשית יותר. "אני מתעסק באמנות מגיל 3", הוא מספר, "אבל היה לי משבר אישי באמצע החיים. אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי יצירתי וניסחתי אמירות מאוד עמוקות, העולם פתאום השתנה לי. אייפון, פייסבוק, אינסטגרם, האשטגאים, צילום דיגיטלי... באתי ממקום של צילום אמנותי ופתאום הבנתי שלא צריך לצלם שום דבר, הכל כבר קיים ומצולם".
בעקבות המשבר עבר קראוס להתפרנס מצילום מסחרי, ייעוץ עסקי וניהול פרויקטים בפרסום ובהפקות למשך 10-12 שנים – "צילמתי לפרנסה, אבל זו לא הייתה אמנות", הוא מודה. "עד שלפני שנתיים הפרנסה שלי השתבשה בעקבות התפתחות של מודלים כלכליים חדשים בתחום הקניות אונליין, והבנתי שיש לי הזדמנות אחרונה אז החלטתי לחזור לאמנות. השלמתי תואר שני באמנות וחזרתי ליצור. מה שאני עושה כיום זה סוג של אמנות חדשה: שילוב של צילומי ארכיון שלי עם צילומי מסך בעמדת עבודה, כי גם ככה אני חווה את העולם, צורך תוכן ומתקשר עם אנשים דרך האינטרנט, זאת המציאות. אז אני יוצר מציאות אחת שזולגת לתוך השנייה".
את עבודותיו של קראוס תוכלו לראות בתערוכת SEXTHETICA בסטודיו "התנופה 1" תל אביב עד ה-16 בנובמבר, תערוכה בה יוצגו מיצגים מרהיבים מעולמות תוכן שונים ובהשראות מגוונות, כשכולם על התפר של תשוקה, יופי, אסתטיקה ודיוק, וכל זה בשיתוף מותג הבירה "קרלסברג" אשר תומך בתערוכה (ואף מחלק בירות בחינם למבקרים בה). "לקח לי הרבה זמן למצוא מה להגיד", אומר קראוס, "אבל התחלתי למצוא אמירה חדשה ולנסח משהו חדש, וזו תערוכה שלישית שאני מציג השנה".
- מה בעצם גרם לך לחזור לאמנות?
"אמנות דורשת אמירה עמוקה, יצירה זו בעצם דרך ביטוי עצמי ומבחינתי זה בלתי נפרד מגילוי עצמי וריפוי עצמי. אם אתה לא מוצא דרך נכונה לבטא את עצמך, אתה תקוע מכל מיני בחינות בחיים שלך, וזה פוגע גם ברבדים נוספים. עוד דברים נפגעים. אם אתה לא מסגל משהו חדש - אתה נשאר לא רלוונטי".
מהלחץ של הסרוויס להסבה לתוכנה
ויש גם מקרים הפוכים, לכאורה, של אנשים שדווקא מצאו את החופש שלהם במשרה קבועה ומסודרת כשכירים. סתוונית מלצר בת ה-35 עברה אף היא הסבת מקצוע משפית - למפתחת תוכנה בחברת אוטודסק. "אף פעם לא התעסקתי במחשבים, אפילו לא בגרות בתיכון, וזה לא כיוון שחשבתי עליו", היא מודה. "אבל בדיוק כשחיפשתי את דרכי, אחי עשה הסבה לתוכנה אז השתעשעתי עם הרעיון והחלטתי לנסות. התחלתי לעשות קורס באינטרנט כל יום אחרי העבודה, משהו בסיסי לאנשים שלא יודעים כלום, וראיתי שאני ממש מחכה לסוף היום כדי להמשיך עם הקורס. בשלב הזה כבר הבנתי שזו הדרך הבאה שאני הולכת לצעוד בה, והתחלתי לגשש אחרי קורס הסבה לתוכנה".
סתוונית מספרת שהיא נהנית להגיע כל בוקר לעבודה ולהתמודד עם אתגרים חדשים. "עבודת המתכנת עשויה להיראות מבחוץ משמימה, אבל מי שבפנים יודע שכל יום אנחנו צריכים לפתור חידות, לכל חידה יש הרבה פתרונות, וצריך למצוא את הפתרון הכי יעיל והכי מתאים. המוח עובד כל היום, והוא צריך לשמור על חדות וגמישות".
- למה את הכי מתגעגעת בעבודה שלך כשפית?
"לאדרנלין שבמטבח, כי לבשל יוצא לי כל הזמן, אבל סרוויס זה כבר משהו אחר".
מתחבטים עם עצמכם אם לעשות צעד דומה? הנה העצות הכי חשובות של החברים:
קורין: "כשמישהו מבקש ממני עצה או שואל אותי מה מפעיל אותי, אני תמיד אומרת – 'לא באתי לעולם כדי לשלם חשבונות'. כלומר לא באתי לשרוד - באתי לחיות. אני מאמינה בעבודה קשה, בלשאול את עצמך שאלות קשות ובאומץ לשלב בין הרגש להיגיון. אם לא טוב לך במקצוע שבו אתה נמצא זה סימן מאוד חזק, אבל זה לא בהכרח אומר שנדרשת קפיצה. צריך לעבור תהליך ולעשות אותו עם אחריות, וצריך להבין שגם אם תגיע לשלב שבו נדרש שינוי, לעולם לא תהיה מוכן אליו ב-100 אחוז. ואני תמיד מאחלת לאנשים - May your choices reflect your hopes, not your fears".
עדי: "צריך לעשות את זה עם כוונה עמוקה, להיות מוכנים להרפתקה ארוכה, אחרת זה חסר טעם. תהיו מוכנים לכך שלא תהיו סופר סטארים תוך חודשיים, גם לא תוך חצי שנה".
שיאון: "עם כל הקלישאה בזה, תעשו לפחות דבר אחד בחיים שהוא הפוך מהרציונל והאינטואיציה שלכם בחיים. כי מה שעוצר או מגביל אתכם זה הרציונל שהייתם רגילים אליו עד עכשיו. ותמצאו מישהו שיאמין בכם וייקח עליכם את הסיכון".
סתוונית: "העצה שלי היא שאם הבנת שאתה רדום, ואתה רוצה להתעורר, תחפש מה בוער בך, וברגע שמצאת פשוט תעשה. כי החיים דינמיים, אפשר להגיע מכל נקודה לכל נקודה, וגם תמיד אפשר להתחרט ולחזור אחורה, שום החלטה (לפחות מקצועית) היא לא סופית - ואנחנו פה בעולם בשביל לחיות ולנסות דברים חדשים".