ב-23 באוגוסט 1973 נכנסו שני שודדים לסניף בנק בבירת שבדיה, שטוקהולם. הם החזיקה ארבעה מעובדי הבנק כבני ערובה במשך חמישה ימים בתוך כספת הבנק, חלל אחד שגודלו מטרים ספורים. במהלך החילוץ התברר כי החטופים מתנגדים לחילוצם, וראו במשטרה איום ובשודדים מגינים. הם אף סירבו להעיד נגד החוטפים בבית המשפט. תופעה זו קיבלה את הכינוי "תסמונת שטוקהולם", ועד כמה שהדבר עשוי להשמע תמוה עבור רבים מאיתנו, היא נחקרה בהמשך השנים וקיבלה משנה תוקף הודות למחקרים שונים.
קשה שלא לחשוב על התופעה המוזרה הזו, עכשיו שגלעד שליט חזר לביתו. מוקדם מאוד לומר מה עבר עליו בשבי ואיך השנים הארוכות השפיעו עליו מבחינה פסיכולוגית. ובכל זאת, מעניין להבין את מקור התופעה.
"תסמונת שטוקהולם היא תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו", מסביר ד"ר גידי רובינשטיין, מרצה בכיר במכללה האקדמית נתניה ופסיכותרפיסט בעל קליניקה בת"א. תסמונת זו נובעת מהרצון להזדהות עם החזק והשולט, והבסיס שלה קשור בילדות. "מדובר במקרה של הפעלת מנגנון הגנה שהצביעה עליו אנה פרויד, שטיפלה בעיקר בילדים, והוא 'הזדהות עם התוקפן'. מנגנון זה תואר כחלק ממנגנוני הגנה שונים שהילד חסר האונים משתמש בהם כדי להגן על עצמו מפני המבוגר - לרוב ההורה - הכל-יכול. בבחירה בין חוסר אונים לבין כוח, רובנו נבחר בכוח, ואחד האמצעים לעשות זאת היא על ידי הזדהות עם התוקפן – במקרה של תסמונת שטוקהולם מדובר בהזדהות עם השובים".
מנותק מלוח השנה, השפה והבגדים
ומה בכל זאת לגבי גלעד שליט? מה הסיכוי שהוא פיתח את התסמונת? לשמחתנו, על פניו נראה שהתשובה שלילית, לאור תגובתו לעצם החילוץ והשחרור מהשבי.
באילו תנאים תסמונת כזו עשויה הייתה להתפתח אצלו?
"בשבי יש ניסיון של השובים להפחית אורינטציה וזהות", מסביר אריאל הרטמן, פסיכולוג קליני בעל קליניקה פרטית ברחובות, מחבר-שותף של רב המכר "בשביל הנפש". "הם מורידים מהשבוי את השעון, שמים כיסוי על העיניים, כל זה במטרה שהאדם לא יהיה מחובר למה שהיה לו קודם. ככל שהוא מנותק מאמצעי תקשורת, לוח שנה, מהשפה שלו, בגדים שהוא מכיר, הסיכון לפתח תסמונת כזו הוא יותר גדול".
"כל תינוק חווה את אימו כרעה בשלב מסוים", מוסיף הרטמן. "החוויה קשורה בהשלכת התוקפנות העצמית על האחר, ממנה נובעת ההרגשה שהאמא רוצה לתקוף אותי. כלומר, אני חווה שלאדם שאני הכי תלוי בו יש בו חלקים רעים. זה מעורר אימה בתינוק, אשר על מנת להגן על עצמו מפריד בין החלק הטוב של אימא לבין החלק הרע, דבר המשאיר את הפחד שהחלק הרע ישתלט על הטוב".
למנגנון ההגנה הזה יש כמובן מחיר – הוא עשוי להשתרש באישיות, וכך גדל אדם המחלק את העולם לשחור או לבן, טובים או רעים. מי שמתפתח יותר מבחינה רגשית מסוגל להבחין בניואנסים, כלומר שבכל באדם ישנם אלמנטים טובים ורעים, כמו אותו רגע שמבינים שלא התחתנו עם אדם מושלם.
האימה שבשבי
המצב הרגשי הזה מהווה את הבסיס לתסמונת שטוקהולם. "שבי הוא מצב שבו אדם נפגש עם אימה מאוד גדולה", מסביר הרטמן, "והוא תלוי באדם שמעורר בו את האימה. במצב כזה, אם תבין שהוא גם טוב וגם רע ואתה בידיים שלו, הדבר עשוי לעורר חרדה שאי אפשר להכיל". מכאן נסוג השבוי למצב קדום יותר, בו הוא רואה רק את הדברים הטובים במי ששובה אותו. בסופו של דבר מדובר בתסמונת קיצונית יחסית, המתרחשת במצבים שרובנו לא נקלעים אליהם. לפי נתונים מסוימים, 27 אחוזים מהחטופים בעולם מגלים סימפטומים של התסמונת, אבל בישראל דווקא לא ידועים מקרים מסוג זה.
עם זאת, גם בחיי היום יום יכולה תסמונת שטוקהולם להופיע – בהגדרה הרחבה שלה, אותה "הזדהות עם התוקפן" אליה התייחס ד"ר רובינשטיין. "כך, למשל, נוכל לראות הומואים שמתאהבים בסטרייטים הומופובים הלועגים להומואים, כהזדהות עם התוקפן. דוגמא בנאלית יותר היא מזכירה שמתאהבת בבוס הרודני שלה, משום שהיא חוששת שמא יפטר אותה אם לא תיכנע לכל גחמותיו. בתהליך זה, כמו בתסמונת שטוקהולם, קיימת הערצת כוחו של הבוס, האדרה של שמו ולעיתים גם הזדהות עם מטרות הארגון שהוא עומד בראשו, אשר לא הייתה קיימת בהתחלה. מבחינות רבות היא נמצאת ב'שבי', אך לא הייתי משתמש במושג תסמונת שטוקהולם לתיאור מצבה, אם כי הדינאמיקה דומה.
"בכל מצב של כפיפות - צבא, משטרה, מקום עבודה - הדינאמיקה הזו עשויה להופיע. אולי כאשר מדובר בכת מיסטית אפשר לדבר על תסמונת שטוקהולם, גם כשההצטרפות לכת הייתה וולונטארית בשלביה הראשונים". מי הטיפוס שצריך לשים לב לכך? "דומה שמי שניחן באופי מרדני ונון-קונפורמיסטי ייטה פחות להזדהות עם התוקפן מאשר 'יס-מן'".
למרות הרושם השלילי מהתופעה, הרטמן רואה בה ערך חיובי. "יש בתופעה הזו משהו כמעט מדהים או מעורר תקווה, העובדה שתמיד אתה יכול לחוות אמפתיה למישהו שאתה חושב הפוך ממך. בעבר, היה לי פחד מגניבות והיו לי הרבה חלומות של פריצה אלי הביתה. פעם טיפלתי במישהו שהוא גנב במקצועו, ומאז סיום הטיפול הפסקתי לפחד מגניבות. משהו בהזדהות וביכולת לשהות בתוך תפיסה של אדם אחר, לאורך זמן ובצורה אמפתית, מחוללת שינוי מסוג זה".