כותרות העיתונים אומרות באופן כמעט ישיר, שתוך כחודשיים אנחנו עשויים להיכנס למלחמה חדשה. האירנים או-טו-טו יוצרים פצצה גרעינית, אנחנו הישראלים חייבים לעצור אותם ואם ארצות הברית לא תעשה משהו, איפשהו בין סוף החגים לבין הבחירות לנשיאות ארצות הברית יגיחו מעל שמי אירן שלל מטוסי קרב ישראליים.
למה אנחנו לא מקשיבים אחד לשני?
כמו היחסים שלנו עם הפלסטינאים ושאר מדינות ערב, גם היחסים עם אירן רוויים בפחד עמוק מאוד. כל אחד מהצדדים מפחד להיפגע מהצד השני ובתגובה מאיים לפגוע בעצמו. הדבר דומה עד מאוד למערכות יחסים יומיומיות בין אנשים שחיים זה לצד זה למרות שהם היו מעדיפים שלא. כועסים אחד על השני, מאשימים אחד את השני בבעיות, מפחדים כל העת להפגע, מקשיחים את חומות ההגנה, מאיימים לפגוע, מנסים ואף מצליחים.
כמו במערכות יחסים, כך גם במציאות המדינית-בטחונית – אף אחד לא באמת מקשיב לצד השני. בכל פעם שאחד הצדדים בא בטענה למשהו שעושה האחר, הצד השני מתגונן באופן מיידי. אפשר להניח כמעט בבטחה שזה מה שעובר על חלק מכם ברגעים אלו ממש. כשאתם חושבים על הפלסטינאים או האירנים אתם מתמלאים בפחד, כעס, ואפילו זעם. ממהרים לצאת בהאשמות, לא מוכנים להקשיב, מכתירים את מי שמוכן להסתכל על עצמו ולבדוק את האחריות שלו למצב כ"שמאלני", "אנטי ציוני". זה בדיוק מה שקורה בצד השני וכל אחד בטוח בצדקתו. ממש כמו במריבה נוספת במערכת יחסים ארוכה ומסובכת.
השינוי יכול לקרות ברגע שבו נתחיל להקשיב. אי אפשר לחכות שהצד השני יעשה ראשון את הצעד. האחריות המוטלת עלינו היא לעצור ולהקשיב. אין לזה סיבה מיוחדת; אם הטור הזה היה נכתב באירן הוא היה אומר את אותן המילים בדיוק. ההקשבה היא שיכולה לפתוח דלת, במערכות יחסים אישיות כמו גם במערכות יחסים של עמים, של אומות.
לחזור להנהיג את עצמנו
הדיבורים על הצורך לתקוף את אירן מעוררים התנגדות רבה בקרב אזרחים רבים. הדיון הציבורי שאנו לא רגילים לו טרם פעולות מסוג זה, כמו גם ההתנגדות הרחבה, מעידים על שינוי נוסף המתרחש בעולמנו.
אפשר להכתיר זאת בתור בעיה של מנהיגות שאינה יודעת לקבל החלטות ומדברת יותר מדי עם התקשורת. הרוח מציעה נקודת מבט אחרת לגמרי. בתקשורים רבים מדברים מזה מספר שנים על סוף עידן המנהיגים. כלומר, סופו של העידן בו כולנו הולכים באופן עיוור אחר מנהיגות, עיוורון שהביטוי החמור ביותר שלו היה בגרמניה עם עליית היטלר לשלטון. זו תקופה בה כל אחד צריך ללמוד להיות המנהיג של עצמו. העובדה שכל אחד מוצא לנכון להגיד את דעתו, להתווכח ואף להתעקש עליה בכל דרך דמוקרטית אפשרית, מעידה על השינוי המתרחש בכיוון זה.
מלחמת הפחד באהבה
במקביל, הסערה סביב המלחמה שתהיה או לא תהיה, משקפת אמת אישית ועמוקה הרבה יותר. אפשר לומר כמעט בבטחה שכל אחד מאיתנו נמצא בצורה כזו או אחרת של מלחמה.
למלחמה האישית יש פנים רבות. רבים נמצאים במלחמת השרדות כלכלית שהולכת ומחריפה. אחרים נמצאים במלחמה עם הגוף, יותר נכון עם מחלות שונות המתרחשות בו. אנשים נאבקים בין מה שלימדו אותם ההורים שלהם לבין מה שהם מרגישים שנכון להם לעשות, בסוגיות גדולות דוגמת ברית מילה, וקטנות דוגמת מה לעשות כשאהיה גדול. יהיה זה נכון להגיד שלא משנה לאן נפנה, כל אחד נמצא במלחמה כזו או אחרת בחייו.
המלחמות הללו משקפות מלחמה פנימית עמוקה. מהצד האחד ישנן דעות ותפיסות היוצרות חוקים, גבולות והפרדות, המחלקות את העולם לרע וטוב, דעות ותפיסות שבסיסן הוא פחד. מהצד השני ישנה גישה חדשה, המדברת בזכות שיתוף פעולה. היא מבקשת מאיתנו לחזור לכבד ולהעריך את עצמנו, את האנשים סביבנו ואת העולם בו אנו חיים. זו גישה שאהבה נמצאת בבסיס שלה, המתגלמת בשיטות ובתפיסות רוחניות רבות.
המלחמה בין הפחד לבין האהבה היא המלחמה האמיתית; זו מלחמת הגוג ומגוג שנבואות רבות דיברו עליה בעבר. היא מתרחשת כעת, בתוכנו ומחוצה לנו. אם אנו רוצים שכבוד, שלום ושיתוף פעולה ינצחו במלחמה הזו, עלינו לחזור פנימה, אל המלחמה הפנימית.
נהוג לומר כי דרושים 144,000 אנשים החיים בשלום פנימי, במטרה ליצור מסה קריטית של תודעת שלום אשר תשנה את העולם. זה תלוי רק בנו.