מטרת החיים היא להנות?
הפסוק שצוין מהווה את הגישה שאומרת לנו: תחיו את החיים יום אחר יום. קרפה דיאם, נצלו את הרגע. אפשר לומר שהפסוק מייצג את הגישה שדוגלת בכך שאין תכלית לחיינו, שמגיעה למסקנה שאם כך – עדיף רק ליהנות מהם. זאת גישת הנהנתנות, ההדוניזם. מנגד, יש את גישת הסגפנות, שמוגדרת כאורח חיים שמתמקד בדחיית הנאות כאמצעי שמעודד התפתחות רוחנית, שמתמקד יותר בפנימיותו של האדם ופחות בגורמים חיצוניים שמסבים לו אושר. בכך, לפי גישה זאת, טמונה התכלית האמיתית של החיים.
לפי הנהנתן, הסיבה לכל מעשה בחיים היא תשוקה להנאה. אריסטיפוס, אחד מהתלמידים של סוקרטס, האמין שמטרת החיים היא ליהנות. יש בהנאה תועלת בפני עצמה, אמר. הוא דיבר על הנאות החושים ואמר שהן חשובות יותר מאלה הרוחניות. רוצים רק אוכל טוב, שתייה ורכב יקר? הייתם מסתדרים איתו היטב. הסיפור עליו אומר שבילה רבות עם זונה מוכרת בעיר קורינתוס, וכשחטף ביקורת על כך – הסביר: טוב ליהנות ולא להיות משועבד לדבר. אותו, לצורך העניין, יש מי שישווה לגבר התל אביבי הממוצע (רק אולי חכם יותר). הוא נחשב למי שייסד את הנהנתנות בפילוסופיה היוונית.
ג'רמי בנת'ם, פילוסוף שהלך לעולמו במאה ה-19, נחשב גם הוא לנהנתן. קוריוז לא חשוב במיוחד שיכול להעיד על אופיו: הוא אהב את עצמו עד כדי כך שביקש שגופתו תישמר ותוצג לראווה באוניברסיטה של לונדון. לדעתו, מניע של הפעולות האנושיות הוא הרצון שלנו להגביר את האושר וההנאה ולהקטין את הצער. די, מה, באמת? ואנחנו חשבנו דווקא להיפך. אבל כמו שתראו בהמשך, ישנם פילוסופים שחושבים את העמדה ההפוכה לכך, שאומרים שהאושר הוא לא המטרה המרכזית שלנו.
לפני שנגיע אליהם נתייחס גם לפרויד, אמנם פסיכולוג לא פילוסוף, שהתייחס למטרה האנושית. גם הוא מסכים שמטרת האדם היא להגיע להנאה מקסימלית וכאב מינימלי. אלא שהוא מספק מידע נוסף: לכך אחראי הפן הלא מודע שבנפשנו. אצלו מדובר בהנאה פיזית ובעיקר מינית. להדוניזם גם קיים פרדוקס, אגב, שאומר שככל שאנו מחפשים את האושר יותר אנו לא נמצא אותו.
סגפנות תביא אותנו לאושר אמיתי?
נהנתנות היא כאמור גישה אפשרית בולטת אחת אותה אנו רואים בחיי היום יום. הניגוד שלה, כאמור, הוא סגפנות (או בשמה הלועזי: אסקטיציזם). פילוסוף אחד שיכול לייצג פן זה הוא קאנט, שהיה צנוע במעט מהפילוסופים הקודמים שצוינו. הוא חי חיי צניעות ולא יצא מעירו. תורת המוסר של קאנט שמה את המעשה המוסרי ברמה אחת מעל הטובה האישית האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו.
לדבריו, כל דבר שאנו עושים צריך להיעשות מתוך "הרצון הטוב", מתוך צו מוסרי. הצו הולך ככה: "פעל בדרך כזאת שתוכל לרצות כי העיקרון המנחה שלך יהפוך לחוק כללי". כלומר, בכל פעולה שאנו עושים, אנו צריכים לשאול האם היה טוב שהיא תיעשה גם על ידי אחרים. למשל, האם טוב שאנשים ישתכרו? אם אנו חושבים שלא, כך עלינו לנהוג באופן מוחלט גם לעצמנו. לפי הצו הזה, ההנאות שלנו באות אחרי הפעולה המוסרית שלנו. אם היא גורמת לנו סבל, עליה להיעשות בכל מקרה.
פרידריך ניטשה, אחד הפילוסופים המדכאים הקיימים, נמצא גם הוא בצד הסגפני. הוא אפילו הגדיר מונח של "אידיאל סגפני" והתייחס לתפקידו בעיצוב המוסר. הוא מסביר שפעולות סגפניות יכולות לשרת את האינטרסים של החיים. באמצעות סגפנות, האדם, לשיטתו, יכול להכחיד את הכאב ולאפשר לעצמו שליטה גבוהה יותר בפנימיותו. בדרך זאת, האדם יכול להשיג שליטה טובה יותר על עצמו.
לשיטתו, התעלמות מהעולם החומרי יכולה לצמצם כאב. ניטשה דורש מהאדם: היה עצמך, חיה את החיים שבתוכך. תענוגות העולם שבחוץ חשובות לו פחות באופן משמעותי ביחס להוגים הקודמים. האדם, לשיטתו, צריך להתגבר על תאוותו לנוחיות כשכל מה שאינו משרת את החיים צריך להידחות. אם לחיים יש ערך, אזי הוא מגיע מתוך הבן אדם. אם עד כה סיפקנו דוגמאות מתחום האלכוהול, נמשיך עם זה גם כאן. אם אתה זקוק לאלכוהול כדי להשתחרר וליהנות, משהו כנראה דפוק בך, הוא כנראה היה אומר.
אז מה עדיף?