כשעלה בראשי הרעיון לכתוב על הסיבה שבגללה אנחנו שונאים, הרגשתי שאין לי מה לכתוב. אני מכיר את הרגש הזה בתוכי בפרט ובאנשים בכלל, אבל לא ידעתי לענות לעצמי על השאלה מדוע אנחנו שונאים. ככל שחשבתי על המצבים בהם אני שונא את עצמי וברגעים גם שונא אחרים, כל מה שהרגשתי הוא ששנאה דורשת ריפוי. המקום הפוגע, ההרסני הזה שיש בתוך מרבית בני האדם, נובע מפצע עמוק בלב שלנו. רק טיפול משולב באהבה וסבלנות יכולים לרפא אותו. אבל איך כותבים על זה טור שלם?
ואז, ברגע מסוים, התמונה התחילה להתבהר.
מה באמת אנחנו שונאים? אנחנו שונאים את הכאב שיש בתוכנו. במילים אחרות, את התחושה שאומרת 'אני לא שווה', 'אני לא טוב מספיק', 'אין לי מה לתת', 'אף אחד לא רוצה אותי'. את תחושת חוסר הבטחון, רגשי הנחיתות, חוסר ערך. כל סך התחושות הללו שמילים רבות מתארות אותן ואני ממקד את הכל לכדי מילה אחת: כאב. ובאריכות, כאב רגשי.
הכאב מייצר מטבעו כעס. כעס על עצמנו וכעס על אחרים. כעס על מי שגרם לי להרגיש ככה, במי שפגע בי, כעס על עצמי על כך שכזה אני. אך ככל שמדובר בכאב עמוק יותר כך הכעס יכול להפוך לזעם ולהגיע עד לכדי שנאה. כזו המבקשת להרוג, להשמיד, להעלים את מי שאני ו/או כל מי שמסביבי. לא בהכרח את כל האנשים, כמו את כל מי ששם אותי בסכנה להרגיש את אותו הכאב שאני מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו. יש אנשים אשר במצבים מסויימים כל קרבה לאנשים אחרים יכולה לגעת בכאב שלהם והתוצאה תהיה התרחקות, השתלחויות של זעם ושנאה כלפי כל אחד.
מה אני מנסה לומר? שבשביל לרפא שנאה צריך להכנס עמוק יותר, אל תוך הכאב שיש מתחתיה. אבל לפני שנגיע ל'איך', עוד כמה מילים על הסיבה שבגללה כדאי בכלל לעשות את זה.
מהפנים אל החוץ
השבועות של המלחמה הוציאו אל פני השטח הרבה שנאה. שנאה בין יהודים לבין ערבים, בין ימניים לבין שמאלנים, בין גברים לבין נשים. האישור שנתנה הממשלה לצבא להוציא את כלי הנשק היתה כמו אישור לבני האדם להוציא את כלי הנשק שלהם. עם הבדל אחד משמעותי: הצבא ירה באויבים שלנו, אנחנו יורים אחד בשני. הצבא חירב בדרך את הבתים של אלפי פלסטינאים, אנחנו מחרבים את הבית בו כולנו חיים.
למרות זאת אני לא רוצה להכנס להטפות של צריך להיות מאוחדים ולהזהיר מחורבן בית שלישי וכד'. אי אפשר לאחד אנשים ששונאים זה את זה והמושג 'אהבת חינם' כל כך משומש ולא ברור. במקום זה אני רוצה להחזיר את כל זה פנימה, אל תוכנו. המציאות הראתה לי בתקופה הזו כמה שנאה יש בתוכנו, כלפי עצמנו. מה שיוצא החוצה אל אנשים אחרים הוא רק חלק ממה שקיים בתוכנו, ביחסים שלנו לעצמנו.
אנשים שונאים תכונות אופי מסויימות, שונאים דברים מסוימים בגוף. פגשתי נשים השונאות שהן נשים, הומואים ששונאים את הנטיה המינית שלהם, גברים נמוכים יחסית ששונאים את הגובה שלהם. ויש עוד הרבה כאלה. אנחנו שונאים את עצמנו כי אנחנו פגועים, כי אנחנו לא מוכנים להרגיש את הכאב הזה, לא מוכנים שזה יחזור על עצמו. רק שזה העניין עם שנאה: היא מגשימה בדיוק את מה שאנו מנסים להמנע ממנו.
שנאה עצמית היא אחד הרגשות הקשים ביותר לחיות איתם. היא מחרבת את ההרגשה הפנימית שלנו ופוגעת ביחסים שלנו עם אחרים. אנחנו מנסים להמנע מכאב אבל בפועל מרגישים גיהנום, וכל מי שחווה שנאה עצמית בחייו יודע למה אני מתכוון.
עכשיו, נדמה לי, אפשר להגיע לאיך
1. טיפול. לכו לטיפול שיאפשר לכם מקום לבטא את הרגשות הקשים ביותר ויעזור לכם לרפא את הכאב היוצר אותם. השיטה פחות חשובה, רק חשוב שהחופש להיות יהיה הבסיס של המפגש.
2. את השנאה המצטברת בפנים כדאי להוציא מהגוף, וגם אם אתם שונאים בן אדם מסוים איני מציע לומר לו את זה. בעיקר משום שאחרי שהשנאה שוככת והכאב מתרפא אתם עלולים להתחרט על המילים שברגע של שנאה ייצאו לכם מהפה. כאן יעזור תרגיל "מכתב כעס". קחו דף ועט וכתבו מכתב למי או מה שמעורר בכם שנאה. כתבו את כל מה שאתם מרגישים, גם אם מדובר במילות נאצה, גם אם אתם חוזרים על עצמכם. בסוף הכתיבה, ארוכה ככל שתהיה, לכו למקום בטוח ושרפו את המכתב. השריפה עוזרת להתמיר את הכעס. ואפשר כמובן לחזור על התרגיל הזה בכל תדירות שתרצו.
3. עוד דרכים לפרק שנאה: פעילות גופנית, להרביץ לכרית, לצעוק בקולי קולות במקום מבודד.
4. בשלב מסוים חזרו אל עצמכם ושאלו את עצמכם 'איזו הרגשה אני שונא בתוכי?'. התשובה לשאלה הזו היא בדיוק הרגש שאיתו אתם צריכים להתידד ואותו לרפא.
הכותב הוא מתקשר, מנחה סדנאות מודעות ומחבר הספר "המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים את כל הרגשות הללו?". www.freedomtofeel.co.il
עוד ב-mako רוח: